מה אנחנו לא מצליחים לראות לגבי העולם – ואיך בכל זאת אפשר להבחין בזה

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

העבודה המאומצת שאנו משקיעים בלימוד והתמקצעות בתחום מסוים מובילה אותנו להכיר אותו לפני ולפנים. לפעמים ההיכרות הזו כה אינטימית וכה משולבת במרקם אישיותנו שהיא משתלטת על תפיסת עולמנו ומפריעה לנו להבין את מורכבות העולם. כיצד ניתן להימנע מהמלכודת?

בועז מזרחי | 21 פברואר, 2021

קו מאז'ינו היה פאר היצירה ההגנתית בראשית המאה העשרים. כ-450 ק"מ של מערכות ביצורים, בונקרים, מכשולי טנקים, תותחים, רשתות תקשורת, מחסני אספקה ומה לא. כשטראומת החפירות של מלחמת העולם הראשונה עדיין טרייה בניסיונם, ההיגיון שהוליך את הצרפתים היה הגנת גבול. הם השליכו את כל יהבם על הפרויקט, וההשקעה אכן הניבה מערכת שאין שנייה לה.

לצבא הגרמני נדרשו 5 ימים בלבד כדי להתגבר על המכשול הגרנדיוזי – ללא שמץ סרקזם – שהעמידו בפניהם הצרפתים.

בזמן שמובילי המדיניות בצרפת הביטו על הקונספט של מלחמה דרך עדשה צרה של הגנת גבול פרונטלית, המציאות בשטח הייתה – מילולית – רחבה יותר: הוורמאכט איגף את המכשול מצפון, ופשוט פלש לצרפת דרך בלגיה. קו מאז'ינו הפך באחת לפיל לבן.

היו גם מתנגדים לאסטרטגיית ההגנה, שדחפו לפיתוח כושר ניידות ותמרון. בצרפת של ערב מלחמת העולם השנייה, אפוא, לא היה ספק שגרמניה היא ישות תוקפנית ושצריך להתכונן למלחמה נוספת. מה שהיה שם הוא תת-זן מיוחד של חילוקי דעות: חילוקי השקפות.

המקום שממנו אנחנו באים ארוג בתפיסה שלנו

שני אנשים יכולים להסכים על נקודה, אבל מכיוון שהם תופסים אותה דרך עולם מושגים שונה, הבעיה האובייקטיבית נראית להם כמו שתי בעיות שונות. הושיבו משפטן וכלכלן, תנו להם להתדיין בבעיית הייבוא וצפו כיצד הוויכוח מתלהט. שניהם עשויים להסכים על העובדה – יש בעיה של חסימת יבוא. אבל דעתם לגבי הדרך שיש לנהוג בה נובעת כל אחד מבארו האישית. המשפטן לא יצליח לראות מעבר להיבטים החוקיים והכלכלן יראה הכול כשאלה של פיננסים. מי צודק?

על-פי אמירה מפורסמת, "כשכל מה שיש לך הוא פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר". לקובעי המדיניות של צרפת היה פטיש בדמות מלחמת החפירות, ולכן נראה היה להם שהאיום הגרמני כולו מתנקז לגבול. כך, עבור משפטן הפטיש עלול להיות ספר החוקים ועבור הכלכלן תיאוריות כלכליות יכולות להפוך לפטיש.

וגם לנו יש פטישים, או תחומים שעלולים להפוך לכאלה. כשאנו עובדים קשה מאוד כדי לרכוש ידע וניסיון בתחום מסוים מתרחשים שני תהליכים במקביל: ראשית, אנחנו מפתחים באופן אובייקטיבי הבנה עמוקה של תחום מסוים, ושנית, עולם הידע והניסיון הזה נארג לתוך האישיות שלנו. כלומר, זה גם הכלי העיקרי שנמצא בשימושנו, וגם אנו מייחסים לו מעמד ייחודי והוא נתפס בעינינו כדרך הנכונה – לפעמים היחידה – להביט על העולם. במובן מסוים, אנחנו כמעט מתגייסים בצורה לא מודעת להצדקת כל המאמץ שהשקענו ברכישת הידע.

"כשאנו עובדים קשה מאוד כדי לרכוש ידע וניסיון בתחום מסוים מתרחשים שני תהליכים במקביל: ראשית, אנחנו מפתחים באופן אובייקטיבי הבנה עמוקה של תחום מסוים, ושנית, עולם הידע והניסיון הזה נארג לתוך האישיות שלנו".

בזמן שהמומחיות שלנו, כאמור, אובייקטיבית, תפיסת המציאות שלנו דווקא לא, וכאן אנו עלולים ליפול למלכודת המומחה, או מה שאפשר לכנות "זציה" של החיים: משפטיזציה/ פסיכולוגיזציה/ כלכליזציה/ מדעיזציה/ פוליטיזציה/ שיווקיזציה וכן הלאה. המשמעות היא שאנו תופסים את כל היבטי החיים כקשורים לתחום ההתמחות שלנו, ונובעים ממנו.

הפילוסוף אלן דה-בוטון מנתח את התהליך ב-The School of Life (במקרה על פסיכולוגיה, אבל העיקרון תופס לכל תחום): "לשהייה בסביבה פסיכולוגית במיוחד מדי יום במשך שנים יש אימפקט גדול על הרגלי המחשבה שלנו. היא משפיעה על הנחותינו לגבי מה שאחרים אוהבים, היא מעצבת את נקודת המבט שלנו על החיים ובהדרגה בונה את מי שאנחנו. הפסיכולוגיה שמושרשת באמצעות העבודה שאנו עושים לא נשארת בעבודה. אנו נושאים אותה עימנו ליתר חיינו".

איך זה בא לידי ביטוי? "אנו מודעים בצורה רחבה לכך שאפשר לאתר את הדרך שבה אנשים לומדים לחשוב בעבודה, בדמותם הביתית והחברתית. המורה מתייחס לבניו כאל תלמידים, המרצה באוניברסיטה הופך לשק נפוח בארוחות חגיגיות, הפוליטיקאי לא יכול להתאפק מלשאת נאום בחתונה".

צריח מחליד בקו מאז'ינו, צרפת. ניסיון מלחמת החפירות הוביל את הצרפתים להניח שככה נראות כל המלחמות. צילום: Ppictures / shutterstock

הבעיה היא, הוא ממשיך ומסביר, שהניסיון הפרטיקולרי שלנו מעצב את דרכי החשיבה, ולכן הן נראות לנו טבעיות. עדשה היא שקופה, ולכן קשה לנו להבחין בעצם קיומה. אבל היא שם, ומאפיינים אחרים שלה מלבד שקיפות משפיעים על התמונה שמתקבלת.

התוצאה היא שאנחנו עושים פסיכולוגיזציה לחיים, או כל "זציה" אחרת, כלומר, כופים עולם מושגים צר על מציאות מורכבת מאין כמוה. בצורתה החריפה של התופעה, העולם נדמה כסובב סביב ההתמחות שלנו – וחלקים חשובים, משמעותיים ואמיתיים אחרים מתחילים להיעלם משדה הראייה שלנו. יש לכך מגוון השפעות. למשל, בטור ב- Economic Times טוען דבאשיש צ'קראווארטי, יזם ומנכ"ל הייטק, כי השתלטות מוחלטת של תחום התמחות כלשהו על חשיבתנו פוגעת באיכות קבלת ההחלטות שלנו. "יבוא מסגרות חשיבה והקשרים מוגבלים מהעבודה לסיטואציות [אחרות ב]חיים מוליד בחירות לא מוצלחות ועימותים עם אחרים – כמו הפיזיקאי שלדון קופר מהסדרה 'המפץ הגדול'".

כשחברה שלמה נסחפת אל נקודת מבט אחת

כשזה נשאר בתחום הפרטי, זה עוד נשלט. אפשר לאמץ פרספקטיבות נוספות באמצעות העשרת חיינו בתחביבים, סיגול הרגלי הקשבה ושיח פתוחים, השתתפות בקורסים או האזנה להרצאות מתחומי ידע אחרים וכן הלאה. אבל מה קורה כשתחום ידע משתלט על מסה קריטית של אנשים, או על בעלי השפעה? בקו מאז'ינו ראינו כיצד זה הוביל לכישלון בניתוח אסטרטגי.

אבל זה לא חייב להיות מאוד דרמטי כדי להפריע. וגם לא רק בדרגים בכירים של מקבלי החלטות. בספר The Psychologization of Society מראה אולה יקוב מדסן כיצד תהליך השתלטות קרה למדינה שלמה. מדסן, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אוסלו, מסביר כי בנורווגיה, "הפסיכולוגיה התגנבה בהדרגתיות אל חיי היומיום, כשהטבע מצומצם למקור של בריאות הנפש, האמונה באלוהים מונעת מבריאות ולא מישועה, פשע ורשע הפכו לדיאגנוזה פסיכיאטרית והמנוע העיקרי של כלכלת השוק הוא פסיכולוגי". כדי לא להיטפל לתחום אחד, מאמר בכתב העת המדעי Journal of Health Politics Policy and Law מציג את השתלטות התחום המשפטי על עולם הרפואה.

"ריבוי פרספקטיבות אין פירושו החלפת אחת בשנייה, או הוספת דיסציפלינה ל'חוג המקורבים'. פתיחת הספקטרום מתרחשת כאשר מבינים ומיישמים עיקרון שהוא בסיסי יותר מהשקפה זו או אחרת – הגיוון הוא ידידנו".

ניל אירווין, כותב כלכלי של ה-New York Times ומחבר מספר ספרים בנושא כלכלה, הקדיש טור שלם להסביר את הבעיה בהשתלטות תחום הכלכלה על קביעות מדיניות, בשאלות שבהן יותר הגיוני בעיניו להיעזר דווקא בסוציולוגיה. "הסיכון הוא שכאשר כל יועץ מדיניות הוא כלכלן, כל בעיה נראית כמו כישלון של תמ"ג לנפש. לדיסציפלינה אקדמית אחרת אולי אין את אוזן הנשיא אבל ייתכן שהיא עשויה להסביר טוב יותר מה השתבש". לדבריו, "ברגע שלכלכלנים יש את הקשב של אנשים בוושינגטון, הם משכנעים אותם שהשאלות היחידות שראויות להישאל הן השאלות שכלכלנים מצוידים להשיב עליהן".

התובנות שיכולה לספק סוציולוגיה חשובות, אבל אל לנו להחמיץ את הנקודה ולחזור במעגל אל 'חילוקי ההשקפות'. הוספת פרספקטיבה סוציולוגית? אשריך. אדרבא, אל תעצור בכלכלנים. כמו שאומרים, "לא תחסום שור בדישו". ריבוי פרספקטיבות אין פירושו החלפת אחת בשנייה, או הוספת דיסציפלינה ל'חוג המקורבים'. פתיחת הספקטרום מתרחשת כאשר מבינים ומיישמים עיקרון שהוא בסיסי יותר מהשקפה זו או אחרת – הגיוון הוא ידידנו.

רובנו שבויים בספירלה של ידע ומומחיות בדרגה זו או אחרת. זה גם לא חייב להיות קשור למקצוע שלנו, למרות שזו נטייה רווחת. אז נכון, אין אנו יכולים לראות את העולם אלא דרך עצמנו, ומלכתחילה קשה לנו בכלל לזהות שאנו עושים "זציה" לחיים ולעולם שסביבנו. גיוון ופתיחות הם הפטיש, בפרפרזה הפוכה, שיכול לעזור לשבור את הפטיש.

כשאנו מגלים עניין בתחומים מחוץ לנישה שלנו, קל לנו יותר להבין שלא כל האנשים מונעים משיקולי כלכלה מחושבים, שלא כל מצב רוח ירוד דורש טיפול עומק של שנים, שלא כל בעיה חברתית זקוקה לחקיקה ושתפקידם של אנשים בעולם הוא לא שיווק עצמי אינסופי. אנחנו הכול מהכול ובמינונים משתנים.

אם כבר, במקום שההתמחות הצרה שלנו תזלוג אט-אט אל כל תפיסת עולמנו, לא עדיף שתפיסת עולמנו העשירה תתרום זוויות מרעננות להתמחות שלנו?