מעט התרפקות על העבר יכולה להפוך את ההווה והעתיד שלנו לטובים יותר

מה שהיה – היה. החיים ממשיכים ועדיף להתמקד בטוב שעוד לפנינו. עם כל היתרונות שבצד תפיסה זו, המציאות – מה לעשות – מספקת לנו גם אירועים פחות נעימים. ומה אז? גוף מחקרי הולך וגדל מציע שבעיתות מצוקה, שאיבה נוסטלגית מהעבר עשויה להביא תועלת רבה, הן להווה והן לעתיד.

הצצה באלבום התמונות של ילדותנו עשויה להיות חוויה מבלבלת. כמו במטבחים מזרח אסייתיים, נמהלים שני טעמים לכאורה מנוגדים, מתיקות של זיכרונות ילדות מאושרים וחמיצות על זמנים שחלפו. וכמו במאכלים מזרח אסייתיים, איכשהו השילוב הזה מתמזג לתחושה אחידה ונעימה. בעולם הקולינריה היא קיבלה את השם המתעצל "חמוץ-מתוק", ואילו בתחום הרגש זכתה התחושה לשם מעט יותר מתוחכם: נוסטלגיה.

מאחורי התחכום הזה יש היסטוריה עשירה המלמדת על תהפוכות ותמורות שחלו בתרבות ובמדע ביחס לרגש האנושי המורכב הזה. לא בכל תקופה ידעו בני האדם איך לעבד אותו, וגם היום החוויה עשויה לבלבל אותנו. אבל בירור קטן לגבי טיבה של תחושת הנוסטלגיה יכול לסייע לנו למנף אותה להתמודדות עם אתגרי ההווה ולטובת התפתחות עתידית, וגם לאפשר לנו ליהנות ממנה סתם כך, מבלי לשקוע בדכדוך או חמור מכך. כפי שנגלה, לנוסטלגיה עלול להיות גם צד בעייתי בתנאים מסוימים.

העצם בגוף שמייצרת תחושת געגוע מעולם לא נמצאה

הגלגולים ההיסטוריים של נוסטלגיה, כפי שמסבירה ניקול ג'ונסון ב-National Geographic, שדרגו אותה ממעמד של בעיה עצבית לכלי טיפולי בהתמודדות עם מתח וחרדה. ככל הנראה מאז ומעולם חש האדם ביחס לעברו געגוע מהול בעצב. אבל, היא מסבירה, רק ב-1688 זכה הרגש לשם נוסטלגיה, כאשר סטודנט שוויצרי לרפואה הלחים את המילים הלטיניות nostos ו-algos שפירושן "שיבה הביתה" ו"כאב" בהתאמה.

מה לסטודנט לרפואה ולרגשי געגוע? ובכן, ג'ונסון כותבת כי במאה ה-17 געגועים עזים הביתה נחשבו למחלה עצבית. במיוחד היה הדבר נכון לגבי חיילים שהפגינו סימפטומים חריפים של כיסופים לביתם. המלנכוליה שאחזה בהם, חוסר תיאבון ואף הפרעות שינה הובילו רופאים בצבא שווייץ להסיק כי צלצולי פעמוני הפרות הבלתי פוסקים פוגמים בתאי המוח של החיילים שהוצבו בהרי האלפים. ועד כמה שרעש טורדני (צפירת מכוניות למשל) מפתה לקבל ההנחה הזו, היא נזנחה לטובת היפותזות שונות ומשונות, כמו עצם בגוף שאחראית לנוסטלגיה אבל "מעולם לא אותרה". במאות הבאות יחלו בני האדם להבין כי נוסטלגיה היא נחלתה של הנפש, או אולי מחלתה של הנפש.

ואולם, במאה ה-20, עם הזינוק המטאורי של חקר הפסיכולוגיה ושל המדע בכלל, החלו לבחון את תחושת הנוסטלגיה בצורה מדויקת יותר. אז היא הוגדרה בצורה מעודנת בהרבה, מסבירה ג'ונסון, "והחלו לצוף יתרונות פסיכולוגיים". כיום נוסטלגיה נחשבת לתחושה של "כיסופים סנטימנטליים או חיבה עגמומית לעבר, באופן טיפוסי לתקופה או למקום הקשורים לאושר אישי".

נוסטלגיה בריאה יודעת שהיא רק נוסטלגיה

למקומות ולזמנים הללו אנו פונים כשההווה והעתיד לוקחים אותנו לכיוון ההפוך. כשאנו אפופים בתחושות מתמשכות של עצב, חרדה, חשש, בדידות, חוסר ודאות וכדומה, ההיסטוריה שלנו משמשת כרזרבת אושר לשאוב ממנה. ג'ונסון מציינת מחקרים שמצאו כי העלאת זיכרונות מתוקים מהעבר, על העצב המהול בהם, מסייעת נגד משברים קיומיים שפוקדים אותנו. אחד החוקרים שג'ונסון מצטטת מבהיר את לב מנגנון הפעולה של נוסטלגיה: "היא כוח מייצב ודרך להזכיר לנו את היקר לנו ביותר".

דוגמה טובה לסגולה זו של נוסטלגיה מציגה כריסטי ניקולסון ב-Scientific American, באמצעות מחקרים שנערכו בנושא בדידות. היא מסבירה כי נבדקים שדיווחו על בדידות חשו שאין להם קשרים חברתיים חזקים ורבים מספיק. "אבל אנשים אלה דיווחו גם על נוסטלגיה, מה שהוביל לאפקט הגברה בתחושת התמיכה החברתית". הרציונל, אומרת ניקולסון, הוא ש"מחשבה על הזמן שאדם בילה עם אחרים גורמת לו להבין שאכן היו אחרים בחייו ושהוא אינו לבדו". מחקר שמשלים את התמונה הראה כי אנשים בעלי חוסן מנטלי גבוה משתמשים בנוסטלגיה כדי להתגבר על תחושת בדידות, כשזו מגיעה.

רופאים האמינו כי צלצול פעמוני הפרות באלפים העביר חיילים על דעתם. צילום: photoinnovation / shutterstock

ואולם, אחת הביקורות על נוסטלגיה היא שמדובר, אחרי הכול, בגרסה ערוכה של העבר שלנו, ולא במציאות יפה יותר שהייתה. לכל אורך חיינו אנו חווים עליות וירידות, והתחושה שפעם היה טוב יותר היא אשליה מנטלית. לכן, מסבירה ג'ונסון, מומחים טוענים כי הפקת התועלת מנוסטלגיה באה מתוך מודעות לכך שהעבר לא באמת נראה כך. אם נערוך השוואה קולינרית נוספת, הרי שכשאנו ממתיקים משקה מריר אנחנו לא עוקרים את קנה הסוכר מהאדמה ותוקעים אותו בספל על שורשיו מכוסי הרגבים. תחת זאת, אנחנו מזקקים את הסוכר ומשאירים בצד את מה שצריך להישאר בצד. כך גם לגבי זיכרונות אם מטרתנו היא הצפת רגשות חיוביים בהווה. אומנם התחושה המתוקה מהולה בכאב כתוצאה מהפער בין אז לעכשיו, אבל כשמזכירים לעצמנו שנוסטלגיה אינה ייצוג מלא של העבר, הכאב הופך רק לעקצוץ קל שמשפר את החוויה ומעניק לה ייחוד על פני גוונים אחרים של אושר.

אם בוחרים בנתיב השני – דהיינו, שוקעים כה עמוק בגעגוע עד כדי שאיפה לשחזר את העבר – מסבירה ג'ונסון, אנו לוקחים סיכון לקבל תוצאה הפוכה: במקום לעזור לנו בהתמודדות היא יכולה ליצור תסכול, שהרי את העבר לא ניתן לשחזר. במצב קיצוני של חוסר שביעות רצון מההווה, אדם עלול לחוות נוסטלגיה אפילו כלפי תקופות או מקומות שלא חווה על בשרו. כך למשל, במגזין The New Criterion פורסם מאמר המבקר את סנטימנט הגעגוע למרקסיזם, כשהוא מובע על-ידי אינטלקטואלים שמעולם לא חיו תחת משטרו של סטלין או מאו דזה-דונג. כשהפער בין המציאות כפי שהייתה ובין התפיסה הרומנטית שלנו גדול מדי, עד כדי היעדרנו לחלוטין מההתרחשות, עלולות להיות לכך השלכות מסוכנות, הן על המצב הרגשי והן על קבלת ההחלטות שלנו.

לכן, מסבירה ג'ונסון, מומחים מבחינים בין "נוסטלגיה שחזורית" ובין "נוסטלגיה רפלקטיבית". השנייה היא זו שמסייעת היום להתמודדות לא רק עם בדידות, חרדה קיומית ועוד, אלא אף עם מחלות עצביות כמו אלצהיימר ודמנציה. היא מספרת על מרכזים של "תרפיית זיכרון" – מעין שחזור פיזי של מקומות מעשורים קודמים במטרה להביא נחמה לאנשים שחווים התדרדרות קוגניטיבית. באופן אירוני, השימוש הזה סוגר מעגל עם התפיסה הקדומה של נוסטלגיה כמחלה עצבית, רק שהפעם היא בתפקיד התרופה.

מה עדיף – עבר טוב בהרבה, או עתיד טוב במעט?

אז ביססנו שנוסטלגיה יכולה לעזור להתמודד עם ההווה. אבל לגבי העתיד, התפקיד שלה קצת פחות מובהק. המוח שלנו הוא בעל נטייה חזקה למיקוד בעתיד. אנו נוטים להעדיף מחר טוב על פני אתמול טוב, שהרי העתיד עוד לפנינו. אז מה הטעם בהרהורים על כמה טוב היה פעם? לא עדיף לנסות לבנות את מה שיבוא?

ובכן, ניסוי מחשבתי קטן שמציג פטריק סטוקס במגזין New Philosopher עשוי לגרום לנו לחשוב מחדש על הקשר בין עבר ועתיד, ובכלל על תפיסת ממד הזמן בחיינו. הוא עושה זאת באמצעות שאלה פשוטה: "האם תעדיפו שהימים הטובים ביותר בחייכם יהיו לפניכם, או אחריכם?"

לפני שאתם עונים בלב, מציע סטוקס, "חשבו על התרחיש הבא שהגה הפילוסוף דרק פארפיט": אתם זקוקים לניתוח הכולל אשפוז יום לפניו ויום אחריו. אין בו כל סכנה והוא בעל שיעורי הצלחה של 100%. הבעיה היחידה היא שהוא כרוך בכאבי תופת ובמהלכו אסור להשתמש במשככי כאבים. כדי להפחית את הצלקת הנפשית מהעינוי, בתום הניתוח אתם מקבלים סם שכחה שמוחק את הזיכרון מהניתוח ומספר שעות שקדמו לו. עכשיו דמיינו שאתם מתעוררים במיטת בית חולים בלי זיכרון של השעות האחרונות, כלומר, אתם לא יודעים אם כבר עברתם את הניתוח או שאתם באשפוז שקדם לו. אתם מסתובבים לכם במחלקה, פוגשים אחות ושואלים אותה האם כבר נותחתם. היא עונה שהיו שני מטופלים, אחד עבר ניתוח אתמול במשך 10 שעות של סבל ואילו אצל המטופל השני שינותח היום ההליך פשוט יותר וייקח רק שעתיים. האחות הולכת לברר האם אתם נותחתם אתמול או שהתור שלכם הוא להיום. עכשיו, הוא מבקש, שאלו את עצמכם עם איזו בשורה הייתם רוצים שהאחות תחזור?

כדי להמתיק מרירות עלינו לזקק את הסוכר מהקנה. צילום: Piyawat Nandeenopparit/ shutterstock

סטוקס טוען כי הרוב הגדול מעדיף להיות אחרי הניתוח, ואינטואיטיבית זה נשמע כמו הדבר ההגיוני לרצות. "אבל", הוא מקשה, "חשבו על זה רגע. בזמן שהאחות הולכת לברר, אתם מקווים נואשות שהחיים שלכם יכילו יותר כאב בסיכום סופי. אתם מעדיפים חיים גרועים יותר, הכוללים 8 שעות יותר של סבל".

נכון, הסם משכיח הזיכרון פועל לטובת הטיעון הראשון. את הכאב שהיה, כאילו לא הרגשנו – ואת הכאב שיבוא, נרגיש ועוד איך. אבל כעבור יומיים נשכח את הכאב בין אם הוא נמשך 10 שעות ובין אם שעתיים בלבד. אז היחס אליו מבחינת זמן מתאזן. עכשיו נניח שבכל זאת הניתוח מותיר אותנו עם טראומה כלשהי, איזה מטופל עדיף להיות, של שעתיים או של עשר? עכשיו אותה שאלה, רק ברגע ההתעוררות והפגישה עם האחות.

ההנחה שהתרחשויות העתיד עדיפות על פני העבר, מסביר סטוקס, היא אולי אינטואיטיבית, אבל ההיגיון שעומד תחתיה אינו בטון יצוק כפי שאנו נוטים לחוש. כל עתיד והווה הופכים לעבר, ולכן בנקודה מסוימת הזמנים מתלכדים. כך שבסיכום הכללי, הוא טוען, לא בהכרח נכון לתת העדפה אבסולוטית לעתיד טוב יותר. לעבר טוב יש משקל שווה ערך כאשר מסתכלים על החיים כמכלול.

"אם לוקחים מבט נטול נקודת זמן וחושבים על החיים שלנו כשלם, נראה כי הדבר הרציונלי לעשות הוא להעדיף חיים שיש בהם את המידה הגדולה ביותר של רווחה בסך הכללי". במילים אחרות, ממוצע הטוב לאורך חיינו. "אבל מאמצע-הזרם", ממשיך סטוקס, "הרבה פחות אכפת לנו מה שעברנו לעומת מה שעוד יגיע".

לדבריו, העדפת העתיד יכולה לנבוע מכמה גורמים: היכולת שלנו להשפיע על העתיד לעומת אי יכולת לשנות את העבר; ידיעת העבר לעומת חוסר הוודאות של העתיד; שיקולים הישרדותיים; העתיד יכול להתדרדר או להשתפר ואילו העבר לא יכול להיות גרוע או טוב יותר משהיה וכן הלאה.

אושר הוא לא מוצר מתכלה

ולמרות הכול, הזמנים אינם מבודדים אלה מאלה, אלא נמצאים בקשרי גומלין. קל לחשוב על עצמנו כנקודה שנעה על ציר הזמן, שעם חלוף השנים מפתחת זנב ארוך יותר ויותר – העבר שלנו – כשהעתיד נראה נקי ופתוח. אבל למעשה זה לא בדיוק המצב. הנקודה שהיא אנחנו נושאת עימה את העבר ותוך כדי תנועתה סוללת את העתיד. האדם ניחן ביכולת להתנתק מהנקודה ולנוע קדימה ואחורה על הציר שלו. כשם שההווה והעתיד הופכים לעבר, כך העבר נמשך ונמהל אל תוך ההווה והעתיד. אז אולי נכון יותר להביט על עצמנו כציר ולא כעל נקודה בזמן. ההכרה בכך פותחת בפנינו אפשרויות מגוונות להשתמש בניסיון ובחוויות שלנו כדי להעניק לתוצר הסופי את הגוון הנאה בעינינו.

מכאן איכויותיה המיוחדות של נוסטלגיה. היא אמצעי שזכינו לו, המאפשר לשחק קצת עם הזמנים והרגשות במטרה להדגיש את קווי המתאר של הטוב בחיינו, תוך טשטוש מה שלא טוב. הגאונות היא היכולת להפחית את השלילי בעבר, בהווה ובעתיד באבחה אחת. אולי כשאנו מדוכדכים, זה המוח שאומר לנו – "שימו לב לממוצע. יש לכם זכויות יוצרים על העבר שלכם, ואין עליהן תאריך תפוגה".

תמונת כותרת: Monkey Business Images / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ערכן הרב של בעיות טריוויאליות – לא תמיד הישגינו נראים, אך יש סיבה להתגאות בהם

האומנם כל רגע חולף לבלי שוב? מחלוקת המשתרעת על פני 2,500 שנה מעוררת סימני שאלה

האם החתירה לטוב נמצאת בטבע שלנו? מבט מזווית אחרת על תיקון הדרך

עוד מרדיו מהות החיים:

שעתיים נוסטלגיות משירי ארץ ישראל הישנה והטובה בעריכת נועה אלבס