החברה שלנו פיתחה תפיסה די מוגדרת להישג שראוי להתגאות בו. אנחנו חוגגים הישגים כאלה באמצעות מדליה, דיפלומה או הרמת כוסית. אלא שהללו משקפים רק טפח מההתמודדויות של האדם בחייו. רוב המאבקים הפנימיים שמלווים אותנו לא זוכים להכרה, אך יש טעם רב לתת לעצמנו קרדיט גם על הישגים טריוויאליים לכאורה.
מפעם לפעם אנו נתקלים בסיפור גדול מהחיים: אדם שחצה את האוקיינוס השקט בשחיית פרפר; נערה שביצעה 7 אקזיטים עד גיל 14 וכיוצא באלה. ההתמודדויות והמאבקים שלהם גדולים כגודל ההישג. יש תועלת בסיפורים הללו – לפעמים בריא לגמד קצת את הבעיות הטרחניות שלנו ולהיחשף ליכולות הטמונות באדם. אבל עלילות גבורה כאלה מניחות שתי הנחות יסוד שברשותכם נטיל היום בספק.
ראשית, מובלעת בהן ההגדרה האולטימטיבית של הישג. שנית, מסתתרת בהן רמיזה שההתמודדויות האישיות והפנימיות שלנו הן עניין של מה בכך. לחברה שלנו יש סולם דירוג הישגים שאפשר להתווכח על איכותו ועל סדר העדיפויות שלו. אבל קשה מאוד לערער על ההגדרות שלו. כשאנו מגיעים להישג שהחברה מעריכה, היא יודעת לסמן לנו על כך. וזה בסדר, יש סיבות הגיונות לחגיגת הצלחות מסוג מסוים. אבל כפי שטוען דייוויד קיין, כותב הבלוג Raptitude, יש סוגי הישגים נוספים שאנו לא נוטים לחגוג – או אפילו לא לראות בהם הישגים – וכדאי לתת עליהם את הדעת.
"המילים הישג והגשמה בדרך-כלל מסמלות הצלחה בולטת ונראית לעין שלרוב באה עם גמול חומרי או מעמדי", כותב קיין, "אבל כל-כך הרבה יותר מזה מושג בעולם האנושי". ההישגים שעליהם הוא מדבר, אלה שנדחקים לקרן הפינה, משקפים את ההתמודדויות הפנימיות שלנו. המאבקים הסמויים שפעמים רבות מתקיימים בתוך נפשנו ואינם ידועים לאיש מלבדנו.
החיים מספקים לנו מעיין נובע של התמודדות נפשית יומיומית
קיין מספר על ציוץ שפורסם בסוף 2019 ושאל את העוקבים מה השיגו בעשור החולף. תחילה הדיון סבב סביב הדברים הרגילים, אבל לדבריו, כשהחלו להצטבר התגובות החלו אנשים לחשוף מאבקים פנימיים, נטולי תהילה וזרי דפנה, שבהם הגיעו להתקדמות והצלחה. לפעמים ההישג היה פשוט לשרוד.
הנה כמה מהמאבקים שמלווים לא מעט מאיתנו: תחושת בדידות בלתי מוסברת, חוסר משמעות כללי, מטענים מהילדות, געגוע לאדם קרוב שאיננו עוד, תחושה של חוסר הבנה מצד הסביבה, צורך במערכת יחסים, משאלת לב בלתי אפשרית, תשוקה בוערת שלא ניתנת להגשמה, לחץ כלכלי, מערכות יחסים מתוחות עם עמיתים או בני משפחה, בעיות רפואיות כרוניות, חרטות על העבר וכן הלאה. נוסיף על אלה אירועים שפוקדים רבים מאיתנו, כמו עלבון צורב מאדם משמעותי, כישלונות, תקלות בלתי צפויות ושאר מרעין בישין – וקיבלנו שגרת יומיום שמתנהלת בצילם של מספר מאבקים מקבילים, וכלל לא פשוטים. קיום חיים נורמליים במחיצת התמודדויות אלה מרגיש הישג בפני עצמו, ואכן, לא מדובר בעניין של מה בכך. דיכאון, חרדה וצער – די בהם להוביל אדם לסף ייאוש. אבל לא מקובל להציג את חיינו כך לראווה. ומכיוון שאנחנו שומרים את הניצחונות הקטנים הללו לעצמנו עלול להתקבל בנו הרושם שאנחנו לבד בחזית.
אכן, התחושה שחיינו הם פילוס דרך במעבה הג'ונגל כשלרשותנו מצ'טה ותו לא עשויה לגרום לנו לחשוב שאנו לבד בסיפור. הרי לא ייתכן שגם אחרים מתנהלים בצורה הזו. ובכן, לפרופסור ג'ורדן פיטרסון מאוניברסיטת טורונטו יש חדשות בשבילנו: אנחנו לא לבד, וההתמודדויות הפנימיות שלנו כלל אינן טריוויאליות.
"אחד המאפיינים של אנשים", מסביר פיטרסון, "הוא שאם הם נמצאים בסבל, אולי מדיכאון או חרדה […], אחד הדברים שהם תמיד מניחים הוא שהעובדה שהם סובלים בצורה הזו משמעה שלא רק שמשהו לא בסדר איתם, אלא שמשהו לא בסדר איתם באופן ייחודי, כך שזו אשמתם ואף אחד אחר לא דומה להם". אבל, הוא מעמיד אותנו על טעותנו, זה כלל לא המצב. לדבריו, פרופיל חייו של אדם נורמטיבי מספק די והותר סיבות לגיטימיות לקיומם של צער ויגון באופן די עקבי ויומיומי.
בעיות שלא עוברות את סף הגירוי אינן נספרות
אז למרות שלעומת סיפורים גדולים, המאבקים הפנימיים וההתקדמות עקב בצד אגודל שאנו משיגים בהם נראים לנו קטנים, שלא לומר קטנוניים, נראה כי אל לנו לזלזל ביריב. זה קרב טיטאנים עטור תהילה, וזו מלחמת התשה. כך או אחרת, בשני המקרים דרושות תעצומות נפש אדירות כדי לנצח.
ובכל זאת אנו מנהלים חיים. טבעם של מאבקי התשה הוא עצימות נמוכה. במקרים רבים עד כדי כך שהם נתפסים רק כרעשי רקע, הדי פגזים מרוחקים. אבל בפועל הפגיעה היא קרובה וממשית. זאת מפני שלאויב יש טקטיקה זדונית מחוכמת: הוא מתגנב מתחת למערכות הרדאר שלנו וטורד את שלוותנו בהצקות קטנות ועקביות, כפי שמסביר אוליבר בורקמן בטורו ב-Guardian. "תודות למוזרות של השכל, יש סיבה טובה מדוע בעיות קטנות עשויות לגרום ליותר תעוקה ארוכת טווח מאשר בעיות גדולות". כשדברים משתבשים בצורה גרנדיוזית הוא כותב, "הם מכניסים לפעולה מנגנונים שעוזרים לנו להתאושש". ואילו מאבקים על אש נמוכה, עמומים כמו אלה שמלווים אותנו ביומיום, אינם מספיק עוצמתיים כדי לעורר את ההגנות הפסיכולוגיות שלנו. פעמים רבות שורשיהם עשויים להיות בטראומות קשות, ואולם בזמן שהכאב עשוי להיחלש, הוא לא תמיד נעלם לגמרי, אלא הופך לנטל מנטלי, קל, אך טורדני ועיקש.
"טרדות לא מצייתות לחוקים פשוטים", ממשיך בורקמן. "אין סטנדרט אובייקטיבי טהור שמתוכו אפשר לשפוט תגובה של מישהו למשהו כמוגזמת. כל הכאבים פוגעים".
ערכם של מאבקים נובע מעצם היכולת להגיע להישגים – ללא תלות בקנה המידה
מתחילה להתבהר תמונה שבה המאבקים הפנימיים, מה שמכונה לא פעם 'השדים בארון שלנו', נראים לנו כייחודיים לנו – אבל הם לא; נתפסים כטריוויאליים לעומת בעיות 'אמיתיות' – אבל הם לא; לא מצריכים יחס מיוחד – אבל הם כן. ובתור התחלה, כפי שטוען קיין, כדאי להכיר בהישגים שלנו בהתמודדויות עם עולמנו הפנימי. ההישגים הללו מורווחים ביושר והם שווים את ההשקעה כמו כל הישג שמוכר על-ידי הסביבה.
חיזוק לרעיון ממקור מעניין מספק הבלוג Farnam Street, שפרסם מכתב של הפיזיקאי זוכה פרס הנובל ריצ'רד פיינמן בתגובה לתלמיד שלו, שהתפאר בפניו בבעיות המדעיות שהוא עסוק בפיצוחן, כה גדולות שהן לפעמים מציפות אותו. פיינמן כותב כי הוא רואה בכך כישלון שלו כמורה, שכן לא הבהיר לו די הצורך את חשיבותן וערכן של ההתקדמויות הקטנות במדע. אם הבעיות שהתלמיד פותר כה מורכבות שהן מציפות אותו, אולי הגיע הזמן לרדת לקרקע ולהתחיל מפשוטות יותר. "בעיה במדע נחשבת לגדולה אם היא ניצבת לפנינו בלתי פתורה ואנו רואים דרך כלשהי לעשות איזושהי התקדמות בה", כותב פיינמן. "הייתי מייעץ לך לקחת בעיות […] צנועות יותר, עד שתמצא כאלה שאתה יכול לפתור באמת בקלות, לא משנה כמה טריוויאליות הן". בעשותו כך, ממשיך ומרביץ המורה תורה בתלמידו, הוא ירגיש את טעמה של הצלחה ויקבל מושג לגבי מהי בעיה ששווה לפתור, שכן יש לתלמיד "רעיון עצום לגבי מהן בעיות שוות ערך".
עוד כותב פיינמן לתלמיד, "אף בעיה אינה קטנה או טריוויאלית מדי אם יש לך באמת מה לעשות לגביה". והנמשל ברור: גם אם המאבקים שלנו נראים קטנים בהשוואה לכל הבעיות שקיימות בעולם בשפע, עדיין שווה להתקדם בהם. עדיין שווה להשיג את הניצחונות הקטנים. וזה מתחיל בהכרה בערכם הרב לאיכות חיינו ולתדמית שלנו בעיני עצמנו.
במילים האלה מסכם פיינמן את מכתבו: "דע את מקומך בעולם והערך את עצמך בצורה הוגנת, לא במובן של האידיאלים התמימים של צעירותך". וקיין משלים: "אם אתה מרגיש שאינך עומד ברף בכל פעם שעולה משהו מ'אולימפיאדת ההישגים', אל. אנו חיים בחברה שמעריכה אנשים על סמך התוצר של חייהם ולא על סמך מה שדרוש כדי לחיות אותם […] היה סמוך ובטוח שמיליונים רבים מאיתנו יודעים את הערך עצום של שינוי עולמך הפנימי, או אפילו של לשרוד אותו, כיוון שאנחנו עושים זאת בשקט לצידך".
תמונת כותרת: Cat-Bee / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה
לא חייבים להתחרות במשחקי ההיררכיה החברתית – אפשר למדוד עצמנו בדרך אחרת
תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד
עוד מרדיו מהות החיים:
הגשמה בדרך שלי – מומחה למוח ד"ר קורנל לוסטיג על חוסן, יכולת התמודדות ונחישות
