כיצד שוברים את תקרת הזכוכית שמשאירה אותנו טובים מספיק, אבל לא יותר מזה? האם אנחנו מקדישים זמן בכדי להפוך להורים וחברים טובים יותר, ומה אפשר ללמוד בנושא מביונסה ומדמוסתנס, גדול הנואמים של יוון העתיקה?
מעטים הם הדברים בחיינו שבהם אנחנו משתפרים באופן בלתי פוסק לאורך שנים. ברוב ההיבטים אנחנו מבלים זמן למידה התחלתי מסוים ואחרי שהגענו לרמה טובה דייה – אנחנו פשוט רצים עם מה שיש. הדוגמה הקלאסית היא עבודה חדשה: אנחנו מקבלים זמן חסד של חודש (או כמה חודשים במקרה הטוב) ללמידה, ומשם מצופה מאיתנו לספק את הסחורה על בסיס יומיומי.
נראה שאותו מנגנון חוזר על עצמו במגוון תחומים בחיינו. האם אנחנו משתפרים לאורך השנים בתור חברים או שלמדנו מיומנויות חברתיות בגיל העשרה (ואפילו נרחיק לכת עד שנות העשרים) ומאז אנחנו ממחזרים טכניקות היכרות, ערכים וציפיות? האם בילד השלישי אנחנו יכולים לומר שהפכנו הורים טובים יותר בעיני עצמנו או שמא רק התייעלנו ברמה הטכנית?
כמו גרף שעולה עד לנקודה מסוימת וממנה ממשיך מישורי עד לאין סוף, גם אנחנו לפעמים קצת קופאים על השמרים ודווקא במקומות החשובים לנו ביותר. מסתבר שמדובר בתופעה שכיחה ועל-פי ההרצאה שהעניק מאמן הלמידה אדוארדו בריקניו על בימת TED, בסיסה טמון ביכולת שלנו – או יותר נכון בחוסר היכולת שלנו – לדלג בחן בין מרחב הביצוע ומרחב הלמידה. האם וכיצד בכל זאת ניתן לפרוץ את גבול ההתפתחות שלנו?
כדי לשפר כישורים מסוימים יש תחילה לפרק אותם לגורמים
"מרחב הלמידה", מסביר בריקניו "הוא המרחב שבו מטרתנו להשתפר". אלו זמן ומקום שבהם אנחנו אמורים לצפות שנעשה טעויות בידיעה שנוכל ללמוד מהן. במרחב הביצוע, לעומת זאת, מטרתנו לבצע דבר מה באופן מיטבי ככל שנוכל. "שם אנחנו מתמקדים במיומנויות שכבר רכשנו ומנסים למזער טעויות".
שני המרחבים הללו חיוניים לחיינו. אין ביניהם אחד שעדיף על האחר, מסביר בריקניו, "אך עלינו לדעת באופן חד משמעי מתי אנחנו רוצים להיות בכל אחד מהם". לטענתו, הסיבה שבעטיה רובנו כמעט ולא משתפרים למרות עבודה קשה ומתמשכת היא שאנו משקיעים יותר מדי זמן במרחב הביצוע.
מתי לאחרונה הקדשנו זמן במרחב הלמידה של "להיות חברים" או "להיות הורים"? האין אנחנו מבלים את רוב זמננו, אם לא את כולו, במרחב הביצוע? ומה בעצם עושים במרחב הלמידה של הדברים הכי בסיסיים כביכול, שמתבררים גם כמורכבים ביותר בחיינו?
"כדי לדבר בבהירות על אף ליקויי דיקציה שמהם סבל, היה דמוסתנס מתאמן על נאומיו כשאבנים ממלאות את פיו. הוא בנה חדר תת קרקעי כדי לתרגל ללא הפרעות אבל דאג לחזור על הטקסט גם על שפת הים, מתאמץ להתעלות מעל לרחש הגלים, שדימה את הרעש ששורר בבית המשפט".
כדי להבין כיצד לבנות מרחב למידה אפקטיבי בכל תחום, מספר בריקניו על דמוסתנס, שנחשב לאחד מגדולי הנואמים והדמגוגים ביוון העתיקה, ולא בכדי. במקביל לעבודתו השוטפת כעורך דין, דאג דמוסתנס לבלות זמן רב במרחב הלמידה. "הוא כמובן למד חוק ופילוסופיה בהנחייתם של מנטורים", מסבר בריקניו, אבל הוא גם הבין שחלק מהצלחתו טמונה ביכולתו לשכנע אחרים ולכן הצטרף ללימודי משחק, ודרכם חקר והתחקה אחר הנאומים הגדולים של זמנו. "לדמוסתנס היה הרגל מגונה של הרמת כתף ללא משים וכדי להיפטר ממנו הוא תרגל את נאומיו מול מראה כאשר חרב תלויה מעל כתפו". כמה דקירות קטנות וההרגל נעלם.
כדי לדבר בבהירות על-אף ליקויי דיקציה שמהם סבל, היה דמוסתנס מתאמן על נאומיו כשאבנים ממלאות את פיו. הוא בנה חדר תת קרקעי כדי לתרגל ללא הפרעות אבל דאג לחזור על הטקסט גם על שפת הים, מתאמץ להתעלות מעל לרחש הגלים, שדימה את הרעש ששורר בבית המשפט. דמוסתנס פירק את היכולות המורכבות שלהן נדרש בעבודתו לכדי מיומנויות בסיסיות ועליהן עבד.
ברגע שמתבהר לנו מהי מיומנות המשנה שבה זיהינו מקום לשיפור, נותר להבין מהי הפעולה שתלטש את אותו נדבך. למיומנות אחת עשויים להיות רבדים שונים לליטוש עבור אנשים שונים.
ללמוד מהטובים ביותר: כיצד ביונסה מייצרת סביבה דלת סיכונים?
מרחב הלמידה, לדברי בריקניו, מורכב מעבודה פרטנית על ניואנסים, מיציאה מאזור הנוחות ומהתמודדות מול אתגרים קיצוניים יותר מאלו הנקרים בדרכנו השגרתית. "הוא מורכב ממשוב תדיר, חזרות ותיקונים, ובאופן אידיאלי גם מהנחייתו של מאמן מנוסה". הטובים ביותר בתחומם, הוא טוען, מקציבים זמן קבוע, שבועי, יומי או חודשי, לחידוד כישוריהם. "שחקני השח הטובים ביותר מקדישים למשחק זמן רב, אך לא כשחקנים – זהו מרחב הביצוע שלהם – אלא הם מנסים לחזות מהלכים שאשפי המשחק עשו, ולנתחם", מדגים בריקניו. אם אתם לא מאמינים, תציצו בסדרה החדשה המלכה גמביט.
ואם במלכות עסקינן, דוגמה נוספת שמתאר בריקניו היא ביונסה. הוא מספר כי בכל ערב בסיבובי ההופעות, כשהיא חוזרת למלון, יושבת ביונסה וצופה בווידיאו של ההופעה שזה עתה הסתיימה. בזמן המופע היא במרחב הביצוע, נותנת את הכי טוב שיש לה, מתמסרת ומאמינה בכישוריה ללא היסוס, ובזמן שבין לבין – היא מזהה הזדמנויות לשיפור ורושמת הערות עבור עצמה, עבור הרקדנים ועבור צוות הצילום. "למחרת בבוקר כולם מקבלים את הרשימה שכוללת התאמות נדרשות ועליהם לעבוד עליהן לאורך היום לפני ההופעה הבאה", הוא מספר. ואולי בדיוק בזכות זה הם עולים בערב על הבמה בביטחון מלא והופעותיה ידועות כמרהיבות ומעוררות התפעלות.
"לוליין שהולך על חבל לא מתאמן על תרגילים חדשים ללא רשת הגנה מתחתיו, ואתלט לא ינסה מהלך חדש בזמן תחרות".
אז נכון, ביונסה כנראה לא צריכה לבשל ארוחת ערב לחמש נפשות בסוף היום ולא סידרה את הבלאגן בסלון כל אחר הצהריים, ויש לה זמן לשקף לעצמה את היום שהיה, אבל מה איתנו? איפה מרחב הלמידה נכנס בלו"ז העמוס לעייפה שלנו?
"סיבה אחת שבגללה אנו מבלים כל-כך הרבה זמן במרחב הביצוע היא שלרוב, הסביבה שלנו מתנהלת כסביבה בסיכון גבוה", אומר בריקניו, ובדרך-כלל היא לא באמת חייבת להיות כזו. לדבריו, התרבות שלנו לא מאוד סובלנית כלפי טעויות. אנחנו מקדשים חדות ודיוק ויוצרים מרחבים שבהם לא נעים לנסות ולטעות. ברוב סביבות העבודה ישנן השלכות לסטיות, ואם נחשוב על זה אולי נגלה שכך אנחנו גם מרגישים בחיינו הפרטיים.
מורידים לפרקטיקה – מתי בשבוע אנחנו יכולים להקדיש שעה לעצמנו?
בתוך ים מלא כרישים קשה מאוד לעצור את שטף הביצוע שמחזיק את הרפסודה בתנועה. "לוליין שהולך על חבל לא מתאמן על תרגילים חדשים ללא רשת הגנה מתחתיו, ואתלט לא ינסה מהלך חדש בזמן תחרות", אומר בריקניו, וכמותם גם לא הורה שמרגיש תחת ביקורת ומבקש לצלוח את הערב בשלום, תלמיד בית ספר שנמדד בציונים או ילד שהוריו רוצים לשמוע רק תשובות נכונות או אמירות שהולמות את הלך רוחם. כשמנהיגים מטפחים תרבות ביצועית ללא רבב הם מעצבים סביבה שגורמת לעובדים או לילדים בבית להיצמד אל המוכר ולא לנסות דברים חדשים שיובילו לשיפור. לחלופין, ביכולתם לעודד חקירה ומשחק אפילו בתוך מסגרת זמן קצובה, מתוך הבנה עמוקה שכך פורצים סכרים.
ומהצד השני, בין שמדובר בנו כעובדים או כשחקני מפתח בהצגת היחיד שנקראת "חיינו", נוכל להתחיל בלשאול את עצמנו מתי ברצוננו להיות בכל אחד מהמרחבים? במה אנחנו יכולים להשתפר ובאיזה אופן? כמה זמן נוכל להקציב עבור כך? זה לא שחור או לבן, כל חלון זמן שנמצא, בכל תדירות שמתאפשרת לנו – יקדמו אותנו בקצב שהולם את אורח חיינו. בכל זאת, רובנו לא עולים כל ערב להופיע מול מיליוני איש בתעשייה שבה You snooze, you lose.
בריקניו קורא לחלונות הזמן האלו "איים מופחתי סיכון בתוך ים הסיכונים המוגברים". כלומר, במרחב הלמידה ההשלכות מועטות. זה זמן שבו גם אם נפקשש עוד יהיה מקום לתקן, או שאולי זה בכלל לא יפריע לאף אחד. "אנחנו יכולים למצוא מנטור או עמית לעבודה שעימו אנחנו מרגישים בנוח ואיתו לדון ברעיונות חדשים, לנהל שיחות בנושאים רגישים ואף לערוך משחקי תפקידים", הוא מציע. ברבדים אחרים של חיינו זו יכולה להיות חברה טובה שאיתה נחקור את אופי החברות שלנו, קורס אונליין בנושא הורות שאפשר לראות בזמן שהילדים ישנים או שינון מהלכי שח בראש בזמן שאנו עורכים את הקניות. נסו לשאוב השראה מיצירתיותו של דמוסתנס.
תמונת כותרת: TORWAISTUDIO / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מיתוס סגנונות הלמידה – מסורות עתיקות מלמדות שיעור שאבד בעידן הטכנולוגי
אנו יכולים לגדל ילדים שיביאו חידוש ושינוי לעולם – זה אחד הגורמים החשובים בדרך
תחביב, עבודה, קריירה וייעוד – 4 מרכיבים שנוטים להתערבב ומספר רעיונות לשילוב
עוד מרדיו מהות החיים:
שרי אריסון מסכמת את מסעה בסדרת התוכניות 'הדרך להתעלות ולשלום פנימי'
