מדוע תלות דווקא חיונית להשגת עצמאות – בזוגיות, בהורות, בלאום ובכלל

על אף הקונוטציה השלילית, גישות שונות מציעות כי לתלות יש דווקא תפקיד מפתח בדרך שלנו לעצמאות. חלק מהתיאוריות עוסקות ביחסים בינאישיים ובתוך המשפחה, אך הן עשויות להאיר גם צדדים במערכות יחסים רחבות יותר, כמו בין האזרחים למדינה.

תום לב-ארי בייז | 14 אפריל, 2021

בהגדרתה המילונית ה"יבשה", עצמאות היא אי-תלות באחרים. ילד עצמאי אינו צריך שישרכו את נעליו, נערה עצמאית מכינה לעצמה ארוחת צוהריים ואדם עצמאי הוא מי שמחליף נורה ללא עזרת חשמלאי. עם זאת, כשמתחילים לבחון עצמאות במגוון רבדים של חיינו מגלים שלא רק שזה לא בהכרח הסיפור כולו, אלא שגישות מתחומים שונים מציעות כי ההיפך הוא הנכון: דווקא תלות בריאה וטובה מהווה קרקע פורייה לפיתוח עצמאות אמיתית.

לעומת עצמאות, תלות קנתה לעצמה מוניטין מעורער בחברה. כמעט כאילו בקרב הזה יש טובים ויש רעים – וברור מי מהשתיים שייכת לכל צד. ואכן, תלות יכולה להיות שלילית. בעיקר כשהיא חוצה את גבול הטעם הטוב, כשהיא יוצאת משליטה. אך איזו תכונה אינה מתנהגת כך? אפילו אהבה עשויה להיות טריקית אם מחפשים אותה בקצה הרצף. באותה המידה, על אף שזה לא אינטואיטיבי לחשוב כך, גם לעצמאות ישנן מורכבויות משל עצמה. למשל, כשהיא תוצר של בדידות וחוסר ברירה או פחד מאינטראקציות וקושי לבקש עזרה. במילים אחרות, אפשר להיות עצמאים כמו נמר בודד למוד קרבות או כמו פיל סקרן שנודד מאות קילומטרים בידיעה ברורה שכשירצה ידע כיצד לחזור.

איך כל זה בא לידי ביטוי בחיינו הפרטיים, בחיינו הלאומיים ואף בהסכם הבלתי כתוב שבין האזרח למדינה?

מהי היקשרות מיטיבה?

בניגוד לשמועות שרצות לגביה, המדע מציע כי עבור ילדים, למשל, היכולת לחוות תלות בריאה במטפלים העיקריים שלהם חיונית והיא זו שמאפשרת להם לפתח עצמאות. "מאות מחקרים מראים את התופעה הזו בבירור", כותב פרופסור לפסיכולוגיה רודולפו מנדוזה-דנטון ב-Psychology Today, "כשילדים מרגישים שיש להם בסיס בטוח שעליו הם יכולים להישען ולהסתמך, הם מציגים עצמאות גדולה יותר ורווחה פסיכולוגית". תיאוריית ההיקשרות שעליה הוא מדבר נהגתה על-ידי הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי ומרי איינסוורת' בשנות השבעים. במילותיו של מנדוזה-דנטון, ההסבר הוא פשוט: "כשילד מרגיש שהוא יכול לסמוך על דמות מגוננת ולהיות תלוי בה לשם שלומו וביטחונו, הוא מוכן בקלות יתרה לצאת ולחקור את העולם, ובאופן פרדוקסלי להפוך עצמאי יותר בהמשך חייו".

ילדים תלותיים הם לא משהו שרובנו מייחלים לו. עם זאת, אולי כדאי להבחין בין תלותיות אחת לאחרת. יש כמובן הבדל בין ילד בן 12 שמבקש שנאכיל אותו בסגנון "אווירון" ובין ילד בן 5 שנפל באמצע משחק ובוכה מעלבון וכאב. למען ההבחנה, נציין כי בולבי ואיינסוורת' התייחסו לשנים הראשונות בחיי הילד וליכולת שלו לקבל מחסה (פיזי ומנטאלי) מהדמות המטפלת בעת איום. כלומר, פחות "לעשות במקומי" ויותר מענה לביטחון, להכלה רגשית, לתמיכה ולהגנה. כפי שניסח מנדוזה-דנטון, מילות המפתח הן: "שלומו וביטחונו".

"אם מדינה מכריזה על עצמאות אבל אף אחד אפילו לא טורח לשמוע את הצהרתה, האם היא נחשבת עצמאית מעתה?"

בדומה לקשר שבין ילד להורה, גם במערכות יחסים רומנטיות נצפו ממצאים דומים. מנדוזה-דנטון מציג סדרת מחקרים מ-2007 שהראתה כי נבדקים שהעידו על כך שהפרטנרים שלהם קשובים למסרים הלא מילוליים שהם משדרים ומגיבים לצורך שלהם בעזרה ותמיכה – הפגינו עצמאות גדולה יותר ומוטיבציה להתנסות ולהתמודד בעצמם עם משימות. כמו כן, נבדקים שחוו רמה גבוהה של הכלה רגשית, קבלה ונחמה מצד בני זוגם האמינו בעצמם יותר והצליחו להגשים את מטרותיהם לעתיד במסגרת זמן של חצי שנה, שבה נבחן הניסוי.

במילים אחרות, מסתמן כי ברוב המקרים אין מה לחשוש מחיבוק יתר. הכלה ותמיכה רגשית, נחמה והגנה לא נוטות להפוך את היקרים לנו לנזקקים וחסרי אונים. נהפוך-הוא, הן מייצרות עבורם קרקע יציבה שאליה יוכלו לחזור בכל עת, וזו מאפשרת להם לפרוש כנפיים ולנוע בעצמאות בשטח.

במקרים מסוימים רק התלות מאפשרת לחוש חופש אמיתי. צילום: Sky Antonio / Shutterstock

מה שעשוי להפתיע הוא שגם בין מדינות מתקיים המתח שבין תלות לעצמאות. בכתבה שפורסמה ב-BBC פורשים הכותבים מספר מקרי בוחן של מדינות-בשאיפה ודנים במאפיינים הנדרשים על-מנת שיוכרו באופן רשמי כישויות ריבוניות. ארבעת מאפייני הבסיס – שאינם מהווים אישור לעצמאות אלא מעין סף כניסה להגשת המועמדות – הם: אוכלוסייה קבועה (במידת מה), טריטוריה, ממשלה או גוף ניהולי מתפקד כלשהו והיכולת לנהל יחסים עם מדינות אחרות כריבונות.

באופן שמרגיש קצת אירוני אבל ברור לחלוטין, ההכרה בעצמאותה של מדינה תלויה בצורה שבה המדינות האחרות רואות אותה. כלומר, כדי להיות עצמאית עליה להיות תלויה באחרים ובקיום של מערכות יחסים עימם. נשאל אחרת: אם מדינה מכריזה על עצמאות אבל אף אחד אפילו לא טורח לשמוע את הצהרתה, האם היא נחשבת עצמאית מעתה? "למעשה, בלתי אפשרי עבור קבוצה להיות עצמאית ולתבוע את מדינתה שלה אלא אם כן מדינות חזקות אחרות, מוכנות לתמוך בה", אומרת מילנה סטריו, פרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת קליבלנד.

סחר חליפין הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת לתלות בריאה שמתחזקת עצמאות של מדינה. יפן למשל, בתור יצרנית רכב, יכלה למכור את מרכולתה אינהאוס, מה שנקרא, מבלי להיות תלויה באף אחד. כמו בית שניזון מגינת הירק שאותה הוא מגדל. אין ספק שזה סוג מסויים של עצמאות, כמו במשק אוטרקי, אך הוא מגיע עם הסיכונים הרלוונטיים. מי שעומד לבדו בהצלחה, עומד לבדו גם בכישלון. הייצוא, שאמנם הופך את יפן לתלויה במדינות הלקוחות שלה, ברמה הכלכלית מייצר לה עצמאות גדולה, ויש שיגידו שהיא אף יציבה בהרבה. בתור חברה במשפחת העמים יפן יכולה לחתום על הסכמי סיוע הדדיים, מה שמאפשר לקחת סיכונים של מינוף הון ולשפר את מעמדה הכלכלי, כלומר, להגדיל עצמאות.

משחזרים קשר הורי עם המדינה?

תנועת האזרחים הריבוניים קמה לראשונה בארה"ב בשנות השבעים. קאז רוס, מרצה למדעי הרוח, מסבירה בכתבתה ב-The Conversation כי אזרחים ריבוניים "מאמינים שכל האנשים נולדו חופשיים […] והם לכודים בחוזה מדכא עם הממשלות". הם קוראים לכולם להפר את החוזה, להפסיק לשלם מיסים ולא לציית לחוקים שנקבעו על ידי הממשלה. כך, לדעתם, יהפכו בני האדם לעצמאיים וחופשיים כפי שהם זכאים לחיות.

האם לדבריהם אין אחיזה במציאות? תלוי. מערכות היחסים שבין אזרחים למדינתם הן מורכבות לאין שיעור ומאד שונות בין מדינות. יש חוזים מיטיבים ויש חוזים דרקוניים. אבל אם נשחרר את עצמנו מלהכריע בצדקתם או ברשלנותם (ואכן, לא לשם פנינו), נוכל להתבונן דרך עיניהם על מופע נוסף של המתח בין תלות לעצמאות: זו שבין האזרח לשירותים שמעניקה המדינה, למשל מערכת הבריאות הציבורית. האם גם במקרה הזה, אזרחים שמייצרים או מאפשרים תלות בריאה במדינה שבה הם חיים, נהנים מתחושת עצמאות גדולה יותר?

"בדומה להישענות של ילד על הוריו או של אדם על בן או בת הזוג שלו, ההתמסרות למערכת מאפשרת לשחרר את האחריות במידת מה ולחוש יותר ביטחון שמוביל לעצמאות".

התלות של האזרח במערכת הבריאות המדינית יכולה להיות כמעט מוחלטת, אך כתוצאה מכך הוא אינו צריך ללמוד רפואה או לדעת לטפל בעצמו במידה ונפצע או חלה. זו תלות שיכולה להתפרש כחוסר אונים אבל גם כעצמאות גדולה. אולי בדומה להישענות של ילד על הוריו או של אדם על בן או בת הזוג שלו, ההתמסרות למערכת מאפשרת לשחרר את האחריות במידת מה ולחוש יותר ביטחון שמוביל לעצמאות.

האם המדינה רק מצמצמת את עצמאות אזרחיה כיוון שהם כפופים לה או שהיא גם מאפשרת להם להיות עצמאיים יותר בתוך שטחה? אפשר לתהות על הפרטות ומוקדי הכוח, אבל בסוף הפרט יזדקק למערכת רחבה ומבוססת שתעבוד עבורו. לכן, כמעט בטוח שאין תשובה אחת סופית ונכונה לשאלה הזו אך היא כשלעצמה מזמינה אותנו לעצור ולבחון ממה מורכבת תחושת העצמאות שלנו, מה תומך בה ומה מסכל אותה וכמה אנחנו מרשים לעצמנו להיסמך על האחרים?

תמונת כותרת: orifec_a31 / Shutterstock