קבענו לצאת עם חברים, לארח או להתארח, אבל פתאום אנו מקבלים הודעה שזה לא מסתדר. אצל לא מעט אנשים הודעה כזו תגרור אנחת רווחה, כאילו נטל הוסר מעל כתפיהם. מה גורם לנו להגיב כך, מדוע אנו סוגרים תוכניות שאנו לא רוצים להתחייב אליהן ומה אפשר לעשות כדי להתגבר על הרתיעה?
מפגשים חברתיים חיוניים לבריאותנו הנפשית ולאושר שלנו, מקפידים לומר לנו השכם והערב. מדוע, אם כן, עבור רבים מאיתנו תאריך היעד לפגישה קז'ואלית מרחף כאות מבשר רעות מעל הלו"ז? זה לא שאנחנו לא אוהבים את החברים שלנו, או שלא היינו רוצים לראותם – להיפך, במקרים רבים היינו שמחים לשהות בחברתם. זו הפגישה עצמה שטורדת את מנוחתנו. מורכבות אנושית בשיא תפרחתה.
כשמגיע ביטול, תחושת הקלה מתפשטת בנו. ואם הוא לא מגיע מהצד השני, מדי פעם נמצא סיבה – על טווח רחב מאוד של אותנטיות – ונדאג לבטל בעצמנו. אך המורכבות לא מסתכמת בזה. כי אולי אתם בכלל בעבר השני של המתרס: אולי יש לכם חבר או חברה שמבטלים לכם תוכניות כל הזמן, עם נטייה לעשות זאת סמוך ככל הניתן למועד הפגישה, מנהג שמרתיח אתכם כל פעם מחדש.
מתברר ש"חוק הביטולים" עתיר סעיפים ותתי סעיפים. תרחישים שונים יכולים לגרור תגובות שונות. האם אנחנו המבטלים או המבוטלים? כמה זמן הודיעו לנו מראש, אם בכלל? מה האירוע המדובר? איך הודיעו לנו? אילו אלטרנטיבות יש לנו? וכן הלאה. לפעמים ביטול יתקבל בידיים פתוחות ולפעמים ייחשב לגסות רוח ויאיים על חברויות.
באמת יש לנו משאבים מנטליים לשמוע פטפוטים בסוף היום?
הבה נחליט אקראית להתחיל לפרום את התסבוכת הזו בצד שחש הקלה מביטולים. במאמר ב- The Cut מסנגרת מגי פונייבסקה על אלה בינינו שביטול תוכניות עושה להם את היום. היא מצטטת את הקומיקאי ג'ון מולאני: "במובנים של הקלה מיידית, ביטול תוכניות הוא כמו הרואין, זו הרגשה מדהימה". נצרף עבורכם את הקטע המלא בהמשך, כי הוא מעלה עוד כמה נקודות משעשעות למחשבה על תוכניות וביטולן.
פונייבסקה מציפה מספר גורמים שיכולים להביא אותנו להירתע מקיום תוכניות ומפגשים חברתיים. לדבריה חרדה חברתית היא לא העניין כאן, שכן יש אנשים ששמחים לבטל, אבל אם בכל זאת המפגש יוצא לפועל, הם נהנים. לעומת זאת, בחרדה חברתית השהות בקרב אחרים מעוררת תגובה קשה. מה שיכולה להיות סיבה מרכזית היא שחיקה. היא מביאה מדבריה של איימי בנקס, נוירוביולוגית ומטפלת: "אנשים רבים לא מעריכים נכון כמה הם יכולים לקחת על עצמם, אז ביטול מרגיש טוב כי פשוט יש להם יותר מדי על הצלחת והם זקוקים למעשה ללילה חופשי".
סיבה מרכזית נוספת היא איכות הקשר עם האדם שקבענו איתו. פונייבסקה מסבירה כי לא תמיד קיים איזון במערכת היחסים. ייתכן שאדם מסוים מעריך את הקשר איתנו יותר משאנו מעריכים את הקשר איתו, ואז הפגישה נראית לנו מכבידה ואף מיותרת. כאמור, רובנו די עסוקים. שליחת הודעה מזדמנת או הערות לבביות על תמונה פה ושם הן דרך הרבה יותר קלילה לקיים מערכת יחסים, והרבה פחות מחייבת. מפגש פנים אל פנים עם אדם שהקשר שלנו איתו לא חזק דיו יכול בקלות לעורר רתיעה. "הדילוג משמירה על קשר דרך רשתות חברתיות לאינטראקציה בעולם האמיתי יכול להרגיש כמו מאמץ מונומנטלי". מפגש במציאות כרוך בלא מעט עומס נפשי, בהנחה שזה לא הקשר האינטימי ביותר שיש לנו. בזמן אמת הרעיון להיפגש נראה נחמד, אבל כשהיעד מתקרב הנחמדות מתחלפת בכבדות.
במקביל, ייתכן שהתחייבנו לתוכנית עם חבר טוב אבל אליו יצטרפו אנשים שאנחנו לא מכירים, או שאנו פחות קשורים אליהם. "בואו נודה בזה", כותבת ברנדי ניל ב-Bustle, "אין דבר גרוע מיציאה עם אנשים שאתם לא זורמים איתם, במקום שהוא לא הסגנון שלכם ולחוש כלואים".
ג'ון מולאני: יותר קל לא לעשות דברים מאשר לעשות אותם.
את הסנטימנט המצדד בהקלה מביטולים מהדהדת גם לורן גיל במגזין Stylist. לדבריה, הציפיות החברתיות מאיתנו הן בלתי אפשריות גם בלי הדרישה החברתית (המרומזת) להרבות ככל הניתן במפגשים חברתיים. עבודה, משפחה, בריאות, הגשמה עצמית – כל אלה מנווטים לא פעם על-ידי מוסכמות ולאו דווקא מבחירה מושכלת שלנו. המרדף אחר הסטנדרט המושלם שוחק אותנו, והציפייה להיות סוציאליים לא שונה מזה. "הלחץ להיות עסוק וחברתי כל הזמן פירושו שהזמן שלנו מרגיש לעיתים קרובת מחוץ לשליטתנו". לכן, היא מסבירה, "כשחבר מבריז לנו קודם, האחריות מוסרת מכתפינו". זכינו מההפקר.
בשולי השחיקה מסתתר עניין נוסף שיכול להדיח אותנו לחמקנות – תחרות חברתית. במערכות אינטימיות מאוד, השיחות נוטות להיות אותנטיות ופתוחות – ולכן נוחות. אבל מפגשים חברתיים הם לא תמיד כאלה, לעיתים אופפת אותם תחרות סטטוס סמויה. השיחה סובבת סביב הצלחה, הישגים, כמה מופלאים הילדים וכן הלאה. כאילו הגענו לשיחת מכירה. מפגשים כאלה עלולים לדמות את תחושת הזיוף שעולה בנו כשאנו מציצים לחייהם של אחרים דרך הרשתות החברתיות. את חלון הראווה המושלם, מתברר, אפשר לעצב גם בשיחה ידידותית פנים אל פנים. אם אי פעם חווינו משהו כזה – וקרוב לוודאי שאכן חווינו – המתח עלול להתעורר בנו כבר בציפייה לפגישה.
ביטולים והברזות הופכים לגסות רוח מקובלת חברתית
נראה כי יש סיבות לגיטימיות מדוע אנו שמחים שתוכניות מתבטלות, ומדוע לעיתים אנו מבטלים בעצמנו. אבל בשלב מסוים הנטייה לבטל עלולה להפוך לתופעה גורפת, וייתכן כי השלב הזה כבר כאן.
אליזבת' קיפר משמשת תובעת בסוגיה זו, כשהיא טוענת נגד ביטולים במאמר במגזין Glamour. היא מעלה את העניין המובן מאליו, שלפעמים ביטול תוכניות לא גורם הקלה לצד השני, אלא מורת רוח. בימים שבהם קביעת מועד לפגישה יכולה להתרחש שבוע, שבועיים ואפילו חודש מראש, ביטול ברגע האחרון משמעו מניעת אפשרויות אחרות מהאדם שקבענו איתו. הרי הוא יכול היה לקבוע דברים אחרים, וייתכן שאף ביטל תוכניות כיוון שבלו"ז שלו מצוינת פגישה איתנו. אחת המרואיינות לכתבה, למשל, קבלה על כך שכאם לילדים צעירים בלאו הכי קשה למצוא זמן לבלות עם חברים. הקלות שבה מבריזים ברגע האחרון או באופן שיטתי לדבריה, מאיימת על ערכן של חברויות.
העניין המוזר הוא, מסבירה קיפר, שאנשים מתרעמים על תופעת ההברזה, אבל נוקטים בה מדי פעם בעצמם. במובן מסוים, הם מגלים הבנה לקיומה. מרואיינת נוספת לכתבה אמרה ש"כולם עושים את זה. אני חושבת שאנשים כבר לא מצפים להרבה אחד מהשני".
כמגמה רחבה יותר, מחויבות רופפת לתוכניות עשויה לשנות מוסכמות חברתיות ותיקות. אולגה קזאן כותבת ב-Atlantic כי "נראה שבימינו אנשים מבטלים יותר באיחור ובפחות אפולוגטיות […] אנשים מבריזים אפילו מחתונות". מה השתנה?
מדוע אנשים מתחייבים בכל זאת לפגישות שכנראה לא יגיעו אליהן?
כדי להבין מדוע ביטולים הפכו לתופעה, צריך קודם להבין מדוע אנשים נענים מראש להצעות. זוכרים את הפרפר מהתוכנית החינוכית 'פשוט אמרו לא'? ובכן, לא כולנו הפנמנו את המסר. קזאן מסבירה כי לעיתים אנשים נענים בחיוב להצעות מתוך ידיעה כמעט ודאית שייאלצו לבטל, פשוט כי לא נעים להם. אצל חלקנו הצורך בריצוי אחרים מפותח יותר והנטייה היא לומר כן להכול. "אנשים לא מסרבים מראש כי הם רוצים לדחות את המבוכה של סירוב, שמרגישה כאיום על מערכת היחסים". באשר לתוכניות עצמן, כשנגיע לגשר נחצה אותו.
לפעמים ביטול תוכניות מאפשר לנו ערב מנוחה שאנו כה זקוקים לו.Antonio Guillem / shutterstock
סיבה פחות תמימה מדוע אנו מתחייבים לתוכניות מספקת אלה אלכסנדר ב-Harper's Bazaar: הפחד להחמיץ – FOMO (קיצור של fear of missing out). במקרה זה היענות להצעות נובעת מהחשש לפספס הזדמנויות. אנשים רוצים לשמור את כל האופציות פתוחות, וכשיגיע הזמן לבחור מה לשמור ומה לבטל. אבל אם הקשרים שלנו חשובים לנו, צריך להיזהר עם הגישה הזו. הרושם שעלול להתקבל הוא שאנחנו מחכים לראות אם תיקרה בדרכנו הזדמנות לעשות משהו אחר, ואנחנו שומרים את המפגש כברירת מחדל, רשת ביטחון למקרה שלא יהיה לנו משהו טוב יותר לעשות. כשזה בא על חשבוננו זה עלול להכעיס וניצול יתר של שיטת הפעולה הזו יכול לשרוף קשרים.
עכבות חברתיות היו אמורות לגרום לאנשים חוסר נעימות מהברזה או מביטול ברגע האחרון. מה שהשתנה הוא הטכנולוגיה.
הקלות הבלתי נסבלת של הביטול, בפרפרזה על ספרו של מילן קונדרה, נובעת לדעת מומחים בעיקר מהשימוש בסמארטפונים. הטכנולוגיה יוצרת ריחוק שמפחית ממידת האחריות והאשמה. שליחת הודעה מתנצלת עם כמות מופרזת של אימוג'ים נוחה בהרבה מהתמודדות עם קולו המאוכזב בזמן אמת של חבר. שגר ושכח. אלכסנדר מסבירה כי במונחים פסיכולוגיים התופעה מכונה "היעדר תחושת אחריות".
כשמדובר בתוכנית מרובת משתתפים, היא מוסיפה, נכנס לתמונה מונח פסיכולוגי נוסף, "אפקט הצופה מהצד". ככל שיותר אנשים חברים בקבוצת הווטאספ, כך קטנות מידת המחויבות והאחריות האישית שאנו חשים. תהליך של דה-אינדיבידואציה מתרחש, ואנו חושבים לעצמנו "מישהו כבר יטרח להגיע". הבעיה היא שבכולם קיימת הנטייה הזו והסיכוי של הפגישה להתקיים כפי שתוכננה צולל.
סמארטפונים מאפשרים לנו גם לקבוע עמוק אל העתיד. גיל כותבת כי "היום, במקום שפגישה עם חברים תהיה משהו שאנו עושים בדחף הרגע בגלל שאנו באמת רוצים, אנו קובעים ביומן תאריכים חודשים מראש". הטכנולוגיה מרחיקה אותנו, אפוא, פעמיים: גם אמפתית מהאכזבה שאנו גורמים לחבר, וגם מהצורך והרצון הממשיים להיפגש.
השילוב של ביטול קז'ואלי ופער הזמן מהפגישה סולל את הדרך לשינוי תפיסתי-תרבותי במחויבות לחברים שלנו. בכתבות רבות אחרות עסקנו בתופעת הבדידות וכמה היא מסוכנת לנפש האדם. מה, אם כן, ניתן לעשות כדי מצד אחד לשמור על אוטונומיה של הזמן שלנו, ומצד שני לתחזק קשרים חברתיים, עניין חיוני לרווחתנו?
אומנות הצמצום
אם שלושת המוקדים של "חוק הביטולים" הם שחיקה, אי נעימות וריחוק מנטלי, הרי שבהם יש לנו מקום לעבודה. אפשר לצמצם, בהתאמה, בשלושה תחומים: בכמות ההתחייבויות החברתיות, בריחוק הרגשי מהביטול ובמשך הזמן מהמפגש. ראשית, ראוי לגלות כנות כלפי אנשים שאיתם אנו קובעים. זה ממש בסדר לומר, "אני לא יכול להתחייב עכשיו, תן לי לבדוק". אמירה כזו מאפשרת לנצל את הריחוק הטכנולוגי ולסרב בנימוס, עם כמות אימוג'ים הגיונית, ו*לפני שהתחייבנו*. אם אנו עמוסים מדי, או לא מרגישים צורך להיפגש, פשוט לא לקבוע, ולהתמקד בקשרים החשובים ביותר עבורנו. שנית, אם כבר אנו לא רוצים/יכולים להגיע, אפשר לסגל הרגל חדש ולהימנע מביטול בהודעה. ההתעמתות הישירה עם התגובה של חברינו עשויה לגרום לנו לשקול מחדש, או לפחות להמעיט בביטולים עתידיים.
ולבסוף, נראה כי הפתרון האולטימטיבי הוא ספונטניות. בתחומים רבים סיפוק צרכים מיידי נחשב להרגל שכדאי להימנע ממנו. לא במקרה הזה. במפגשים עם חברים ספונטניות עשויה להיות המפתח להגברת אחוזי הביצוע ואיכות החוויה. אם זה מרגיש נכון ומתאים עכשיו, אפשר פשוט לתת לזה לקרות.
התמקדות בקשרים החשובים, לקיחת אחריות מתוך אמפתיה ומידה של ספונטניות עוזרים לבנות מחדש מפת תוכניות שמותאמת הרבה יותר לצרכים שלנו ושל חברים שלנו, וכפועל יוצא לשמור על מערכות יחסים בריאות ומספקות.
תמונת כותרת: Tero Vesalainen / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד הופך קשר רגיל לחברות עמוקה – ומה השפעתו על בריאותנו בטווח הרחוק?
ידידות ממבט ראשון – האם למערכות יחסים חבריות צריכה להיות תועלת?
יכולת אישית עדיפה על קשרים שטחיים – אשליית הנטוורקינג ויתרונם של השקטים
עוד מרדיו מהות החיים:
