עם התפשטות מצלמות הסמארטפון החלה מגמת ביקורת על אופן השימוש בהן. אחת הטענות היא שהצילום נועד לקשט את עמודי המדיה החברתית – וכשזו המוטיבציה לחוויה, אנחנו לא באמת מתעמקים בה. מנגד, יש מי שטוענים שהמצלמה יכולה לשמש כלי כמעט מדיטטיבי של חיבור למקום ולחוויה. כיצד ניתן להפוך את המצלמות למגבירות משמעות, ומתי כדאי להשאיר אותן בכיס?
לא קל למצוא היום מוצר שמעורר באדם רגשות אמביוולנטיים יותר מהטלפון החכם. רבים מאיתנו חווים כלפיו יחסי אהבה-שנאה מפני שאנחנו מכירים בסגולות שלו, אבל גם בנטייה שלהן לשאוב את כל כולנו, עד כדי ניתוק מסביבתנו. למעשה, אפילו כשאנו באינטראקציה עם הסביבה הפיזית, כשהיא מתווכת דרך הטלפון – ובאופן ספציפי לענייננו, דרך המצלמה – היא עלולה להיות מנותקת, מרוחקת ומרוקנת ממשמעות.
מקרה בוחן בולט הוא מה שמכונה לעיתים "תרבות הסלפי". הצורך שלנו לתעד רגעים בחיים ולשתף אותם ברשתות חצה לדעת רבים את גבול הטעם הטוב והוביל להיפוך היוצרות: במקום שנצלם חוויות, אנו חווים כדי לצלם. השיתוף הוא המטרה וסימון V עושה את העבודה. אז האם כדי ליהנות מחוויות משמעותיות עלינו להימנע מתיעוד שלהן?
לא בדיוק. כמו ברוב המקרים בחיים, גם פה יש דרך ביניים ומי טוב יותר לתאר אותה יותר מצלמת מסעות? האמת היא שארין סאליבן מתמחה בסיפור סיפורים לא רק דרך העדשה, אלא גם, כפי שניתן לראות בהרצאתה על בימת TED, בדיבור. כמו צלמים רבים, סאליבן מגיעה למקומות הפופולאריים ביותר בעולם ונתקלת בתרבות הסלפי על סטרואידים: אנשים לפעמים אפילו לא טורחים לרדת מהאוטו כדי להצטלם באתר מסוים, ונעלמים כלעומת שבאו. אבל מניסיונה היא טוענת כי אפשר גם אחרת. היא מאמינה כי כשמזריקים קורטוב של מודעות לתהליך הצילום, עשויה להתקבל חוויה עמוקה ומשמעותית בהרבה.
השיתוף אמור להיות תוצר של חוויה עמוקה, לא ההיפך
בתמונות של המקומות האייקוניים ברחבי העולם כמעט שלא תראו זאת, אבל לרוב, מאחורי המצלמה המון אדם צובא על נקודות התצפית ושבילי הגישה. לצורך ההמחשה מציגה סאליבן את קשת מסה ביוטה, אתר שמפורסם בשני אימג'ים בולטים – הקשת בזריחה, ועדת צלמים חוסמת את הקשת בזריחה. מה שפעם היה נחלתם של מתי מעט הרפתקנים, היום נגיש לקהל הרחב. וטוב שכך. אבל לפופולאריות יש מחיר, כיוון שכל תהילה, לא משנה אם היא של אדם או של אתר תיירות, גורמת לנו להימשך להילה שמסביב, ולא בהכרח לדבר גופו.
"לפעמים אני מבקרת באתרים פופולאריים", מספרת סאליבן, "ואני רואה את כל האנשים שלופי סמארטפונים ומצלמות, מצלמים תמונות רק כדי להסתובב ולחזור לרכב או לצעוד חזרה לתחילת המסלול". כמובן שלא כולנו באים בשביל ההילה, או רק כדי להצטלם ולהיעלם, אבל רבים – כן.
ואולם, האם זו בהכרח בעיה? הרי אם חפצה נפשו של מאן דהוא לראות, לצלם, להעלות פוסט ולהמשיך הלאה – שיבושם לו. אלא שאינטראקציות עם ההילה, להבדיל מעם המקום והחוויה עצמם, מאופיינות לרוב בניתוק מההקשר והרקע המקומיים, מה שעלול להוביל ליחס ולהתנהגות שאינם מתאימים, ואף מזיקים. פעמים רבות אתרים פופולאריים הם אזורי שימור או ביתם של קהילות מקומיות, ומטבע הדברים, ככל שמבקרים יותר אנשים בלי ידע מתאים, כך עולה הסיכוי לפגיעה בשוגג.
יש גם היבט של פגיעה במזיד. לפעמים הצורך לתעד משהו ייחודי בוער כל כך בעצמותינו, שאנו מוכנים לעבור על החוקים למענו: להבעיר אש במקום אסור, להשתמש בפלאש כשמבקשים להימנע מכך, לדלג מעל גדרות וכן הלאה.
באותה נשימה, גם אנחנו לא יוצאים מורווחים מאינטראקציות של צילום לצורכי פרסום גרידא. פעמים רבות ההגעה למקומות מיוחדים כרוכה בטרחה רבה, אך כשאנו כבר שם איננו זוכים לתמורה עבור מאמצינו, אלא לתמונה עבור מאמצינו. האם בכך אנו רוצים שתסתכם החוויה?
צילום מתוך חיבור ומודעות מזריק משמעות לתיעוד
אבל לא כל הצילומים נבראו שווים. סאליבן טוענת כי באותה מידה שבה הוא עלול להשטיח ולרוקן אותן מתוכן, צילום יכול להיות אלמנט מעשיר ומעמיק חוויות. מי שנחשף לעולם של צילום חובבני או מקצועי ובא במגע עם עקרונות קומפוזיציה ואור, יודע שתמונה איכותית דורשת להשקיע ראש וצוואר בסביבה שמולנו, בין אם זו שמורת טבע או רחוב ססגוני. למעשה לא צריך להיות חובב צילום כדי להבין זאת, כולנו יודעים לזהות תמונות ייחודיות ומעוררות מחשבה והשראה. לרוב אלה הן תמונות שהושקעה בהן מחשבה רבה ויוצריהן היו צריכים להתעמק בחוויה. כי תמונה ייחודית דורשת תשומת לב לפרטים קטנים, ליחסים בין האלמנטים שמולנו, לאיכות האור, למזג האוויר, לצבעים, לאווירה, ויש שיאמרו הכי חשוב – לתחושה הפנימית שלנו.
"צילום היופי והמורכבות של העולם הזה עבורי הוא כמו ליצור פורטרט של אדם אהוב", אומרת סאליבן, "וכשאני בונה צילום אני צריכה לחשוב על מה המסר שאני רוצה להעביר בו. אני צריכה לשאול את עצמי איזו תחושה אני רוצה שישדר. כשאנחנו מתקשרים באמצעות תמונה, כל בחירה יצירתית היא חשובה". לתהליך הזה יש תכונות מדיטטיביות: הוא דורש ריכוז עמוק כל-כך בסביבה, שצלמים רבים טוענים כי הם חווים התעלות רוחנית בשעת הצילום.
קשה לחשוב על כל הדברים הללו כשמנסים לדחוס את הראש שלנו לתמונה, לוודא שהשיער מושלם ולבחור הבעת פנים, כל זה ממרחק מקל הסלפי. הצילום העצמי מרוכז יותר בנו ופחות במקום, יותר בנראות שלנו ופחות בחוויה של המקום עצמו. העניין הוא לא בסלפי כשלעצמו, טבעי מאוד שנרצה מזכרות שאנו מופיעים בהן. אבל אם זו המטרה לבדה, עדיין כדאי לשאול את עצמנו אם מזכרת הסלפי לא תקבל ערך מוסף של חוויה משמעותית. הרי אנחנו כבר שם.
לדברי סאליבן, השפעות התרבות של צילום לרשתות החברתיות על אתרי טבע בארה"ב כה התחזקה, שחוקרים מאוניברסיטת דרום קרוליינה החליטו לבחון אותה בצורה מסודרת. סאליבן מספרת כי "הם מצאו שכשאנחנו מאחורי המצלמה, כשאנחנו אלה שמצלמים את התמונה, אנחנו נהנים יותר מהחוויה, ולא פחות. אבל זה לא היה תמיד נכון. אם האדם צילם את התמונה רק מתוך כוונה לשתף אותה, אין שום עלייה ברמת ההנאה, כי הם לא עשו זאת עבור עצמם". זה למעשה טובע חותמת מחקרית על מה שרובנו תופסים בצורה אינטואיטיבית. הרי כמעט אין מי שלא התנסה בשני סוגי הצילום והחוויה, ובינינו לבין עצמנו אנו יודעים להרגיש בהבדל.
כשאנו רוצים חוויה טהורה, כדאי להשאיר את המצלמה מחוץ לתמונה
ועדיין, יש חוויות שלדברי סאליבן אפילו צילום מתוך מודעות עלול לקלקל. למרות שהוא מעשיר היבט מסוים של החוויה, ברגע עצמו אנחנו עדיין עסוקים בניסיון לתעד אותה ולא שקועים בה באופן ישיר. למשל, כשצללה עם גורי לווייתנים גדולי סנפיר החליטה להשאיר את המצלמה בסירה, לפחות בחלק מהצלילות. "פשוט רציתי את החוויה הטהורה בעצמה".
דוגמה נוספת היא חוותה באולורו שבאוסטרליה, הסלע המונומנטלי בלב המדבר שמקודש לתרבות המקומית. "הבקשה לא לצלם אותם [האתרים היפים שם] היא הזמנה מפורשת וישירה ללמוד עוד על המקום, החשיבות שלו והאנשים שלו", אומרת סאליבן. "שזה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל מקרה, לא? אז הביקור שלי באולורו מהר מאוד כבר לא התמקד בי אלא בקשר עם המקום". לדבריה, החיבור המשמעותי למקום יצר תמונות יותר מרגשות עבורה במקומות שכן מותר היה לצלם.
אפשר לומר כי החוויות שלנו נעות בהקשר זה על רצף צופה-משתתף. בזמן שצילום יכול לקחת אותנו הן יותר קרוב לצופה והן יותר קרוב למשתתף, כשהמצלמה נעלמת החוויה היא השתתפות נקייה.
לסאליבן חשוב להדגיש שהיא לא נגד צילום (איך תהיה והיא עצמה צלמת?) וגם לא נגד שיתוף. הדבר היחיד שהיא מבקשת היא לנסות להכניס מודעות לחוויות שלנו ולדרך שבה אנו ניגשים לצלם ולשתף אותן. אין שום מניעה שפוסט ברשת יהיה עטוף במשמעות. אדרבא, היא מעודדת אותנו להשתמש במצלמות כדי להעשיר את החוויות ולהעמיק את החיבור שלו למקומות שבהם אנו מתארחים. ובתוך כך, לשקול מדי פעם להשאיר את הסמארטפון בתיק או בכיס כדי לחוות רגעים טהורים של נוכחות. תמיד נוכל להוציא את הטלפון שעה, חצי שעה או עשר דקות מאוחר יותר.
תמונת כותרת: Nadia Yong / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
מה מושך אותנו בהצצה לחייהם של אחרים, אפילו אם הם זרים גמורים או אלמונים
האומנם כל רגע חולף לבלי שוב? מחלוקת המשתרעת על פני 2,500 שנה מעוררת סימני שאלה
עוד מרדיו מהות החיים:
הצלם הראל סטנטון על האופן שבו התמונה שאנו מצלמים יכולה לעזור לצמוח ולהתפתח
