מה קורה לנו במוח כשאנחנו חווים את אותה תחושת סקרנות ותדהמה לנוכח מחזה מרהיב ובלתי צפוי? מחקרים מראים שחוויית הפליאה יוצרת בנו שינוי קוגניטיבי שעשוי להיות המפתח להקלה על תחושות משתקות שמונעות מאיתנו להתקדם. הנוירוביולוג בו לוטו מסביר כיצד.
אמרה ידועה גורסת כי "ממה שאנחנו לא מבינים – אנחנו מפחדים. את מה שאנחנו מפחדים ממנו – אנחנו שופטים כרע. במה שאנחנו שופטים כרע – אנחנו מנסים לשלוט. ואת מה שאנחנו לא יכולים לשלוט עליו – אנחנו תוקפים".
במילים אחרות, אנחנו לא מחבבים, בלשון המעטה, חוסר ודאות. כאשר אנחנו נתקלים במשהו או במישהו שאינם מתיישבים עם הציפיות שלנו, מייד עולים אצלנו חסמים ומגננות שעלולים לגרום ללא מעט קונפליקטים בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין הסביבה.
אבל המציאות לעולם אינה צפויה לגמרי ומצבי חוסר ודאות מקיפים אותנו כל הזמן. האם זה אומר שנידונו לחיים של קונפליקטים וחוסר אונים? על-פי בו לוטו, פרופסור לנוירוביולוגיה, בדיוק לשם כך צייד אותנו הטבע במתנה עוצמתית שעשויה לסייע לנו לגשר על הפער המאיים שבין הרצוי למצוי, ולהפחית מן הפחד והתוקפנות. מעל בימת טד, הוא מסביר כיצד חוויית הפליאה – אותה תחושת השתאות שמציפה אותנו כשאנו עומדים בפני דבר מה נדיר או בלתי צפוי – מחווטת את המוח שלנו מחדש ונוסכת בנו את האומץ לצעוד אל עבר הלא נודע.
הצורך בוודאות מוטמע במוח ההישרדותי שלנו
כולנו מכירים את תחושת הסיפוק שעולה בנו כשתחזית שאנו צופים אכן מתממשת, לעומת הבלבול וחוסר האונים שתוקפים אותנו כאשר משהו אינו הולך כמתוכנן. לוטו פותח את הרצאתו בהדגמה קצרה לכך. הוא מבקש מהקהל לעמוד על רגליו ולהיסחף לחוויית ניצוח וירטואלי לצלילי קטע הסיום המפורסם של היצירה הקלאסית "כה אמר זרתוסטרא" מאת ריכרד שטראוס.
כשהמוזיקה מתחילה להתנגן, הקהל המשולהב מניף ידיו באוויר בקצב המוזיקה המוכרת. ההתרגשות והאנרגיה הולכות ומתעצמות לקראת אקורד הסיום הידוע שעומד להגיע. אך לפתע – שקט. דממה. הצליל המיוחל לא נשמע. היצירה הופסקה בשיאה. המתח והבלבול ניכרים היטב על פני העומדים בהיכל, וצחוק נבוך נשמע מסביב. "יש לנו צורך בסיסי להגיע לסיומם של דברים", מוכיח לוטו עד כמה אנחנו אוהבים את תחושת הביטחון שבוודאות.
הסיבה לכך, הוא מסביר, היא הישרדותית. בימי קדם, חוסר יכולת לפענח ולהעריך את הסביבה במהירות היה עלול לעלות לנו בחיינו. למשל, אם לא היינו מסוגלים להבין בזמן שעומדת מולנו חיה טורפת, זה כבר יכול היה להיות מאוחר מדי. לכן המוח שלנו פיתח את היכולת לחזות את העתיד על בסיס ניסיון העבר והנחות היסוד שלו.
כתוצאה מכך, אנחנו מפרשים מצבים שבהם אנו לא מצליחים לחזות מה יקרה כמצבי סכנה פוטנציאליים. לנוכח התחושה הזו אנחנו מתחילים לפחד, מה שפעמים רבות משתק אותנו ומונע מאיתנו להתקדם ולהשתנות. אך מכיוון שתנועה והסתגלות חיונית כל-כך על מנת שנוכל לשגשג כחברה וכפרטים, היה עלינו למצוא דרך כלשהי להתגבר על החשש הזה. "האבולוציה נתנה לנו פתרון", מסביר לוטו, "וזוהי אולי אחת החוויות התפיסתיות הכי עמוקות שקיימות – חוויית הפליאה".
הריקוד המופלא של המוח
מתקרת האולם משתלשלת לפתע נדנדה ועליה תלויים זוג לוליינים מקרקס "סירק דה סוליי". הזוג מבצע קטע אקרובטיקה וירטואוזי לקול מחיאות הכפיים של הקהל המשתאה. "כמה נפלא, נכון?" שואל לוטו. "כרגע אתם כולכם ודאי מרגישים תחושת פליאה ברמה כזו או אחרת. ובמשך אלפי שנים חווינו כולנו וחשבנו וכתבנו על תחושת הפליאה, שלמעשה אנחנו יודעים כל-כך מעט על אודותיה".
בניסיון להבין מה תחושת הפליאה מחוללת במוחנו ואיך היא מסייעת לנו להתגבר על פחדים, יצאו לוטו וצוותו למחקר בשיתוף קרקס "סירק זה סוליי". הם נסעו ללאס וגאס, והקליטו את הפעילות המוחית של קהל הצופים לפני, במהלך ואחרי 10 הצגות של המופע האייקוני "O" של הקרקס.
הממצאים הראו שבזמן חוויית הפליאה מתרחשים במוח מספר שינויים. ראשית, נצפתה ירידה בפעילות באזור קליפת המוח הקדמית – החלק המודע שאחראי על ביצוע פעולות ושולט בתשומת הלב. במקביל, גברה הפעילות של "רשת ברירת המחדל". רשת זו אקטיבית בעת שנדרשת אינטראקציה ואינטגרציה תת-מודעת בין חלקים שונים במוח – למשל לצורך חשיבה מופשטת או יצירתית, העלאת רעיונות או חלימה בהקיץ.
לבסוף, חל שינוי נוסף בקליפת המוח הקדמית, והפעילות שבה גוברת באופן א-סימטרי באונה הימנית. תהליך זה נמצא כמאפיין מצבים שבהם אנשים נפתחים ויוצאים אל העולם, בניגוד למצבים בהם אנשים מסתגרים ונמנעים ממנו. וככלל, המצבים הללו מאופיינים בפתיחות ודינמיות, מה שככל הנראה מוביל להורדת חסמים.
שלושת השינויים האלו היו כה ניכרים ועקביים במוח הנבדקים, עד כדי כך שכשצוות המחקר הזין אותם לרשת בינה מלאכותית, היא הצליחה לחזות מצבי פליאה בדיוק של עד 83%.
הפליאה עשויה לגרום לנו להגדיר את עצמנו מחדש
בעקבות המחקר הסיקו לוטו וצוותו שמצב הפליאה הוא מצב מנטאלי המאופיין בשני שינויים תודעתיים. ראשית, בזמן החוויה "לאנשים יש פחות צורך בשליטה קוגניטיבית. נוח להם יותר במצב של חוסר ודאות ללא סגירת מעגלים. התיאבון שלהם לסכנה מתגבר. הם בעצם מחפשים את הסכנה, וטובים יותר בהתמודדות איתה". במילים אחרות, מצטט לוטו את חברו הצלם דוויין מייקלס, אולי הפליאה "מעניקה לנו את הסקרנות שמסייעת לנו להתגבר על הפחדנות שלנו".
לוטו מציין שתחושת הפליאה הייתה כה משמעותית בהגברת הפתיחות המחשבתית, עד כי האנשים שנשאלו "האם אתה בעל נטייה לחוות פליאה?" היו בעלי סבירות גבוהה יותר לענות בחיוב לאחר שצפו במופע, מאשר לפני שצפו בו. "הם ממש הגדירו מחדש את עצמם ואת ההיסטוריה שלהם".
המאפיין השני מחזק ממצא ממחקר קודם שערכו גונת'ן הידט ודאקר קלטנר, פרופסורים לפסיכולוגיה חברתית. השניים הדגימו כיצד בעת פליאה מתעוררת בנו תחושה שאנו שייכים למשהו גדול מאיתנו, ומתגברת בנו ההזדהות והזיקה לאחר, שני רגשות שמעודדים התנהגות פרו-חברתית.
מה בא קודם, הפחד או חוסר היכולת להבין?
אז מה משמעותם של הממצאים האלה? בשביל להבין אותם לוטו מציע לנו לחזור ולהתבונן בשינויים המתחוללים בנו בעת התמודדות עם הלא נודע. "כשאנחנו נכנסים לתוך מצב אי ודאות, הגוף שלנו מגיב באופן פיזיולוגי ומנטאלי", הוא מסביר. "מערכת החיסון שלנו מתחילה להתדרדר, תאי המוח שלנו נחלשים ואפילו מתים, היצירתיות והאינטליגנציה שלנו פוחתות". ברגעים האלו אנו עוברים למצב הוודאי היחיד האפשרי – פחד. כשאנחנו מפחדים אנו נצמדים למוכר ולידוע ומתבצרים בעמדותינו ובדעות הקדומות הקיימות שלנו. "אתם הופכים לגרסה מוקצנת של עצמכם", אומר לוטו. "אם הייתם שמרנים אתם הופכים ליותר שמרנים, אם הייתם ליברלים אתם הופכים ליותר ליברלים, כי אתם נופלים למקום של המוכר לכם".
אין זה מפתיע אם כן, שמצבי חוסר ודאות ופחד מובילים פעמים רבות לקונפליקטים בין בני אדם. אם נחזור לאמרה הידועה, הרי שנוצר מצב של "ביצה ותרנגולת": אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מבינים, אבל גם לא מסוגלים להבין את מה שאנחנו מפחדים ממנו.
איך יוצאים מהלופ הזה? כאן, על-פי לוטו, נכנסת לתמונה הפליאה. מחקר נוסף ביוזמתו שאף לגלות האם ניתן לרתום את תחושת הפליאה – במקרה זה כזו הנוצרת על ידי אמנות – כדי לעודד סובלנות. התוצאות, הוא מדווח, היו חיוביות ביותר: "אנו יכולים להקל על תחושות של כעס ושנאה באמצעות חוויית הפליאה המונעת על-ידי אמנות".
הפליאה יכולה להימצא בדברים הקטנים ביותר
לוטו מציע כי תוצאות אלו התאפשרו הודות לשינויים התודעתיים שמעוררת הפליאה. על-ידי חשיפה לחוויה זו, ניתן לשנות את העמדות שמהן אנו ניגשים לקונפליקטים. העמדה הראשונה היא כזו של ענווה ואומץ לחקור את חוסר הוודאות, במקום נחרצות ודעות קדומות. "להיכנס לקונפליקט עם שאלה במקום עם תשובה", במילותיו של לוטו. העמדה השנייה היא כזו שנוצרת מתוך התחזקות תחושות החיבור וההזדהות עם הזולת, המאפשרות לנו לשאוף להבין יותר את הצד השני במקום לשכנע אותו.
על-ידי הורדת המגננות והגברת הפתיחות והקבלה לשונה, אנו יכולים להבין את הצד השני ביתר קלות. וכשאנחנו מבינים יותר, אנחנו מפחדים פחות, וככל שאנחנו מפחדים פחות, כך אנחנו מסוגלים להבין יותר.
ואולם הפליאה אינה שוכנת רק ביצירות אמנות, במופעים מדהימים ובנופים מרהיבים. הסוד הוא למצוא פליאה גם ביומיומי והשגרתי: באנשים שאנחנו אוהבים, בטבע שסביבנו, בחפצים שמקיפים אותנו. כל אלו יכולים – אם רק נביט עליהם באותה סקרנות והשתאות בראשיתית – לעורר בנו פליאה. זו בתורה, תסייע לנו להרחיב את תודעתנו ולהיות הגשר שלנו אל השונה והלא מוכר.
תמונת כותרת: solarseven / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה
אל הלא נודע – 4 תובנות לצליחת תקופות של חוסר ודאות ו-10 שאלות לגיבוש פתרונות
נוירולוג מסביר: כיצד אמנות מופשטת מדליקה ניצוצות במוח ומה היתרונות הקוגניטיביים שלה
עוד מרדיו מהות החיים:
