המחזאית איב בלייק יצאה לחקור מדוע התנהגותן של נערות צעירות שצורחות בהתרגשות לעבר כוכב פופ נחשבת לשיגעון. על בימת TED היא מודה שגם היא נרתעה בהתחלה, אך לאחר שהעמיקה את ההיכרות עימן גילתה כי למעריצות שרופות יש כמה דברים מעניינים ללמד אותנו על פתיחות רגשית.
מי שהשתתף בסדנת יוגה צחוק בטח יעיד על תחושת אי-נוחות (שלא לדבר על מבוכה אינטנסיבית) ששררה בחדר ברגעים הראשונים. בחלק מהמקרים, המנחה מתחילה בכמה משחקי חימום הומוריסטיים שכוללים תנועה ותיאטרליות, אבל לעיתים היא פשוט מתחילה לצחוק וממשיכה עד שכולם יידבקו. יש מי שנתפס ברשת תוך דקות ויש מי שעד סוף המפגש חווה התמודדות לא פשוטה עם הסיטואציה. מדוע כל-כך מביך אותנו לצחוק ללא סיבה, לשיר בקולי קולות ליד אנשים או לזנק אל רחבת הריקודים בלי אלכוהול שיטשטש את הגבולות שלנו?
לא בכדי, אמר פעם הסופר והקומיקאי מארק טווין "רקוד כאילו אף אחד לא מסתכל; שיר כאילו אף אחד לא שומע; אהוב כאילו מעולם לא נפגעת וחיה כאילו זה גן עדן עלי אדמות". מדוע ביטוי של רגשות כה תמימים וחיוביים מצריך מאיתנו לדמיין שאנחנו נסתרים מעיני ואוזני כל, כמעט כאילו מדובר במעשה מגונה? מדוע אדם אקראי שהולך ברחוב, מחייך ושר לעצמו עשוי לעורר בנו דווקא גיחוך ולא אהדה?
מעריצות שרופות הן דוגמת קצה לתופעה. הן מביעות את אהבתן, שמחתן והתרגשותן במלוא הגרון, ו"זוכות" לתגובות מאוד לא סימפטיות מהחברה. "זוהי עובדה ידועה מאז תקופת הביטלס שאין בעולם דבר מפחיד יותר מחבורה של נערות צעירות מרוגשות", מצטטת המחזאית איב בלייק בהרצאתה ב-TED קטעים מהתקשורת. האומנם? "האין זה קצת מוגזם?", היא שואלת.
מפגש אקראי עם מעריצה צעירה ריתק את בלייק לאופן שבו אותן נערות חוות פרצי רגשות ומביאות אותם לידי ביטוי. בדיעבד, היא הבינה שגם התגובה הראשונה שהתעוררה אצלה היתה שיפוטית, אך משהמשיכה את מסעה אל תוך נפשן המתבגרת והמוצפת החלו לעלות בה תהיות לגבי המידה שבה אנחנו מרשים לעצמנו להיות אדם בוגר ושמח.
פרופיל אישי של מעריצה שרופה
על-אף שישנם סוגים שונים של מושאי הערצה, בלייק התעניינה במיוחד במעריצות של להקות בנים "בגלל המוניטין הדי קטלני שלהן", היא מספרת בחצי חיוך. במטרה לרדת לעומק דעתן, היא נפגשה עם לא מעט מעריצות שרופות וניסתה לחוות יחד איתן את הלך הרוח: היא שוטטה בין דיוקנאות של זמרים, קולאז'ים של תמונות ילדות שלהם וסרטוני וידיאו שמסבירים כיצד להכין עמוד טוטם של אהבה למושא ההערצה. היא גילתה שיש כיסוי מנורה שמורכב מתמונות של האליל ומחזיק מפתחות שמציין את שעת הלידה המדויקת שלו, וקראה שעות ב"ספרות מעריצות" – מעין אסופת סיפורים שכתובה בגוף שני ומאפשרת לקוראת לדמיין את עצמה כדמות הראשית בתוך מגוון עלילות אהבה דמיוניות, בהן אליל המוזיקה הוא כמובן הפרטנר האוהב.
בשלב כלשהו, מודה בלייק, "גם אני חשדתי שהן קצת משוגעות. הסתכלתי בתמונות של נערות צורחות מול חברי ה-Beatles, ה-Backstreet boys או One Direction, והמילה שעלתה בראשי לא הייתה 'התרגשות' אלא 'היסטריה'". לאחר גישושים בנושא, גילתה בלייק כי היסטריה נחשבה להפרעה נפשית נפוצה בקרב נשים במאה ה-19. האבחנה הרפואית הייתה "אישה שהפגינה יותר מדי רגשנות או התנהגות קשה". זו אמנם הגדרה שאינה בשימוש יותר אך היא גרמה לה לתהות לגבי האופן שבו החברה מסתכלת על התלהבות ורגשנות יתר.
בלייק רצתה לדעת כיצד עולם שבו מילים כמו 'משוגעת', 'פסיכית' ו'היסטרית' נזרקות באופן אגבי כדי לתאר את התלהבותן של נערות צעירות מעצב את האופן שבו הן רואות את עצמן? ואם נמשיך עם קו המחשבה הזה, כיצד תפיסה שכזו מכתיבה את החופש של כולנו להתבטא?
שיכור ולא מיין
זה לא סוד שככל שאנחנו עולים בסולם הגילאים מצופה מאיתנו לשמוח במינונים שקולים, מותאמים לסיטואציה. ילד שמשתולל מהתרגשות הוא 'מהמם', לא משנה מה הטריגר, ומבוגר שעושה את אותו הדבר ייחשב 'תמוה'. ווליום גבוה מדי של רגשות באמת מפריע באיזשהו מקום להתנהלות השוטפת של האדם. הוא קוטע את חוט המחשבה, מסית את תשומת הלב ומעכב את האדם הבוגר מלבצע את תפקידו (בין שמדובר במסגרת העבודה, הלימודים או סתם בעמידה בתור בחנות). אבל האם החסרונות הללו באמת גוברים על היתרונות שבלתת ללב להרקיע לשחקים מדי פעם?
מנהג נוסף שנוגע לשמחה – לא רשמי אך בהחלט שכיח – הוא הצנעת הטוב. אנחנו לא תמיד יודעים איפה השמחה שלנו תפגוש את האדם שמולנו וכדי לא לזרות מלח על הפצעים, באופן אינסטינקטיבי, אנחנו עשויים להפחית טיפה את ההתלהבות. לא בכל תמהיל חברתי נעשה זאת, אך כמעט לכולנו יש כמה מכרים שגם ככה המצב אצלם די מורכב. לא סתם כתבה מרים ויליאמסון בספרה בחזרה לאהבה ש"כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו". דווקא מכיוון שאחת הנטיות האוטומטיות שלנו היא לצמצם את השמחה וההתרגשות כדי לא להאפיל על אחרים.
רבים משתתפים בסדנאות שמטרתן להגיע לקתרזיס שבשחרור רגשי, ולפעמים אף טסים עבורן לקצה השני של העולם. הפורקן הגדול שמתארים באי הסדנאות מצביע לרוב על כמות הרגש שנאגר. אז בהחלט ניתן לצבור בפנים ואחת לכמה זמן לשחרר ובגדול, אבל למי שפחות מתחבר לדרך הזו, אפשר גם ללכת על שיטה של שחרור איטי ורציף. בשיח על שחרור רגשי נהוג להתייחס לחשיבות של הבעת רגשות לא נעימים כמו עצב, אכזבה או כעס, אבל ככל הנראה גם השמחה מוצאת את עצמה מוגבלת ועצורה בפנים. לא מן הנמנע שגם פורקן רציף שלה יכול להשאיר אותנו נינוחים וקלי לבב.
אותן מעריצות צעירות, כך נראה, עושות את כל אלו באופן טבעי. הן לא מגבילות את עצמן מתוך עכבות חברתיות וניכר שהשמחה של כל אחת מהן רק מעצימה את זו של חברתה. מעניין לתהות האם גם אנחנו נהיה מסוגלים להשיל מעל עצמנו את הנורמות בפעם הבאה שנקבל מחמאה מפתיעה מאדם שאנו מעריכים או אפילו כשאיזה מצב רוח נפלא יעלה בנו ללא סיבה באמצע הרחוב. האם נצליח להתנתק מהמחשבות על "מה יחשבו?" ונרשה לעצמנו ליהנות בהפגנתיות או לפחות לחייך מאוזן לאוזן?
במת התיאטרון היא זירה לשינוי התפיסה החברתית
שנים של חקירת מעריצות שרופות התגבשו אצל בלייק לרצון לכתוב משהו שחוגג ומצדיק את האופן הלא מעובד שבו הן צווחות מהתרגשות, בוכות משמחה ומשתוללות במחוות גוף פומפוזיות מרוב אהבה. "החלטתי לכתוב מחזמר שהוא מותחן הומוריסטי, שנשמע כמו הופעה של ביונסה יחד עם רייב וכנסייה", היא אומרת. "קראתי לו מעריצות שרופות, ועיצבתי אותו כמו סוס טרויאני: זה נראה כאילו הוא צוחק על אותן נשים צעירות, אבל הוא למעשה מגניב אותן ישר לתוך הלב שלכם".
המחזמר שכתבה מבקש להזכיר לכולנו את הטבע שוקק החיים שלנו ואת היופי שבלהרגיש. את החופש שבלבטא שמחה והערצה ללא מעצורים. "מעריצות שרופות יודעות לעשות משהו שלרוב החברים המבוגרים שלי כבר אין מושג איך לעשות. הן יודעות לאהוב מבלי להתנצל או לפחד", היא אומרת ומציעה לנו לעצור רגע ולבחון כמה חופשיים אנחנו בכל הנוגע לביטוי רגשי.
התיאטרליות והעוצמות עלולים להסיח את דעתנו, אבל אם נעמיק את ההתבוננות אנחנו עשויים להבחין בשחרור ובחופש שמפגינות הנערות הללו. שחרור וחופש שלא רבים מאיתנו מרשים לעצמם. אולי מה שהנערות הללו צועקות למעשה הוא: מותר לנו להתלהב, וגם לכם.
תמונת כותרת: Andrew Neel / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע חוויה רגשית מלאה חיונית לבריאותנו – וכיצד הגוף חושף את מה שאנו מדחיקים
האם אנו יודעים איזה רושם רגשי אנו מותירים באחרים – ואיזה אחרים מותירים בנו?
מילים מעצבות את הילדים שלנו ברמה העצבית – כיצד להשתמש בהן כדי להעצים את האפקט
עוד מרדיו מהות החיים:
לאהוב זה קל: ארקדי דוכין ועמית שלו מדברים על אקטואליה רגשית מנקודת מבט קבלית
