מזה דורות חוקרים שואפים לפתור את החידה המסתורית של ייחודו של המין האנושי, ומה היה הגורם שהעניק לו בידול שכזה לעומת שאר בעלי החיים. אנתרופולוגים טוענים שדווקא פעולת הבישול היומיומית כל-כך היא זו שעזרה לנו להתעלות על חוקי הטבע. כך הם מסבירים זאת.
לכל אחד מאיתנו יש את אותה מנה אהובה או נוסטלגית, שמספיקה רק מחשבה מהירה עליה על-מנת להעלות בנו גלים של זיכרונות נעימים, ניחוחות וטעמים שמתחילים להכניס את בלוטות הטעם שלנו לפעולה. אם ניקח סיכון מחושב, נהמר בקלות שהמנה שחשבתם עליה – בין אם צמחונית, טבעונית, חלבית או בשרית – היא מנה מבושלת. אם נרחיק להימור נוסף נאמר גם שבכל חג, מפגש חברתי, אירוע, או חגיגה כלשהי שבהם נכחתם, סביר להניח שמצאתם ארוחה מבושלת כמוקד עניין מרכזי.
אין עוררין על-כך שבישול הוא חלק מהותי בחוויה האנושית. במאמר ל- New Scientist, כותב גרהאם לוטון ש"הבישול נפוץ בכל האנושות. כל התרבויות – מהאינואיטים שבחוגים הארקטיים הקפואים ועד הציידים-לקטים באפריקה שמדרום לסהרה – מתקיימות מאוכל אשר עבר טרנספורמציה כימית ופיזית על-ידי חום".
הבישול הוא לא רק משותף לכלל האנושות, אלא גם ייחודי לה. אין עוד מינים על-פני כדור הארץ שמבשלים את האוכל שלהם. מה יש בו בבישול, שהפך אותו לחלק מרכזי וייחודי כל-כך לתרבות האנושית? אנתרופולוגים מזרמים שונים טוענים שלבישול חלק מרכזי בעצם ההגדרה שלנו כבני אדם, ולמעשה לא הציוויליזציה שהולידה את הבישול, אלא הבישול הוא שהוליד את הציוויליזציה.
כשהפראי הופך למתורבת
האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס, אבי הסטרוקטורליזם והאנתרופולוגיה המודרנית, בחן את הבישול כביטוי לעצם מושג התרבות עצמו. כסטרוקטורליסט, האמין לוי שטראוס שהתרבות יוצרת לכל אחד מאיתנו את הפרשנות שלנו לעולם, על-ידי כך שהיא מגדירה לנו מבנים (סטרוקטורות) המתווכים לנו את המציאות ומנחים אותנו איך לפרש אותה. באמצעות חלוקה ברורה של העולם למושגים שהם הפכים בינאריים (יום/לילה, טוב/רע, טבע/תרבות), המבנים האלו יוצקים משמעות לעולם שסביבנו.
בספרו הנא והמבושל טוען לוי שטראוס שממש כמו השפה, הבישול משמעותי מאוד לחוויה האנושית מפני שהוא מייצג את היחסים הבינאריים שבין הטבע לתרבות. "הנא" הוא חומר הגלם הטרי, המייצג את הטבע הפראי, בעוד "המבושל" הוא אותו חומר גלם שעבר טרנספורמציה לעולמם המתורבת של בני האדם. פעולת הבישול היא זו שהופכת את הנא למבושל ואת הפראי למתורבת, ובכך מייצגת את ניצחון האדם על הטבע.
בתת המודע הקולקטיבי שלנו כתרבות, אנו זקוקים להפרדה הבינארית מהטבע כדי להגדיר את עצם קיומנו. כל אימת שאנחנו עוסקים בבישול – פעולה יומיומית, אך כל כך לא מובנת מאליה – הוא מזכיר לנו שאנחנו אנושיים. לכן, לטענת לוי שטראוס, הפך העיסוק לאוניברסלי בקרב בני האדם.
אין בישול בלי אש
אז מדוע דווקא אנחנו מכל המינים זכינו ליכולת הזו? מאז ימיו של צ'ארלס דארווין ובמשך דורות, נהוג היה לחשוב בקרב אנתרופולוגים שבישול היה כישרון שהאדם – הומו ספיינס – פיתח בצורה ייחודית הודות למוחו הגדול והמתוחכם בהשוואה לשאר בעלי החיים. אך בעשור האחרון מספר חוקרים טוענים כי לא המאפיינים האנושיים המיוחדים שלנו הם אלה שגרמו לנו לביית את האש ולהתחיל לבשל – אלא כישורי הבישול הם אלו שהעניקו לנו את התכונות המיוחדות שהופכות אותנו לאנושיים.
בהמשך מאמרו של גרהם לוטון, הוא סוקר את ממצאיו של ריצ'ארד רנגהאם, אנתרופולוג ודוקטור לביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת הרווארד. רנגהאם טוען שביות האש והבישול הביאו לשינויים בהרגלי צריכת המזון של האדם, ובמשך דורות עיצבו מחדש את גופנו, מוחנו ונפשנו. אלו, בתורם, העניקו לנו את היתרון האבולוציוני שהופך אותנו למי שאנחנו היום.
רנגהאם סבור שהמפתח לכך טמון בפיצול מהענף ההיסטורי של אבותינו הקדמונים – דמויי הקופים במראה וביכולות – אל ענף ובו אבות "אנושיים" ומודרניים יותר, שהובילו בסופו של דבר להומו-ספיאנס, האדם החושב שהוא אנחנו. רנגהאם מעריך כי קפיצה הזו התרחשה לפני כ-1.9 מיליון שנים, עם הופעתו של הומו-ארקטוס ("האדם הזקוף").
האם הבישול הוא אם כל תרבות אנושית? צילום: JSP / Shutterstock
הבישול עושה את האדם
כשמתבוננים בגופו של הומו-ארקטוס, ניתן להבחין במספר שינויים בולטים המבדילים אותו מאבותיו ה"קופיים" יותר: מצד אחד הוא גבוה יותר ובעל ראש ומוח גדולים יותר, ומצד שני מאופיין בלסת ושיניים קטנות יותר ומבנה וכלוב צלעות צרים יותר, מה שמעיד על מערכת עיכול קצרה יותר.
האחרונים מצביעים על כך שעל המזון שצרך הופעל פחות כוח לעיסה ועיכול. עובדה זו עוררה תהיות, שכן המדע מוכיח שבכל הקשור למזון נא, ככל שיונקים מתפתחים להיות יותר גדולים כך הם זקוקים להשקיע יותר זמן ומאמץ בלעיסה ועיכול על-מנת לייצר מספיק קלוריות שתתמוכנה בגופם הגדול. לשם השוואה, מתבונן רנגהאם על תזונתם של שימפנזים, המתבססת כולה על מזון נא. אם בעל חיים יונק במידותיו של הומו-ארקטוס היה נשען על תזונה כזו, הוא היה צריך לבלות את רוב שעות היום בלעיסה, מה שהיה חושף אותו לסכנה רבה וככל הנראה מביא להכחדתו במוקדם או במאוחר. יצור כזה, לטענת רנגהאם, פשוט לא יכול להתקיים.
הוא מסביר שאת הפתרון לפרדוקס ניתן למצוא בסביבת מחייתו של הומו-ארקטוס. באתרים ובמערות מתקופתו ניתן למצוא עדויות לשליטה באש ובישול מלפני למעלה ממיליון שנים. פעולת הבישול מחממת ומרככת את המזון, ובכך חוסכת את מרבית פעולת העיכול ומעלה את ערכה הקלורי של כל מנה נצרכת. העובדה הזו עתידה הייתה לשנות את גורלו של האדם.
הפרצה שעזרה לנו לנצח את חוקי הטבע
עם המעבר לתזונה מבושלת, יכול היה האדם הקדמון להמשיך לגדול אך מבלי לשלם את "מחירו" של גוף גדול: פסק הצורך בשעות של לעיסה; הלסת והשיניים קטנו והחלו לדמות למבנה הגולגולת שמוכר לנו מן הראי היום; מערכת העיכול התקצרה ואיתה הוצר הטורסו, מה שאפשר לו להזדקף. בנוסף, החימום בטמפרטורות גבוהות הבטיח שהמזון יהיה בטוח יותר לצריכה ושיפר את איכות חייו מבחינה בריאותית.
אך גולת הכותרת לדעת רנגהאם וחוקרים נוספים הייתה השינויים במבנה המוח: כאשר אותה כמות של אוכל מספקת יותר אנרגיה, אך כבר אין צורך בכל-כך הרבה ממנה לטובת פעולות עיכול, נותרת כמות רבה של אנרגיה עודפת. ומה עשתה האבולוציה עם אותה אנרגיה עודפת? ניחשתם נכון. שלחה אותה ישר למוח, שלא זאת בלבד שיש לו עכשיו יותר אנרגיה לנצל, אלא גם הרבה יותר זמן.
הנוירולוגית סוזאנה הרקולנו-האוזל מרחיבה על כך בריאיון ל-National Geographic. היא מסבירה כי בעוד שהגוף מצליח לעכל רק כ-30-40% מאוכל נא, הוא מצליח לעכל 100% מאוכל מבושל. למרות שחלק מהערכים התזונתיים אובדים בבישול, האנרגיה המופקת ממנו גבוהה בהרבה מזו המופקת מאוכל נא. יכולנו לנצל את זמן הלעיסה לדברים מועילים יותר.
אני מבשל – משמע אני אדם
"בנקודה הזו", אומרת הרקולנו-האוזל, "המוח הגדול שלנו הפסיק להיות נטל אבולוציוני – שצריך המון מאמץ כדי לספק לו הזנה – והפך לנכס: משהו שעזר לנו לזכות באותה תזונה ביתר קלות. יכולנו להשקיע יותר זמן בחשיבה על דרכים טובות יותר לצוד, לחיות, לפתח תרבות, אמנות, וטכנולוגיות קדומות – כל הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו היום".
האם אכן הבישול היה אותו אקס-פקטור מסתורי שהקפיץ את היכולות הקוגניטיביות שלנו שנות אור קדימה? התיאוריה הזו עדיין לא הוכחה כחד-משמעית, אך בהחלט נושאת בקרבה היגיון רב ונתמכת בראיות רבות. גם אם אין לו אחיזה פיזיולוגית, אין ספק שהבישול היה ונותר אחת מההנאות האנושיות הגדולות ביותר.
בין אם אלו שינויים נוירולוגים ממשיים או רק סטרוקטורה מובנית מטעם התרבות, נחמד לחשוב על כך שיכול להיות מאוד שמה שמייחד אותנו כל-כך משאר היצורים על פני כדור הארץ עשוי להיות דבר פשוט כמו חביתה.
תמונת כותרת: Myles Tan / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
רמזים מהעבר שמסתתרים בגופנו מספרים על הקשר שלנו לטבע – וליקום בכלל
להפוך את הקערה על פיה – סיבות לא שגרתיות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו אוכלים
עוד מרדיו מהות החיים:
