כשמוציאים אותנו מאזור הנוחות זה לא נעים, ולרוב אנו מנסים להיאבק בזה. אך פעמים רבות לאחר שאולצנו לצאת אנו מבינים בדיעבד עד כמה זה היה חשוב להתפתחותנו. כשאנו שומעים ביקורת מופעל בדיוק המנגנון הזה. כיצד בכל זאת למנף את התהליך מבלי לקחת ללב?
יש שמייחסים את הצלחתם הבולטת של יהודים במדע למסורת הלימוד היהודית. וכשמדברים על מסורת לימוד יהודית, שני מושגים קופצים לראש: "בר פלוגתא", ו"חברותא".
המושג הראשון מתאר מערכת יחסים בין שני חכמים, לרוב בהקשר של לימוד משנה וגמרא, שבאופן די עקבי חולקים זה על זה. חשבו על בית הלל ובית שמאי. המושג השני מתאר שיטת לימוד נפוצה, שבה שני תלמידים מנהלים שיג ושיח אקטיבי ביניהם, דנים ודשים בסוגיות כשכל אחד מעלה טיעונים וטיעונים שכנגד. להבדיל מלמידה בהקשבה פסיבית.
בשני המושגים מתואר מה שהיום אולי עלול להיתפס כהתנצחות ויריבות. הן החכמים בני הפלוגה והן התלמידים מנסים לאתר נקודות תורפה ברעיונות של האחר ולקדם מה שלדעתם נכון יותר. אבל מה שחשוב לזכור כאן הוא שהם חשופים לאותה טכניקה של חשיבה ביקורתית בעצמם. זו הדרך לחפור ולהעמיק עד שמגיעים להבנה. ולפעמים גם לא.
מדוע בקונטקסט הלימודי השיטה עובדת נהדר ואילו ביתר תחומי החיים זכתה הביקורת למעמד של פרסונה נון גרטה? חלק גדול מזה נוגע לענייני אגו ויחסים בין אנשים. איש לא אוהב לראות את הרעיון שלו מיורט בהמראה. אבל ממחקרים מתברר שללא ביקורת עולים לאוויר הרבה רעיונות בינוניים וחצי מבושלים, ואילו כאשר רעיון נתון לעיניים בוחנות ועובר את דרך החתחתים של ביקורת, הוא מתרומם לבסוף כמו הפניקס.
מחמאות שומרות אותנו עמוק באזור הנוחות היצירתי
בסרטון מבית RSA מדגים את הרעיון הכותב ג'ונה לרר, בעל רקע במדעי המוח, באמצעות אחת מהטכניקות הנפוצות ביותר לעידוד רעיונות יצירתיים – סיעור מוחות. אבל זה לגמרי לא ייחודי למסגרת של קריירה. זה יכול להיות רעיון שאנו זורקים לבן או לבת הזוג לגבי עיצוב הבית, הצעה לטיול בקבוצת החברים, דרך שהעלינו לפתור בעיה בטלפון, או כל רעיון אחר בכל קונטקסט אפשרי. אם מישהו שמע אותו, הוא חשוף לביקורת. וכפי שמסביר לרר – בניגוד למה שקורה בסיעור מוחות – טוב שכך.
"בעיקרון יש רק חוק אחד לסיעור מוחות, והוא 'אל תעביר ביקורת'", אומר לרר. ההיגיון מאחורי הכלל הזה הוא שכדי לתת ליצירתיות לצוף ולזרום, אסור לחסום אותה באמצעות חיפוש נקודות התורפה של רעיונות. בסיעור מוחות "כל הרעיונות הם רעיונות טובים". אלא שלדבריו, מחקרים הראו כי הגישה הזו לא עובדת. היא אולי מציפה רעיונות, אבל לא כאלה שאפשר לתייג כיצירתיים וחדשניים באמת.
"אני מעדיפה שמישהו ייקח את העבודה שלי ברצינות ויעיר הערות בעלות תוקף, גם אם שליליות במידת מה, מאשר שיהיה אדיש או ירעיף מחמאות חסרות משמעות".
זה הזמן לציין את המובן מאליו: כשאנו מדברים על ביקורת אנחנו מתכוונים למה שמכונה 'ביקורת בונה', כלומר עניינית, להבדיל מביקורת אד הומינם (שהיא לגופו של אדם). אחרי ששמנו את זה בצד, אפשר לדבר על מדוע סיעור מוחות נטול ביקורת לרוב אינו יעיל בייצור רעיונות חדשניים. לרר מסביר כי כשאנו יוצאים מנקודת הנחה שכל רעיון הוא טוב בזכות עצמו, "אנו נוטים לשוט על פני השטח הרדודים של הדמיון". לדבריו, הדמיון שלנו זקוק לדחיפה ולמאמץ כדי לצאת משבלונות מנטאליות. כשאנחנו עובדים במרחב בטוח שבו אין 'איום', אין לנו צורך להתאמץ ואנו נוטים לדבוק במוכר.
בנוסף, כשאנו מקבלים פידבק חיובי המוח שלנו כבר מייצר תחושת גמול עוד לפני שהרעיון קיבל צורה במציאות. אם, על-פי הכלל של אפס ביקורת, אנחנו מקבלים רק גמול חיובי על הרעיונות שלנו, זה הופך אותנו מועדים יותר להקל ראש, כי תחושת ההישג כבר 'נמצאת בכיס שלנו'.
ביקורת, לעומת זאת, הופכת אותנו דרוכים וחדים יותר. היא מאלצת אותנו לדלג על המובן מאליו ולחשוב על רעיונות ופתרונות חדשים, מבוססים היטב, כאלה שבאמת מתאימים לאתגרים שמולנו ואף מתעלים מעבר להם.
להכניס את המבקרים למעגל הביקורת ולשתף אותם ביצירה
זה לא בא לעודד תרבות של קטילת רעיונות. סתם לומר שרעיון אינו טוב פשוט לא מוביל לשום מקום. ביקורת צריכה להיות עניינית. פרופסור רוברטו ורגנטי ופרופסור דון נורמן מעלים ב- Harvard Business Review טענות דומות לאלה של לרר ומרחיבים לגבי טכניקה אידיאלית יותר לטיפול ברעיונות. השניים מסבירים כי השיטה הנוהגת כיום היא להימנע מלומר דברים שליליים על רעיונות – במקום זה צריך להוסיף על הנאמר. הם מכנים זאת "כן, וגם". מצד שני יש את העיקרון של "כן, אבל", ולדבריהם גם הוא בפני עצמו עלול להזיק. צריך לקחת בחשבון שכל רעיון בתחילת דרכו זקוק לשיפורים וליטושים, ולא כדאי לקבור אותו בטרם עת.
לכן הם מציעים היתוך של שתי הגישות, "כן, אבל, וגם". זה די מזכיר את העיקרון ההגליאני של תזה, אנטיתזה וסינתזה. ה'אבל' עוזר לנו לראות את נקודות התורפה בחשיבה שלנו שאנו עיוורים להן. ה'וגם' מבטא את האחריות של המבקר לשיפור הרעיון וכן את הנכונות שלו להיות נתון לביקורת גם הוא. כלומר, אם מצאת בעיה תציע פתרון. ואז יבוא מי שימצא נקודות תורפה בפתרון שהצעת ויציע דרך אחרת לקדם את הרעיון, וחוזר חלילה עד שכולם מרוצים. "סוג זה של אינטראקציה בונה מעודד מעגל עמוק של דיאלוג ביקורתי, שיכול להוביל לרעיון קוהרנטי פורץ דרך".
מה גם שאם הצענו את הרעיון למישהו, כנראה שאנו זקוקים לעזרתו או שהוא חלק אינטגרלי מהיישום בפועל. אם לא הייתה לו איזושהי נגיעה לנושא, סיבה הגיונית נוספת לשתף היא שאנו מעריכים את דעתו. בשני המקרים אנו רוצים לשמוע את הביקורת ולהפוך את המאזין או את המאזינים לחלק ממעגל היצירה. כשאנשים נותנים את האינפוט שלהם לרעיון עולה המחויבות וההירתמות שלהם לתהליך.
"לחשוב על ביקורת כמו על תור לרופא: אנחנו הולכים אליו בידיעה שמטרתו למצוא ליקויים ולהמליץ על שיפורים".
החוכמה בסוג כזה של אינטראקציה היא להאזין היטב לטיעונים, ולהעלות בחזרה שאלות. אם הטיעונים היו ענייניים, הם עוזרים לרעיון להתפתח. אם באו ממקום אחר, השאלות שנעלה חזרה יעזרו להפריך את הביקורת או להציג אותה במערומיה. בכל מקרה, החיכוך הזה עוזר לעצב את הרעיונות ולחדד אותם, ממש כמו אבן משחזת.
בתיאוריה כל זה מאוד נחמד. בעולם האמיתי, לא משנה כמה נרצה להיות מרוחקים או אובייקטיביים לגבי הרעיונות שלנו, יש משהו מאוד אינטימי בחשיפת המחשבות, במיוחד כשמצופה מאיתנו לפתור בעיה או ליצור משהו. זו הזמנה פתוחה לציבור השומעים להיכנס להיכל התהילה המנטלי שלנו ולחרוץ דין על המוצגים.
להאזין בקשב, אבל בערבון מוגבל
מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לרכך את קבלת הביקורת? הרי בלעדיה קשה לנו לחשוף את המוצגים השווים באמת. בטור שכתבה העיתונאית אלינה טוגנד ב- New York Times היא רומזת בהומור סרקסטי על אחת הדרכים להתמודדות: "זה עלול להפתיע, אבל אני לא אוהבת ביקורת. אני מעדיפה שבחים ואישורים תמידיים מחבריי, ממשפחתי ומהבוס", היא כותבת, "מצד שני אני מרגישה שחבריי, המשפחה והבוס צריכים להיות פתוחים ומקבלים לכל ביקורת מצדי". רוצה לומר: אנחנו בצד הנותן כשם שאנחנו בצד המקבל, ולכן צריך להתייחס לביקורת כאלמנט שמתאזן בין כולם ואינו מכוון באופן אישי (אלא אם היא מכוונת באופן אישי, אבל כפי שהצהרנו, לא על סוג זה אנחנו מדברים).
טוגנד מעלה נקודה חשובה נוספת שעשויה לסייע בקבלת ביקורת. "אני מעדיפה שמישהו ייקח את העבודה שלי ברצינות ויעיר הערות בעלות תוקף, גם אם שליליות במידת מה, מאשר שיהיה אדיש או ירעיף מחמאות חסרות משמעות". במילים אחרות, כשמישהו מציג ביקורת מנומקת לגבי הרעיון שלנו, זה מראה שהוא הקשיב, התעמק בדעתנו ולא ביטל אותה, הוא השקיע מחשבה והפך את הרעיון על צדדיו בכדי לוודא שלא יהיו תקלות בלתי צפויות. אפשר, אם כן, לחשוב על ביקורת כמו על תור לרופא: אנחנו הולכים אליו בידיעה שמטרתו למצוא ליקויים ולהמליץ על שיפורים.
ההתנגדות היא שהופכת את הסיפור למסע של התגברות והצלחה. קרדיט: Alex Tooth / shutterstock
באותה נשימה היא מציעה להסתכל על כל ביקורת, ובכן, בעין ביקורתית. "אל תיכנסו למגננה, אבל אל תניחו שהביקורת נכונה […] שאלו שאלות ברוגע כדי להבהיר את הסיטואציה". זו המקבילה שלה למעגל הביקורתי. מה שעוזר לקבל את הביקורת הוא העובדה שכולם חושפים את הקלפים. זה לא צריך להיעשות מתוך 'נקמה' או כדי להגן על הרעיון, אלא מתוך סקרנות לגלות למה הוא יכול להיהפך אם נטלטל אותו קצת.
ולמרות שביקורת עניינית יכולה להיאמר בטונים ובניסוחים פחות ענייניים, כדאי לזכור שגם אנחנו לפעמים נוקטים באותה גישה. במצב זה יעזור לשחזר באיזה הלך רוח היינו כשהעברנו ביקורת בטונים צורמים. אולי הנושא הסעיר אותנו, אולי קדם לשיחה אירוע אחר שאינו קשור אבל הוביל אותנו לטמפרטורה גבוהה מהרגיל? הפילטר המנטאלי הזה עשוי לעזור בסינון המוץ מהתבן.
למעשה לא צריך להוציא את העוקץ, אלא לאמץ אותו
לקינוח נציע להסתכל על ביקורת כחלק אינטגרלי מהצלחה. למעשה, ללא התנגדות הופך מסע ההתגברות שלנו עקר. את הרעיון הזה מבטאת מריה פופבה ב- Brain Pickings כשהיא שואבת מהמודל הנרטיבי של "מסע הגיבור". באופן יותר ספציפי, היא מציגה קונספט שהגה הכותב אלברט מוריי: "שיתוף פעולה אנטגוניסטי", שהוא "המתח ההכרחי בין ניסיון וניצחון, בזמן שהעולם החיצוני מעמת את הגיבור עם התנגדויות, שבתורן מחשלות את אופיו ומטפחות בו את הכוח הפנימי הדרוש להתגבר על הניסיונות שבהם הוא עומד".
בלי התנגדות וללא עימות – אין גבורה, אין תחושת ניצחון. ההתקדמות להישגים כרוכה מטבעה בהתגברות על מכשולים, שכן זו בסופו של דבר תהיה המטרה של הרעיון או המוצר – לפתור בעיות או לתת מענה לצרכים בעולם האמיתי. לכן, כשאנו שומעים ביקורת אפשר לברך עליה, להזכיר לעצמנו שהיא נועדה לחשל אותנו לקראת הדבר האמיתי.
תמונת כותרת: JoeFotoSS / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהיכן צצים כל הרעיונות שלנו ומה קורה להם כאשר אגו נכנס לתמונה
השראה חיונית לחיינו - אבל האם יכול להיות יותר מדי ממנה?
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
עוד מרדיו מהות החיים:
