עד כמה אנו חסינים ללחץ חברתי ומדוע זו תכונה שמאפיינת גיבורי קומיקס רבים?

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

לעמוד על שלנו זה לא תמיד פשוט, קל וחומר לעמוד על טובתם של אחרים. ואכן, הצבעה על עוולות ויציאה נגדן גוררת לעיתים מחיר אישי. מה בכל זאת גורם לנו לקום ולדבר, ואילו דילמות מוסריות כדאי לקחת בחשבון כשאנו עושים זאת?

בועז מזרחי | 23 נובמבר, 2020

התרחקות וויתור נחשבים באופן כללי למוצא העדיף ממצבי קונפליקט. גם בעולם החי ניתן לראות פעמים רבות כיצד שתי חיות יימנעו מקרב, כשאחת תצא במפגן כוח והשנייה תסתובב כלעומת שבאה. ניצחון בעימות עשוי להניב רווח כלשהו, אך לא אחת ההפסד האפשרי מרתיע יותר.

השיטה הזו עובדת, היא מאפשרת לנו לנהל חיי שלום ונחת. למדנו לחיות בקורת רוח עם גירויים רבים מעוררי טמפרמנט. לא כל דבר שלא מוצא חן בעינינו מוציא אותנו משלוותנו. ואולם, לפעמים התרחקות מעימותים עלולה לצאת נגדנו, כחברה. אסטרטגית, ייתכן כי יש קרבות ששווה לצאת אליהם.

למשל, כשאנו נתקלים בעוולות. אנחנו יודעים שאם לא נוקיע התנהגות מסוימת היא ככל הנראה תשתרש ותהפוך את חיי כולנו לפחות נעימים. החל, למשל, מעקיפות בתור שאנו שותקים עליהן ועד עבירות בטיחות מסכנות חיים שאנו לא מדווחים עליהן. אבל החברה משלימה עם קיומן של התנהגויות או פעולות כאלה כיוון שחברה מורכבת מאינדיבידואלים, ובאין ישות מרכזית שמייצגת אותם, מי ייקח על עצמו להיות השגריר? הסיכון להיות שונה – האחד שמדבר – גדול מדי עבור רבים. פעמים רבות התנהגות לא רצויה היא תוצאה של עמדת השפעה וכוח. אנשים חוששים לדבר כי זה עלול לעלות להם בעימות, במעמד חברתי, בקידום וכן הלאה. הדבר הפשוט לעשות הוא להמשיך בחיינו כאילו כלום לא קרה, בפרט כשהצד הנפגע הוא לא אנחנו.

שילוב של אדישות חברתית עם דאגה לזולת

אבל לא עבור כולם המחיר כבד מדי. פרופסור לפסיכולוגיה קת'רין א. סנדרסון מאוניברסיטת אמהרסט במסצ'וסטס חקרה אינדיבידואלים שצועדים מחוץ לשורה ומרימים דגל כנגד עוולות, או מה שהם תופסים כעוולות. במאמר במגזין The Conversation היא מתארת את קווי האופי הייחודיים להם.

התכונה הבסיסית של מה שהיא מכנה "מורד חברתי" היא צורך מופחת להיות דומה ושייך לקבוצה. היא מסבירה כי ההבדלים הללו ניכרים ברמה הנוירולוגית: החלק במוח שלהם שאחראי על התגובה לדחייה חברתית קטן בהשוואה לאחרים. "זה מקל עליהם לעמוד איתנים מול לחץ חברתי".

באותה נשימה חייבת להיות לאינדיבידואלים הללו אמפתיה. ללא אמפתיה, קור הרוח החברתי יכול לבוא לידי ביטוי כאדישות מול עוולות. למרות שהנטייה החברתית שלהם חלשה יותר, האנשים שיצאו נגד עוולות היו בעלי יכולת לראות את העולם מעיניהם של אחרים, בייחוד של חלשים.

דבר נוסף שבלט אצל אינדיבידואלים כאלה הוא החשיפה המוקדמת שלהם לאנשים בעלי נטיות דומות. כלומר, 'מורדים' אחרים יכולים להיות הטריגר או ההשראה ל'מורדים' הפוטנציאליים שצופים בהם. ולבסוף, ילדים שמתויגים לעיתים 'וכחנים', עשויים גם הם להיות אלה שיוצאים להגנתם של אחרים. סנדרסון מספרת על מחקר שמצא כי מתבגרים שנטו להתעמת עם הוריהם התגלו כבעלי יכולת חזקה להתנגד ללחץ חברתי. "מדוע? מי שתרגלו העלאת טיעונים אפקטיביים ודבקות בהם תחת לחץ יכולים להשתמש באותן טכניקות מול עמיתים ביתר תועלת".

"החלק במוח שלהם שאחראי על התגובה לדחייה חברתית קטן בהשוואה לאחרים. זה מקל עליהם לעמוד איתנים מול לחץ חברתי".

כל התכונות הללו טובות ויפות, אבל מה מבטיח לנו שהן יתועלו למקומות הנכונים? כפי שמסבירה סנדרסון, מבנה המוח "אגנוסטי לחלוטין" לנורמה שנגדה יוצא האדם. אתה יכול לצאת גם נגד נורמות טובות, רצויות ומקובלות, ובכך למעשה להיות על תקן מתסיס. צדק יכול לקבל הגדרות רבות ומימלא, גם לוחם צדק. זה האות לכניסתו של גיבור-העל.

כדי שאדם בעל חוסן ללחץ חברתי יתעל את היכולות שלו לשיפור, הדבר החשוב ביותר הוא אולי התמודדות עם דילמות מוסריות. לא במקרה סיפורי קומיקס רבים הם בית הגידול של דמויות המאופיינות בשני הקווים הללו – מרוחקים ושונים, ואפופים שאלות של אתיקה.

לא צריך אפילו לצאת נגד נורמות טובות כדי שדברים ישתבשו, אפשר לצאת גם נגד נורמות פסולות ועדיין לגרום יותר נזק מתועלת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא נבל-העל תאנוס. בריאיון שנתן לערוץ היוטיוב של Wired מספר פרופסור כריסטופר רובישאו, מרצה בכיר לאתיקה מהרווארד, כי מטרתו של תאנוס היא הצלת כדור הארץ מכליה עקב פיצוץ אוכלוסין והרס הטבע. מטרה ראויה לכל הדעות, אלא שהפתרון הלא כל-כך אלגנטי שלו הוא להיפטר מבני האדם. בסעיף אמפתיה, אפוא, תאנוס נכשל.

איפה מציירים את הגבול?

בעולמות הקומיקס, פעמים רבות זה הקו שמבדיל בין גיבור לנבל. קחו למשל את באטמן. ד"ר לפילוסופיה מארק ד. ווייט חיבר ספר המנתח את דמותו של באטמן ביחס לאתיקה. בפוסט על הספר שפרסם בבלוג שלו, The Comics Professor, הוא מסביר את הדילמות העולות מהקוד המוסרי שלו. משימת העל שלו היא מלחמה בפשע ובאיומים על תושבי העיר גותהאם. מי שקרא את הקומיקס או צפה בסרטים יודע שהדרך שלו להשיג מטרה היא די אפלה. "הוא שובר כללי מוסר רבים של השכל הישר בתהליך – משתמש באלימות, לעיתים קרובות עד לסף עינוי, הוא מתעלם מהחוק באופן כללי כשהוא לא נוח". ובכל זאת, בשונה מתאנוס, על כלל אחד הוא לא מסכים לעבור גם במחיר של נזק לחפים מפשע: באטמן לא מוכן להרוג, אפילו לא את אויבו המר, המסוכן ובעל ההיסטוריה העשירה של רצח – הג'וקר. "הוא מסרב לבצע מעשה אסור אחד שיקדם את המטרה שלו והרעיון שלו לגבי טוב בצורה היעילה ביותר". אפשר להתווכח איפה הקו הזה עובר, וזה באמת חלק מהמטרה של סיפורי הקומיקס. אבל צריך שיהיה קו, צריכה להיות דילמה.

ואצל אנשים שנוטים לצאת נגד עוולות, זה לא מובן מאליו. מטבעם, בעלי עמידות ללחץ חברתי מועדים יותר להיות החלטיים וחדורי אמונה בצדקתם. סנדרסון מסבירה כי על-פי מחקרים אינדיבידואלים אלה נוטים "להרגיש טוב לגבי עצמם. הם נוטים להיות בעלי הערכה-עצמית גבוהה ולהיות בטוחים בשיקול הדעת, הערכים והיכולות שלהם. הם גם מאמינים שהשקפותיהם עליונות על השקפותיהם של אחרים, ומכאן שיש להם אחריות חברתית".

כמו אצל רבים מגיבורי ונבלי העל, הסבר אחד לנטייה זו נטוע בהיסטוריה האישית. באטמן חווה אובדן בתור ילד, סופרמן ניצל מהשמדת כוכבו, מגנטו (אקס-מן) שרד את מחנות הריכוז וכך הלאה. זה הוביל אותם להיות אנשים בעלי תפיסה יצוקה בפלדה. עלילות הקומיקס נוטות להיות קיצוניות, אבל היגיון דומה יכול לפעול גם בעקבות אירועים פשוטים ונפוצים יותר. אם היינו ילדים מופנמים או נתונים לאירועים שהובילו לבידוד חברתי בדרגה זו או אחרת, הגיוני שספגנו פחות השפעות סביבתיות. כשחיי החברה של ילד אינם עשירים, יש פחות תחרות חיצונית לעמדות ולתפיסות שלו, הן פחות מאותגרות. ולמרות החסרונות הברורים, עשויים להיות לכך גם יתרונות לא מבוטלים – אומץ חברתי וחסינות ללחץ. אך כפי שראינו עם תאנוס, ואפילו עם באטמן, היתרונות עלולים להוביל את האדם למקומות אפלים.

"מטרתו של תאנוס היא הצלת כדור הארץ מכליה עקב פיצוץ אוכלוסין והרס הטבע. מטרה ראויה לכל הדעות, אלא שהפתרון הלא כל-כך אלגנטי שלו הוא להיפטר מבני האדם".

כאן הכוח הגדול של גיבורי-העל: הם מזכירים לנו שצדק הוא לא שחור לבן. סנדרסון ציינה כי התבוננות ב'מורדים' אחרים יכולה לעורר אותנו לפעול. פרופסור רובישאו משלים אמירה זו עם הסבר השפעתה של צפייה בגיבורים שלנו כשהם יוצאים נגד עוולות: "הסיפורים של גיבורי-העל אפשרו לנו הזדמנות להבין שגבורה לא באה בצורה של 'אתה תמיד צודק ומושלם ומקבל את ההחלטה הנכונה'. זו הזמנה עבורנו להביט פנימה ולהבין שהרבה מזה אפור".

כל זה מוביל אותנו לנקודה לא פשוטה בניסיון לשפר את החברה על-ידי עמידה לצד נפגעים והוקעת התנהגויות פסולות. מצד אחד יש מי שנוטים להימנע מעימות, ומצד שני – אלו שאין להם בעיה עם עימות, אך עליהם להתמודד עם ספק בצדקתם ואם התועלת עולה על הנזק.

קיימות דרכים להגברת האומץ שלנו לצאת להגנתם של אחרים

לשתי הבעיות יש מגוון דרכי התמודדות. במאמר אחר שכתבה פרופסור סנדרסון למגזין Greater Good היא מציעה טכניקות לחיזוק האומץ החברתי עבור אלה מאיתנו שמרגישים לא נוח מול התנהגות לא ראויה, אך נוטים שלא להתערב. כך למשל, היא מסבירה כי ניסוח קר, רגוע, החלטי ובלתי מתלהם עשוי להעביר את המסר בצורה חדה ובלתי מתגרה באותו זמן. למשל, אם שמענו הערה מעליבה כלפי מישהו, במקום לחייך במבוכה אפשר לומר משהו קצר ולעניין כמו: "לא מתאים". וגם לא חייבים להישאר במקום כדי לראות לאן זה מתפתח. טקטיקה נוספת היא 'העמדת פני תמים'. באותה סיטואציה אפשר לומר משהו כמו 'אני יודע שאתה צוחק, אבל יש אנשים שבאמת חושבים כך'. בדרך זו אנו 'מנקים' את האשם מכוונת זדון תוך שאנו מוקיעים את האמירה שלו. סנדרסון מציעה גם דרך המתאימה למקרים שבהם אנו מרגישים לא קשורים. אז אפשר לקבל על עצמנו את העלבון. למשל: "חבר קרוב שלי סבל מזה וראיתי מה זה יכול לעשות לאדם. זה נושא רציני מאוד". היא מסיימת בשתי עצות מעודדות אומץ. ראשית, מצאו שותף שיעלה איתכם על הבריקדות; שנית, דמיינו את עצמכם במצב של האדם שאתם מתלבטים אם לצאת להגנתו. המבחן פשוט – אם הייתם רוצים שמישהו יתערב לו הייתם נתונים באותו מצב, זה סימן טוב שעליכם לדבר.

הסתייגות אחת שנלמד מקפטן אמריקה – אם הסיטואציה עלולה לסכן אתכם או מישהו סביבכם, אל תיכנסו לזה. ד"ר ווייט ערך ניתוח מוסרי גם לקפטן והוא מספר שכשהיה על סף ניצחון נגד מתנגדיו בחבורת הנוקמים, קבוצת אזרחים הסבה את תשומת ליבו להרס שגרם הקרב למנהטן. כדי למנוע הרס נוסף הוא ויתר ונכנע. מה שמוביל אותנו בחזרה לדילמות מוסריות של 'מורדים' היוצאים להגנת החלש. האנק גרין מערוץ Crash Course מציג את אחת הדרכים האפשריות לנווט בדילמות האלה.

החלק החשוב הוא להעביר את עצמנו דרך מבוך של דילמות

בגדול קיימות שתי גישות פילוסופיות להכרעה בשאלות מוסר: תוצאתנות ודאונטולוגיה. הראשונה, כשמה, ממוקדת תוצאות – יש לנו מטרה וכל האמצעים כשרים להשגתה. זו הגישה של תאנוס, שמוכן להעלים את רוב האנושות כדי לשמור על הכדור, ובמידה מסוימת גם של באטמן, לבד מכלל האל-הרג. דאונוטולוגיה, לעומת זאת, קובעת כי לפעולות יש ערך מוסרי בפני עצמן, וגם אם התוצאה עלולה להזיק למישהו, אנחנו לא יכולים לשבור את כללי המוסר. זה בולט בהימנעות של באטמן מסיום הסאגה מול הג'וקר וגם אצל קפטן אמריקה, שניצחון מבחינתנו לא מצדיק הרס נוסף לעיר. למרות שהשגנו מטרה נעלה, התוצאה הסופית לא יכולה להיות מוסרית בהגדרה אם כל הדרך אליה מלאה בהפרות הקוד האתי.

האם יש דרך ליישב ביניהן? גרין מסביר כי תועלתנות, אבל כזו שלוקחת בחשבון את התמונה הרחבה לטווח הרחוק, עשויה להיות הפתרון. תועלתנות רגילה היא גרסה של תוצאתנות; היא מכוונת להגברה מקסימלית של טובת הכלל, גם אם לפעמים זה בא על חשבוננו. קל לראות איך זה מתיישב עם דמותו של ה'מורד החברתי' – הוא מוכן לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. אבל מה אם המחיר שאנו משלמים – על תקן מגיניהם של אחרים – לא יוצא מהכיס שלנו? גרין מצביע על ניסוי מחשבתי שממחיש את הכוונה. נניח שיש לרופא 5 מטופלים שזקוקים להשתלת איברים. לאותו רופא יש שכן לא-יוצלח, טיפוס נאלח, ללא משפחה וחברים, שמבלה את זמנו בבטלה בביתו. במקרה, נמצא שהוא מתאים לתרומה לכל 5 הנזקקים. האם טובת הכלל, דהיינו הצלחת 5 אנשים, מצדיקה 'תאונה מסתורית' לאותו שכן?

אם אנחנו לא רוצים לחיות בחברה שבה אנשים חוששים לאיבריהם, אומר גרין כמטאפורה, תוצאתנות צריכה לקחת בחשבון את האדוות של הפעולות שלנו. כך גם לגבי התנגדות לעוולות. אם אנחנו לוקחים על עצמנו להגן על מישהו ומעמידים אותו בסיטואציה של סיכון הפרנסה תוך כדי, האם הבאנו לו יותר נזק או תועלת? אולי לא לנו לשפוט. ייתכן שאותו אדם לא מוטרד מעלבונות, ואילו כן חושש מאוד לפרנסתו.

זה מה שגיבורי העל מלמדים אותנו: לייסר את עצמנו בדילמות מוסריות ולהבין שהאמת הפנימית שלנו, במפגש עם העולם החיצוני, עשויה להידרש לפשרות. כל זה לא צריך להרתיע אותנו מלצאת לעזרת אחרים, אלא לעודד אותנו לעשות זאת מתוך מחשבה עמוקה, מתוך ניסיון אותנטי להבין סיטואציות מריבוי זוויות ומנקודות מבטם של אחרים. רובישאו מסכם היטב את התועלת של דילמות מוסריות: "אני חושב שזה מעצים, בדרכו, כי זה אומר לנו שלא הכול צריך להיות פתור אצלנו. רוב העולם לא מגיע בשחור לבן, אבל זה לא אומר שעליך להפסיק לכוון לעשיית טוב. אפילו הגיבורים שלנו אינם מושלמים".