כיצד אדם ששרד את התקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות יכול להכריז על עצמו בביטחון כאדם המאושר בעולם? ומה סייע לו לעשות את המעבר מהתופת לסיפוק מלא מהחיים? בהרצאה מרגשת מגולל אדי ג'קו את קורותיו במלחמה ואת הדרכים הפשוטות לאושר הזמינות לכולם.
מאורעות מלחמת העולם השנייה הם בלתי נתפסים במובן המלא של המילה. ספרים על גבי ספרים, שעות ארוכות של צילומים, עדויות, מחקרים, מוזיאונים, עבודות דוקטורט ומה לא – ועדיין אין אדם שיכול להבין את התקופה. עד כדי כך חרגה מאמות המוסר, עד כדי כך סטתה מהנורמה האנושית, שמוח אדם פשוט אינו מסוגל להכיל אותה.
היחידים שיכולים להבין משהו מהותי על השואה הם מי שחוו אותה. סיפוריהם של ניצולים הם פיסות המידע האותנטיות ביותר למידת הכאב והאכזריות, לגודל האסון ולהיקף האובדן. כששומעים עדויות כאלה קשה להבין איך אפשר לקום מהאפר ולכונן איזשהו סוג של חיים, קל וחומר חיי אושר. אבל אדי ג'קו, ניצול אושוויץ, לא מסתפק בחיי אושר – הוא מגדיר עצמו כאדם המאושר בעולם.
כיצד יצא מה"גיהינום עלי אדמות", כדבריו, והפך לאדם שחי את חלום האושר? על פניו נדמה כי שינוי כזה מחייב נסיבות קיצוניות, אך ג'קו מסביר כי סודות האושר שלו פשוטים ונגישים הרבה יותר משהדעת יכולה לשער. בהרצאה מעוררת השראה שנתן בגיל 99 (היום הוא כבר בן 101) אנו זוכים לקבל לא רק עדות חשובה מאין כמוה, אלא גם את החשבון שלאחר מעשה, הפותח פתח של תקווה ואופטימיות לכל אדם.
לכתוביות בעברית לחצו על כפתור ההגדרות בחלקו הימני של הנגן
בין הצללים בזהות בדויה
כדי להתוודע לסיפורו של ג'קו ושל יהודים רבים אחרים אפשר להתחיל בניסיון לדמיין את החיים שלפני עליית הנאצים. אומנם אנטישמיות ליוותה את היהודים בגלות מאז ומעולם, אבל דבר לא יכול היה להכין אותם למהפך המתרגש ובא בסדרי העולם טרם עליית הנאצים. למעשה, עלייתם לשלטון חלה כשיהודים זוכים לחופש, זכויות ושילוב שטרם נראו כמותם באירופה. ג'קו, וסביר להניח גם יהודים נוספים, היה גאה בלאומיותו הגרמנית, ארץ מולדתו. סביר אף להניח שראה לעצמו עתיד מזהיר בגרמניה המתחדשת לאחר מלחמת העולם הראשונה. "חשבתי שהתרבות שלי היא הטובה ביותר שגבר צעיר כמוני יכול לזכות בה", הוא אומר. "כמה טעיתי".
הראשונים להיפגע מידי הנאצים היו מטבע הדברים יהודי גרמניה, שכבר משנת 1933 ספגו חרמות, נידויים ואלימות קשה. אכן, בשנת 1938 ג'קו היה כבר בעל ניסיון של 5 שנים בהסתתרות מפני הגרמנים. הוא עבר מביתו לפנימייה תחת שם בדוי וחי שם כיתום כיוון שכבר אז להיות יהודי היה שקול לסכנת חיים. החשש שמא ייחשף סודו ריחף כחרב מעל צווארו כל העת והוא חי בחרדה מתמדת. חרב זו לא איחרה להופיע.
"כיהודי גרמני עבר ג'קו את תלאות השואה במשך 12 שנים, די והותר זמן כדי לשנות מהיסוד את תפיסת המציאות של אדם. הוא מספר כי אכן איבד בשלב מסוים את אמונו באדם, אבל זה לא החזיק מעמד. הרצון לחיים טובים היה חזק יותר, והוא זיהה כי ההזדמנות לכך נמצאת בשתי ידיו".
היה זה ב-9 בנובמבר, הוא נזכר, "כאשר הגעתי הביתה באותו ערב גורלי, אבל משפחתי כבר עזבה כדי להסתתר, ונותרתי לבדי. הלכתי לישון כשכלבתי לצידי. ב-5 בבוקר, ב-10 לנובמבר 1938, עשרה נאצים התפרצו לדלת ביתנו. אני מתבייש לספר לכם מה הם עשו לי. זה היה כה גרוע, שחשבתי לעצמי, אדי, היום תמות. לאחר מכן הם הכריחו אותי לצפות בהריסת ביתנו, שהיה בן 200 שנה וברצח כלבתי האהובה, לולו, שניסתה להגן עליי".
אם לחזור רגע ליכולת לתפוס את השואה, רק הניסיון להעמיד את עצמנו במצבו של ג'קו הצעיר והבודד, מופתע בידי חבורה של נאצים לפנות בוקר בביתו, עלול להדיר שינה מעינינו. וזה היה רק כרטיס הכניסה שלו לעולם הנאצי. החלק הקשה באמת עוד היה לפניו. אלה הניואנסים שלאורם צריך להבין את שיקומו ואת ממדי תעצומות הנפש שנדרשו לשם כך, ולמעשה של ניצולי השואה כולם.
ג'קו חולק את מחשבותיו על אותם רגעים של השפלה ופחד: "איבדתי את כל מה שלמענו חייתי. הפכו אותי מאדם לכלום. מה קרה למולדתי, ארץ אבותיי, הארץ שהוציאה מתוכה את שילר, גתה, בטהובן ומוצרט? מה קרה לידידיי הגרמנים שהפכו לרוצחים?"
כבר באותו היום הובל למחנה הריכוז בוכנוואלד, אחד מני רבים שבהם יהיה אסיר. לאחר 5 חודשי מאסר שוחרר ובאורח פלא התאחד עם אביו שהצליח להבריח אותו לבלגיה. כל זה עוד טרם פרוץ המלחמה. צחוק הגורל, לאחר שבועיים של שהות בדירת מסתור נעצר על-ידי רשויות בלגיה, דווקא כגרמני. בינתיים המלחמה פרצה והמחנה פורק. ג'קו נדד לדנקרק ומשם לליון ושוב נעצר, הפעם על-ידי משטרת צרפת. הוא נדד בין מספר מחנות נוספים עד שלבסוף נשלח לאושוויץ. במחנה זה נרצחו הוריו. הוא עוצר את הסיפור לרגע בבקשה לקהל: "לא הזדמן לי להיפרד מאימי האהובה, ואני מתגעגע אליה מדי יום ביומו. אם יש לכם היום הזדמנות, אנא, לכו הביתה וזכרו לומר לאימכם כמה אתם אוהבים אותה. עשו זאת בבקשה למען ידידכם החדש, אדי".
היציאה מהגיהינום ויצירת גן העדן הפרטי שלו
לאחר ששרד את שגרת המוות היומיומי של אושוויץ נשלח ג'קו לקראת תבוסת הנאצים לצעדת מוות, והצליח להימלט ממנה ליערות. הוא שהה שם במשך חודשים עד שחיילים אמריקאיים מצאו אותו. כיהודי גרמני עבר ג'קו את תלאות השואה במשך 12 שנים, די והותר זמן כדי לשנות מהיסוד את תפיסת המציאות של אדם. הוא מספר כי אכן איבד בשלב מסוים את אמונו באדם, אבל זה לא החזיק מעמד. הרצון לחיים טובים היה חזק יותר, והוא זיהה כי ההזדמנות לכך נמצאת בשתי ידיו.
"היום אני עומד לפניכם כאדם מאושר, שנהנה מחיים עם אישה נפלאה ומשפחה נהדרת", הוא אומר. "אני עושה כמיטב יכולתי לשפר את העולם הזה בשביל כולם, ואני גם מפציר בכולכם לעשות כמוני. הבה נוודא שהטרגדיה האיומה ההיא, הגרועה בהיסטוריה, לא תישנה וגם שלעולם, לעולם לא תישכח".
"נראה שהריפוי בא כאשר הצליח לנצח את המוות בדרך המובהקת ביותר – להביא חיים. כשנולד בנו מייקל משהו השתנה בו, כמו פצע שנסגר".
מובן שזה לא היה קל. לא מוחקים בהחלטה של רגע שנים של התעללות, פחד, צער ויגון בלתי פוסקים. "באותה עת לא הייתי אדם מאושר, לא נהניתי להיות בין אנשים", הוא מספר. אבל נראה שהריפוי בא כאשר הצליח לנצח את המוות בדרך המובהקת ביותר – להביא חיים. כשנולד בנו מייקל משהו השתנה בו, כמו פצע שנסגר. "נדרתי נדר מאותו יום ועד סוף חיי להיות מאושר, לחייך, להיות מנומס, לעזור ולנהוג באדיבות. נדרתי גם לעולם לא לדרוך יותר על אדמה גרמנית. היום אני עומד לפניכם כמי שקיים את כל הנדרים האלה".
וזה סודו הגדול – משפחתו. כמי שאיבד אותה והצליח לברוא אותה מחדש, מרגיש ג'קו ששם טמון המפתח המשמעותי ביותר לאושר. דברים נוספים שהופכים אותו למאושר הם בריאות תקינה ובאופן כללי נראה כי הגישה שלו היא להתמקד בדברים הפשוטים לכאורה ולמצות מהם את מלוא הפוטנציאל: "פרח בודד הוא בשבילי גינה; חבר טוב אחד הוא כל עולמי; הצעירים של היום שוכחים לעצור. הם רצים כל הזמן מבלי לדעת לאן. כדאי שתיקחו זמן להיות מאושרים וליהנות מהחיים. יש זמן לצחוק וזמן לבכות; אני רואה בחיים את הדברים הטובים; הזמינו חבר או קרוב משפחה לארוחה; צאו לטיול; המחר יגיע, אבל קודם כל, תיהנו מהיום; אני תוהה איך אנשים חיים בלי ידידות, בלי אנשים לשתף בסודותיהם, תקוותיהם וחלומותיהם, במזלם הטוב או באובדנם. במתיקותה של הידידות מי ייתן ויהיו צחוק ועונג משותף, זמנים טובים ילכו וישתפרו וזמנים רעים יישכחו – הודות לקסם הידידות".
תכלית חייו: אחווה ועזרה הדדית
אף-על-פי שג'קו מתאר עצמו כמי שאינו שונא איש, הוא לא שוכח את אשר אירע לו. הוא מספר כי מפעם לפעם מחלחלת המחשבה על המוות העלוב שהיה אמור להיות מנת חלקו ואז מצב רוחו דווקא משתפר, שכן ממרומי גילו מדובר בניצחון מוחץ. הוא מייחס את בריאותו ועמידתו האיתנה לגישה החיובית שהצליח לסגל, כאמור בזכות הדברים הקטנים בחיים שלבני דורנו נראים מובנים מאליהם לעיתים.
על כן, בשל הניסיון המר והדרך שפילס לעצמו מחוצה לו, ג'קו שם לו למטרה לעזור לכל מי שהוא רק יכול לעבור אפילו מרחק צנוע בדרך לאושר. "אני משתדל לעזור לאנשים שמצבם ירוד. הייתי בתחתית הבור אז אם אוכל להביא חיוך לפניו של אדם אומלל, הריני מאושר".
לקראת סיום הוא מציג מה שניתן להבין כבקשה לכינון מורשת לדורות הבאים בהתייחסותם אל ניצולי שואה, ולמעשה אל מבוגרים בכלל: "אנא, אל תלכו לפניי, שמא לא אוכל לעמוד בקצב. אנא, אל תלכו מאחוריי, שמא לא אוכל להוביל. לכו פשוט לצידי והיו ידידיי". את ההרצאה הוא חותם בברכה: "מי ייתן ותהיה לכם תמיד אהבה רבה לתת, בריאות טובה לשתף בה, המון חברים אוהבים".
תמונת כותרת: Mika on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הפסנתרנית מטרזינשטאט – כך המוזיקה שינתה את המציאות שלי ושל שאר המחנה
ההרצאה השבועית של TED: גילוי קטן של טוב-לב באושוויץ, והאדוות שלו לאורך שנים
עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי
עוד מרדיו מהות החיים:
