הישרדותנו הייתה תלויה רוב ההיסטוריה בתחושת פחד המתריעה על סכנה. ואולם, היום רבים מהפחדים שלנו הם שאריות אבולוציוניות לא אקטואליות. מחקרים רפואיים שבדקו את הקשר בין הפיזיולוגיה של הגוף והתפיסה גילו כי ללב יש תפקיד מפתח בהתמודדות עם פחדים ובחתירה לשלווה וקור רוח.
"אני אף פעם לא מפחד על החבל. אני עסוק מדי". מילים אלה שייכות לפיליפ פטי, אומן הליכה על חבל שזכה לתהילת עולם בוקר אחד ב-1974, כשעלה לקומה 104 במגדל התאומים, מתח בגניבה כבל בין שני הבניינים וצעד עליו כ-45 דקות כשהוא אינו מאובטח ומאזן עצמו במוט בלבד. גם כשהחל לרדת גשם במרומי 417 המטרים שבהם הילך בין שמיים וארץ, לא פסק התעלול.
קריירה בת עשרות שנים של פעלולים מהסוג הזה תהפוך אותך בעל כורחך למומחה התגברות על הפחד. אבל לא לנטול פחדים. אומנם על החבל פטי מצא את האזור השקט בתוכו, אבל כפי שהוא מתוודה בטור נפלא שכתב עבור המגזין Lapham's Quarterly, על הארץ יש לו פוביות כמו לכולנו. במקרה שלו – כלבים ועכבישים.
חלק מהפחדים שלנו רציונליים והגיוניים, אבל הרבה מהם נטועים בתהליכים פסיכולוגיים שאינם נהירים לנו עד תום. לכן, פעמים רבות קשה לזהות אותם. פטי טוען שהפחד מתגנב בחשאי באלף תחפושות משונות. "התנועה הפנימית של הפחד היא ספר עבה של טריקים ישנים השופע באלתורים כמעט דוממים, כמעט בלתי נראים – לכן אי אפשר לחזות אותו". חושיו שהתחדדו בניסיון להתאזן על סנטימטרים ספורים של חבל לימדו אותו לזהות סימנים מטרימים שהגוף מספק לנו. אך ביסודו של דבר, הוא מסביר, "אני רואה פחד כהיעדר ידע".
מפתיע עד כמה האמירה הזו מדויקת. עוד מעט נחזור אל הניתוח המבריק של פטי לגבי הרמזים שמגלה לנו הגוף לפני הפחד, ואל הדרכים שפיתח במטרה לעצור אותו רגע לפני ההשתלטות. אבל קודם לכן, הבה נראה מה המשמעות הביולוגית של הקביעה כי פחד הוא היעדר ידע.
הלב מדווח למוח מה חשוב בכל רגע נתון
על פניו זה נשמע כמובן מאליו: אנחנו מפחדים ממה שאנו לא יודעים ולא מכירים. אבל חוקרים שבדקו את הפיזיולוגיה של הפחד גילו כי מערכת היחסים בינו ובין ידע היא עמוקה יותר, ומשונה יותר.
במאמר ב- Quanta Magazine מציגה ג'ורדנה ספלוויץ' מספר ניסויים שבדקו כיצד מידע פנימי מהגוף משפיע על התפיסה שלנו. באופן ספציפי, כיצד פעימות הלב משפיעות על התודעה שלנו. החוויה שלנו מספרת לנו את הסיפור הליניארי הבא: אנו קולטים גירוי חיצוני, הוא מייצר תחושה במוח ובתגובה משתנה הדופק. הניסויים הראו כי משהו אחר קורה. כשאנו קולטים גירוי, הגוף מייצר תגובה, דהיינו עלייה בדופק, והמוח שקולט את האותות הפנימיים הללו, מייצר תחושה. נניח פחד.
במילים אחרות, פעולת הלב עצמה משפיעה על היווצרות הרגשות שלנו. מה קורה שם ברמה הפיזיולוגית? מערכת הולכת הדם עובדת במחזור כפול: כיווץ שריר הלב והזרמת הדם אל האיברים, ושחרור השריר לצורך שאיבת דם החוזר מהם. פעולת הכיווץ וההזרמה מכונה השלב הסיסטולי ופעולת ההרפיה והשאיבה מכונה דיאסטולי. זו הסיבה שתוצאות בדיקות לחץ הדם שלכם מציינות שני ערכים – הגבוה בזמן הזרמה והנמוך בהרפיה.
אנימציה הממחישה את המחזור הסיסטולי-דיאסטולי.
הניסויים שעליהם מדווחת ספלוויץ' מראים כי בזמן הפעולה הסיסטולית, כשהלב מזרים דם לגוף, מוגבר הקשב של המוח לאותות המגיעים מבפנים ואילו הקשב לאותות חיצוניים מעומעם. בשלב זה חיישני לחץ שולחים למוח סימן שעכשיו הזמן להתרכז במה שקורה בתוך הגוף. המנגנון הזה נוצר ככל הנראה כיוון שהמוח לא מסוגל להתמקד בקלט חיצוני ופנימי בו זמנית ביעילות גבוהה. נמצא כי אפקט הריסון של הפעולה הסיסטולית על המוח מוביל להפחתה ברגישות לכאב וברפלקס הבהלה. "ניסויים אף הראו כי אנשים נטו יותר לשכוח מילים שהוצגו להם בשלב הסיסטולי לעומת מילים שהם ראו ביתר המחזור הלבבי", היא מוסיפה. בניסויים אחרים נמצא כי השלב הסיסטולי שבו הגוף קשוב פנימה הוא זמן הפוגה למערכות נוספות בגוף. בראייה, למשל, קיים מנגנון פיצוי שבו עינינו נעצמות לחלקיק שנייה כשמבטנו מקובע על מנת שלא נחווה קפיצות בשדה הראייה. מתברר שהגוף מתזמן את המצמוץ הבלתי מובחן הזה עם השלב הסיסטולי, כיוון שהוא מעמעם קלט וכאב ולכן העין רואה בו זמן 'בטיחותי' להיסגר.
אבל הגוף שלנו יותר מתוחכם מזה. מקרה אחד חורג מאפקט השיכוך של הפעולה הסיסטולית – פחד. בזמן סכנה אנחנו לא רוצים לעמעם קלט מבחוץ, אבל כן ליהנות ממנגנון הפחתת כאב. בנוסף לאזורים במוח המעמעמים קלט וכאב, השלב הסיסטולי מפעיל גם את האמיגדלה, אזור עתיק במוח שאחראי בין היתר על תגובת הילחם-או-ברח. בשעת סכנה, אפוא, ללב יש מנגנון עוקף כדי לאפשר לקלט הקשור בסכנה לחדור דרך המיסוך. יותר מזה, נראה כי הסיסטולי אף מעצים מידע הקשור בסכנה, בזמן שהוא חוסם מידע אחר. כאן מתחילה להתגלות הבעייתיות.
דופק גבוה יוצר לולאת פחד בהיזון חוזר
מחקרים הראו כי כאשר מתנים נבדקים לפחד מגירוי מסוים, הם מגלים יותר פחד בסיסטולי כלפי הגירוי הזה, אבל גם כלפי גירויים דומים. כלומר, הסיסטולי שיבש את עיבוד המידע שלהם ובכך עיכב את הלמידה. גם גירוי ניטרלי נתפס כמפחיד. מסקנתם היא שהשלב הסיסטולי מכיל יסוד טבעי של הגברת איום, מעין מגדש טורבו פנימי לפוביות שלנו. אומנם גורמים נוספים הקשורים לפחד מעורבים בעיכוב הלמידה כמו הורמונים וחלוקת קשב, אבל מהניסויים מתברר שהאפקט של הלב חזק מאוד, הרבה ממעבר למה ששוער.
מה שעלול לקרות, ואכן קורה, הוא שבשעת סכנה פעולת הלב מייצרת תיבת תהודה לפחד. העלייה בדופק פירושה יותר פעימות סיסטוליות לפרק זמן נתון, מה שמוביל לעיכוב למידה יותר אינטנסיבי. הגילויים הללו מתיישבים היטב עם העובדה שפחד סוגר אותנו. לא כל הכלבים נושכים, אבל אם כלב נקשר אצלנו לפחד, אנחנו מתקשים לקלוט מידע חדש לגביהם. על רקע הגילויים הללו, מתחדדת אמירתו של פיליפ פטי, "אני רואה פחד כהיעדר ידע". זרימת המידע נחסמת ברמה הפיזיולוגית, בשל פעילות הלב.
לתפוס את הפחד רגע לפני שהוא תופס אותנו
אם דופק גבוה עלול לצבוע את התפיסה שלנו בגוונים של סכנה, ייתכן מאוד שהרגעת המערכת הקרדיווסקולרית תוביל לאפקט הפוך. פטי, שבילה שנים בניסיון לשבור את לולאת הפחד, גילה על בשרו כי הדרך להרגעת המערכת היא לעצור את הפחד רגע לפני שהוא משתלט, רגע לפני שהלולאה נכנסת להיפר. כאמור, הזמן על החבל לימד אותו להיות קשוב לרמזים המטרימים להתגנבות הפחד. הוא מציין שלוש צורות שבהן הוא מופיע: שפת גוף, טעם/ריח וצליל. לכל אחד מאפיינים ודרכי התמודדות.
פחד שמגיע בדמותה של שפת גוף יגרום ראשית לקיפאון ואז לאובדן שליטה בגופנו. "לפני שתרגיש בכך, מיתרים נקשרים לאיברך. אתה בובה שמאולצת לרקוד". כדי לקחת שליטה בחזרה על הגוף, ברגע הזה שהאיברים מתחילים לקפוא, פטי מסביר שספירה קצרה עוזרת. הוא מציע לבחור מספר לא גבוה, לספור עד שמגיעים אליו, ולבצע את הפעולה שמפחידה אותנו מיד כשהספירה מסתיימת.
אם למדנו לקשור בין כלבים ואיום, נתקשה לקבל ולעבד מידע אובייקטיבי חדש לגביהם. צילום: Marissa Deck on Unsplash
על טעם הפחד הוא כותב כי מדובר בתמהיל של מתוק ומר-חריף, כשהמתוק מייצג את הציפייה והמר-חריף את האדרנלין של הסכנה. טעם הפחד הוא כשל בצל ודבש, הוא טוען. "יחד, שני היסודות המנוגדים יוצרים תערובת לא נעימה שקשה לזהות, כי דבר לא טועם כך". ולכן, בשעת התגנבות הפחד הוא מציע להיות קשובים לבלוטות הטעם. "ברגע שאתם טועמים משהו מוזר, תירקו אותו בלי לחשוב פעמיים ואז רמסו אותו בסולייתכם ומעכו אותו אל הרצפה […] זה יגרום לקצר בתהליך הכימי".
ולבסוף, הפחד מושך אותנו להתעטף בו גם באמצעות צליל. "חשבו על החלילן מהמלין, חשבו על הסירנות השרות לאודיסיאוס. הוא [הפחד] מפתה אותך למסור את שפיותך. בשלב מסוים הפחד כה קרוב שהוא שר כשהוא נשען עליך. אז הוא מתחיל לצעוד הרחק ממך. ואתה, כבר חירש, עוקב אחר שירו". כשצליל כזה מתחיל להדהד מרחוק באוזנינו, פטי טוען כי הדבר האחרון שצריך לעשות הוא כיסוי האוזניים. "להיפך, עמדו מול המוזיקה וחקרו את שכבות המבנה שלה. לפעמים תשמעו שתי יצירות חופפת. לא משנה, תו אחר תו, חלצו את השקט שנפל אל בין החמשות [שורות התווים]. ברגע שתפסתם את רגעי השקט, לכו איתם משם בזריזות ושלווה. השארתם את הפחד ללא מילים על ידי שינוי קולו".
האין תיאורו זה של פטי מזכיר באופן כמעט חשוד את המתרחש בתוך עורקינו? התמקדות בשקט שבין פעימה סיסטולית אחת לשנייה בשעת סכנה כטקטיקה למשול ברוחנו.
רוגע וקור רוח אפקטיביים יותר מפחד בהתמודדות עם סכנות
כאן חייבת להישאל השאלה – אם התברכנו במנגנון פנימי חכם כזה, מדוע שנרצה לעקוף אותו או להתנגד לו? פחד הוא הדרך שלנו לשמור על עצמנו. כדי להשיב על כך עלינו לצאת מנקודת הנחה שפחדים רבים שלנו אינם מהווים איום של ממש על חיינו, כמו למשל כלבים או עכבישים באשר הם. אם ברצוננו להגביר את התפקוד ולהעשיר את חוויות חיינו, עלינו לסנן איומים ממשיים מאיומים מדומים.
מומחה האבטחה גאווין דה בקר מאמין גדול בגישה הזו. דה בקר, שמועסק בין היתר כיועץ ביטחון עבור סוכנויות הממשל האמריקאיות, הקדיש ספר שלם לעיבוד אותות הפחד. במאמר בבלוג Farnam Street הסוקר את הספר, מוסבר כי על מנת להתגונן מפני סכנה ביעילות עלינו דווקא להפחית את סך הפחדים שלנו. "אנו מבינים לא נכון את ערכו של הפחד כשאנו חושבים שערנות גבוהה מאוד בכל זמן נתון תשמור על ביטחוננו". הסיבה לכך היא שהניסיון לזהות כל הזמן סכנות שכרוכות בפוביות שלנו עלול לחסום אותות לסכנות ממשיות אחרות. הרי ביססנו שפחד חוסם למידה.
לכן, דווקא שמירה על רוגע וקור רוח מפני הפחדים שלנו – שלא מאיימים עלינו באמת – יכולה לשמור על ביטחוננו. "אנו ממוקדים בבדיקת הדרך מפני נחשים, ובסוף נפגעים מכלי רכב". כאן הטכניקות של פטי יכולות לבוא לידי ביטוי. כשהפחד מפני נחשים, לצורך העניין, מתחיל להתגנב, אם זה בשפת גוף, בטעם וריח או בצליל, בכוחנו להתנגד ולשמור על קור רוח. כשאנו רגועים יותר, כשאנו קשובים יותר לשקט של הפעולה הדיאסטולית, המוח שלנו פתוח לקלוט אותות מציאותיים יותר. כשמפחיתים את ההשפעה הסיסטולית, הקלט מגיע צלול יותר, משוחרר מתוסף הפחד המובנה.
דה בקר מאמין גדול באינטואיציה. ניקוי רעשי הרקע שמייצרות הפוביות שלנו מאפשר לסמוך עליה שתיכנס לפעולה נחרצת כשיהיה בכך צורך. בכל שאר הזמן, נשימות עמוקות, הורדת דופק ודחיית הפחד על הסף.
תמונת כותרת: Karol Moraes / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אנחנו בלאו הכי נושמים – מדוע לא לעשות זאת בצורה שתפעיל מנגנון ביולוגי להפחתת מתח?
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת
עוד מרדיו מהות החיים:
התבוננות שבועית – דליק ווליניץ ושמואל שאול על תשומת לב, מדיטציה ופחד
