מאמץ שתוצאותיו אינן נראות לעין – קשה יותר להתמיד בו, גם אם הוא מאמץ קטן מאוד. לעומת זאת, כאשר לפעולה כלשהי יש נוכחות מיידית בחיינו אנו מוכנים להשקיע בה המון. מה עלולה להיות הבעיה בהתנהלות כזו, כשהיא מתרחשת באופן גורף?
הפעולות שאנו נוקטים כדי להשיג את מטרותינו מושוות פעמים רבות לריצת ספרינט לעומת מרתון. העניין ביסודו פשוט ומוכר: או שאנו עושים מאמץ עילאי חד פעמי כדי לקדם דבר מה, או שאנו מתקדמים לאט יותר, אבל למרחק רב יותר. לכל שיטה יתרונותיה. היום, הבה נוסיף עוד רובד של מורכבות.
ספרינטרים יכולים לראות את קו הסיום ולהרגיש את ההתקדמות אליו מרגע לרגע. המרחק מאוד מוחשי. לרצי מרתון קשה יותר לתפוס את ההתקדמות שלהם כמקשה אחת, אבל הם עדיין יכולים להרגיש בשינוי כלשהו מצעד לצעד. ואולם, זה לא בהכרח משהו שאנו יכולים לומר על פעולות מרתוניות רבות שמהן מורכבים החיים שלנו. אנחנו לא מרגישים את הבריאות שלנו משתפרת בזמן שאנו אוכלים סלט, למשל. לכן קל יותר להפסיק פעולות כאלה, גם אם המאמץ הכרוך בהן קטן יחסית.
סרטון בערוץ Better Than Yesterday מציג משל שממחיש זאת היטב. להלן הגרסה המקוצרת והמותאמת שלנו: מסופר על אדם שהלך ביער ונתקל בסלע גדול החוסם את הדרך. בעוקפו את הסלע הוא רואה בעברו האחר אדם אחר מכה בו בפטיש ואזמל. עומל ומכה ולא זז. והסלע? אפילו לא נשרט. כך עובר האיש מדי יום ביומו ורואה את השניים: איש הפטיש בשלו, והסלע בשלו. מדי פעם הוא פונה אל האיש המכה בסלע ושואל מדוע הוא ממשיך לדפוק, שהרי הסלע לא השיר מעליו פירור. אבל האיש מושך בכתפיו וממשיך. באחד הימים, אחרי שנה שהוא עובר כהרגלו, אוזניו שהתרגלו כבר לצליל העמום והמוכר של הפטיש-על-האזמל-על-הסלע, קלטו צליל אחר, חלול יותר. לא עברו שניות ספורות מהרגע שנגלה הסלע לעיניו והנה הוא נסדק בשאון רב ומתפרק לחתיכות. מתוך האבק מופיעה דמותו של איש הפטיש. מחויך, הוא מתחיל לפנות את הסלעים הקטנים מהדרך. האיש שעבר לידו החל לעזור לו במלאכה, ובעודם עמלים שאל אותו מה גרם לו להמשיך כל-כך הרבה זמן? ענה לו: "היו שתי אפשרויות, או שאני עומד פה שנה, או שהסלע עומד פה לנצח".
אין לנו דרך לדעת באיזה שלב הפעולות צוברות מסה קריטית
תהליכים תרבותיים וטכנולוגיים שהגיעו לשיאם בימינו יצרו אצלנו ציפייה וצורך להגיע לתוצאות נראות לעין בטווח זמן שניתן לתפוס במחשבה, כמו בספרינט. אנו חיים תחת ההנחה שעלינו לראות את היעד במרחק נגיעה, לדעת בדיוק מה אורכה של הדרך ולעבור אותה במהירות האפשרית. רגע אנחנו על קו הסיום, רגע על הפודיום. מה שחשוב הוא שאנו רוצים לעבוד עם יחידות זמן ומאמץ הניתנות לעיכול. עבודה על פרויקט של חמש שנים, לצורך ההבנה, היא בלתי נתפסת, לא מכיוון שלא יעלה על הדעת לעבוד משך זמן כזה, אלא מפני שהשכל האנושי מתקשה להכיל פרק זמן כה ארוך וליצור מפה ברורה של כל מה שצריך או יכול להיכנס לתוכו. זה הרבה יותר מדי מידע.
המצב הזה, על-פי הסרטון, גורם לנו פעמים רבות לוותר מראש. אם אנו לא יכולים לראות תוצאות לפעולות שלנו די מהר, אנו מסיקים שהפעולות אינן אפקטיביות, או יותר מדויק – אנחנו שופטים אותן על פי סטנדרטים של אפקטיביות שלא מתאימים להן. ונזכיר, בריצת מרתון לכל הפחות אפשר להרגיש התקדמות, גם אם לא הגענו למטרה.
הבה נראה מה קורה בתחזוקת הגוף. נניח שכל מה שנעשה בתחום הוא פעולה גרנדיוזית ותחומה בזמן קצר – לצורך העניין (חלילה וחס), ניתוח מעקפים. האם אנחנו בריאים? אמת היא שיצאנו מטווח סכנה מיידית, אבל מה מצבו של לחץ הדם, מה קורה עם השומנים על דפנות העורקים והוורידים? אירוע חד פעמי כזה לא יכול ולא נועד להביא אותנו לקטגוריה "בריאים", אלא לשמור אותנו בקטגוריית "חיים". הבריאות שלנו מטילה את רוב כובד משקלה על פעולה קז'ואלית בהרבה – אכילת סלט. ההבדל לפני ואחרי הפעולה בקצוות אומנם יותר מוחשי, אבל לא בהכרח יותר אפקטיבי. סלט אולי יגרום לנו להרגיש קלילים יותר בסיום הארוחה, אבל לא תהיה לנו כמעט דרך למדוד את התקדמות בכיוון הבריא (פרמטרים של סוכר וכולי נתונים לשינויים תכופים ומהווים אינדיקציה לזמן קצר בלבד).
אין נקודה מובהקת שבה אנחנו יודעים: הנה, התפריט המאוזן שלנו הצטבר לכדי מצב טוב ומכאן אפשר להפסיק. ומצד שני, אם נוותר מדי פעם על ארוחה בריאה לא נרגיש בהבדל. חוסר המוחשיות מסיר מעלינו את תחושת הדחיפות, ובאמת, סלט אחד אינו דחוף כמו ניתוח מעקפים אחד. בהיעדר גמול חיובי או שלילי נראים לעין, קשה יותר להתחייב לפעולות קטנות אך מצטברות.
"התמדה משולה לפנס רחוב. הוא לא מרגש, לא חזק, האור שלו אפילו יכול להיות מעט מדכא, אבל הוא שם, שומר את הרחוב מואר".
בסרטון מובא גם הצד השני. מכיוון שאין תחושת דחיפות, אנו נוחים יותר לבצע פעולות נעימות בטווח הקצר ומזיקות בטווח הרחוק. צריך לומר שאין כל רע בארוחת שחיתות מדי פעם. השאלה היא כמה זה מדי פעם? לפי הווידיאו, "מה שחשוב הוא שמירה על המסלול הנכון בתדירות גבוהה יותר לעומת המסלול הלא נכון. המסלול שבו תתמידו יותר הוא המסלול שבסופו של דבר לקחתם".
נוסף על כך, זה לא שאין יתרונות גם לריצות ספרינט. האתגר הוא התאמת האסטרטגיה לתוצאה המבוקשת. אם יש לנו ארוחת חג לארגן אולי לא יעזור לעבוד עליה במשך שנים ויותר הגיוני לתת מאמץ רב וקצר. ועדיין, החיים שלנו ככלל ארוכים, עמוסים ומורכבים מכדי לנהל אותם בסדרה של ספרינטים באופן בלעדי. זה לא שאנחנו לא מנסים, אבל התוצאות מורגשות היטב – שחיקה, עייפות ותחושת חוסר תוחלת. גישה זו הפכה לברירת המחדל שלנו, והתוצר דומה לזיקוקי די נור – סדרה של התפוצצויות מרהיבות ומרעישות, שדועכות מיד. שינוי מהותי, או אפילו שמירה על אלמנט קיים, דורשים פעולות קז'ואליות שאת תוצאותיהן קשה לראות בפני עצמן.
התמדה, לעומת זאת, משולה לפנס רחוב. הוא לא מרגש, לא חזק, האור שלו אפילו יכול להיות מעט מדכא. אבל הוא שם, שומר את הרחוב מואר. כמות האנרגיה הזורמת אליו קטנה יותר פר יחידת זמן ביחס לזיקוק, אך היא עקבית. אם היא תיפסק לכמה רגעים זה לא יעשה הבדל של ממש בסיכום הכללי. אבל בשלב מסוים תדירות ההפסקות תפריע לראות.
המבחן המשקף למאמצינו הוא בתוך הקשר רחב
את ההיגיון של פעולות חוזרות אפשר להחיל גם על פעולות משלימות. הצבת פנס רחוב אינה מולידה כל תועלת, ואף עלולה להוות מפגע סביבתי. זו הזרמת החשמל שהופכת אותו למה שהוא. כך גם בחיינו – רבות מהפעולות נטענות במשמעות רק בתוך רשת רחבה.
היכולת לתפוס את הפעולות הקטנות שלנו בצורה מופשטת כהצטברות אינה כישור שכולנו רכשנו באופן טבעי, אבל היא כנראה שווה רכישה. יכולה לסייע בכך מודעות לפעולות הקטנות שלנו והצבת סימן שאלה מעל כל אחת ואחת מהן – גם אם רק מדי פעם. השאלות הללו יציפו לפנינו את התכלית העמוקה של מעשינו. או את היעדרה. כך או כך, תיחשף בפנינו מפה רחבה יותר שתעזור לשמור על סיבולת בתהליכי שימור או שינוי לטווח רחוק. גם אם ההמתנה לסלע שישבר ארוכה, האלטרנטיבה ארוכה יותר – הליכה סביבו לשארית ימינו.
תמונת כותרת: Kzenon / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
יכולת אישית עדיפה על קשרים שטחיים – אשליית הנטוורקינג ויתרונם של השקטים
פרישה בשיא או הרמת ידיים? כיצד נדע האם להמשיך או לעזוב את מה שהתחלנו
ערכן הרב של בעיות טריוויאליות – לא תמיד הישגינו נראים, אך יש סיבה להתגאות בהם
עוד מרדיו מהות החיים:
ספורט אלגנט - הספורטאים היהודים שהמשיכו להתאמן ולהרהיב עוז בתקופת השואה
