החיים משתנים לנגד עינינו בקצב מהיר שקשה לעיתים להסתגל אליו. בהנחה שהמהירות רק תעלה בעתיד, אילו מחירים היא עלולה לגבות מאיתנו כפרטים? וכחברה? מבט על הפרדוקסים השונים שמרכיבים את התפיסה הפרה-היסטורית שלנו לגבי מהירות יוכל לסייע לנו לנהל את הזמן שלנו, במקום שזה ינהל אותנו.
בכל יום שעובר מתווספים לחיינו עוד מערכות, אפליקציות ומכשירים שאמורים להקל עלינו עם ההבטחה לעשות הכול במהירות גבוהה יותר. אך האם באמת אנחנו אלה שמכתיבים את הקצב עבור הטכנולוגיות, או שמא הטכנולוגיות הן אלו שמכתיבות את הקצב עבורנו?
רבים מאיתנו מכירים היטב את אותה תחושת הדחיפות שדוחקת בנו להספיק יותר ויותר. היא זו שגורמת לנו לבדוק שוב את המיילים מהעבודה רגע אחרי ששבנו ממנה הביתה, או שמפתה אותנו לענות להודעות באמצע נהיגה על אף הסכנה הרבה שבדבר.
האנתרופולוגית קתרין בוסקיל מספרת מעל בימת TED כי תחושת הדחיפות הזו כה מוכרת, עד שקיים בגרמנית שם המתאר אותה: "איילקרנקהייט" – המתורגם בחופשיות ל"מחלת החיפזון". בהרצאתה מספרת בוסקיל על המחקר שניהלה כשרצתה להבין האם אנחנו כחברה מתחילים לפתח מקרה של "מחלת חיפזון" המונית, ועל הפרדוקסים שגילתה כשעצרה לבחון לעומק עד כמה החיים במסלול המהיר אכן מועילים לנו.
האם כולנו עתידים לפתח את "מחלת החיפזון"?
במסגרת עבודתה בתאגיד RAND למחקר וייעוץ עבור מתכנני מדיניות ציבורית, בוסקיל אינה חוקרת תרבויות עתיקות כמו אנתרופולוגים אחרים, כי אם את התרבויות של ימינו וכיצד הן מסתגלות לשינויים המתחוללים בעולם. בניסיון להבין זאת, חברה למהנדס סייפו צ'ונדו. במחקר שערכו העלה צ'ונדו תחזיות של השינויים הצפויים וקצב ההאצה ב-25 השנים הבאות, ובוסקיל ביקשה לבחון כיצד שינויים אלו עתידים להשפיע על בני האדם כאינדיבידואלים וכחברה. "האם עתיד מהיר יותר יגביר את הביטחון והפרודוקטיביות שלנו?" שואלת בוסקיל, "או שהוא יותיר אותנו פגיעים יותר?"
התחזיות של סייפו מראות שהקצב שבו אנו מאמצים טכנולוגיות חדשות הולך וגובר. לראיה, מרגע שהופיע מכשיר הטלפון הראשון ועד שלרוב האמריקנים היה טלפון בבית – חלפו 85 שנים. לעומת זאת, מרגע הופעת הטלפון החכם הראשון ועד שאומץ על-ידי מרבית האוכלוסייה – חלפו 13 שנים בלבד. בהתאמה, ממצאיה של בוסקיל מראים כי אכן אנחנו חשים שהאצה היא בלתי נמנעת ומקבלים זאת כעובדה.
אך מה המשמעות של זה עבורנו? המחקר חושף את מערכת היחסים המורכבת שלנו עם קונספט המהירות. מצד אחד, אנחנו מקדמים אותה בברכה כחלק מהקדמה ומעדיפים לדהור איתה הלאה מאשר להישכח מאחור. מצד שני אנו חוששים ממה שיקרה לנו אם לא נצליח לעמוד בקצב, לצד חשש מפגיעה בערכים תרבותיים ומסורתיים.
מהמערה הפרה-היסטורית לכביש המהיר
לא בכדי התחושות שלנו לגבי קצב החיים המהיר אמביוולנטיות כל-כך. בוסקיל מספרת שבמהלך העבודה על המחקר הגיעה להבנה ש"במהירות טמון פרדוקס. וכמו כל פרדוקס טוב, הוא מלמד אותנו על אודות כמה אבסורדית ומורכבת היא החוויה האנושית". בוסקיל יורדת לשורשי הבעיה וחושפת לא רק אחד, כי אם ארבעה פרדוקסים שונים המשפיעים על היחס שלנו למהירות:
את הראשון מתארת בוסקיל כפרדוקס "האדם הקדמון בנתיב המהיר". עם כל אהבתנו ומשיכתנו לריגוש ולהנאה שבמהירות גבוהה, לצערנו אנחנו פשוט לא בנויים לכך מבחינה פיזיולוגית. מחלות ים, בחילות בנסיעות ובטיסות וג'ט לג – הן רק חלק מן ההוכחות לכך. ועם כל הרצון הטוב למקסם את היעילות שלנו על-ידי כך שנהיה מולטי-טאסקרים תקתקנים, זה פשוט לא בהגדרות הקדמוניות שלנו. "לא התפתחנו לעשות כמה משימות במקביל", מסבירה בוסקיל, "אלא התפתחנו לעשות דבר אחד בריכוז עצום, כמו ציד – לא בהכרח במהירות רבה אבל עם עמידות למרחקים גדולים. אבל כעת מתרחב הפער בין הביולוגיה לבין סגנונות החיים שלנו, חוסר התאמה בין מה שגופינו בנויים לו לבין מה שאנו כופים עליו".
הפרדוקס השני נובע מכך שההקשר של מהירות הוא אובייקטיבי וסובייקטיבי גם יחד. מצד אחד, ברור לנו שמהירות היא משהו אובייקטיבי – ניתן למדוד אותה בשלל יחידות מידה: מאך, קשר, קילומטר לשעה, ג'יגה בייט לשנייה ועוד. אך הדרך שבה היא גורמת לנו להרגיש והיחס שלנו אליה סובייקטיביים מאוד ומשתנים מאדם לאדם ומסיטואציה לסיטואציה. נניח לדוגמה ששני חברים מתארחים בביתו של חבר שלישי. אורח אחד יכול אולי למהר לעזוב, מפני שהוא חושש שהתעכבות אצל המארח יכולה להיתפס כבלתי מתחשבת ובלתי מנומסת. לעומת זאת, האורח השני יכול אולי לחשוב שהסתלקות מהירה מביתו של המארח עלולה דווקא לפגוע ברגשותיו.
אין תחליף לחשיבה האנושית
מהירות נתפסת באופן דומה גם בתרבויות שונות. הייטקיסט ניו-יורקרי אולי יבקש בבית הקפה השכונתי כוס קפה חד פעמית "לקחת" כדי שיספיק לשתות אותו בדרך לעבודה, אך, כפי שאומרת בוסקיל, אנו מקווים שהוא לא היה מעז לעשות כן אם היה מוזמן להשתתף בטקס תה מסורתי בעת ביקור ביפן.
פרדוקס שלישי נובע ממה שניתן לכנות גם "פרדוקס הבחירה". תרבות השפע של ימינו פורסת בפנינו את כל אפשרויות הבחירה בנגישות חסרת תקדים. בלחיצת כפתור זמין לנו מידע אינסופי, שאמור להקל ולזרז את תהליך קבלת ההחלטות שלנו. אך למרבה הפלא, פרדוקס הבחירה מוכיח לנו שדווקא ככל שמציגים בפנינו יותר אפשרויות בחירה ומידע, כך דווקא לוקח לנו יותר זמן להחליט. אנו מרגישים מוצפים ומבולבלים, מה שעשוי לעכב אותנו מאוד בהחלטה ואף ולגרום לנו להימנע מבחירה כלל.
הפרדוקס האחרון שאותו מציינת בוסקיל נובע מעצם הרצון שלנו לקבל החלטות ולחשוב על פתרונות בצורה מהירה. מחשבה מהירה ורפלקסיבית עשויה הייתה אולי להציל אותנו מאריה טורף בסוואנה, אבל היא לא בהכרח מועילה לנו כשאנו צריכים לפתור בעיות מורכבות. לשם כך דרושה לנו אותה חשיבה אנושית מפורסמת – יצירתית וביקורתית – שמאפשרת לנו לחבר את הנקודות ולסנן מידע לא רלוונטי. וחשיבה כזאת – על-אף מה שהיינו אולי רוצים – היא איטית. וכשאנחנו מנסים לעקוף אותה ולזרז תהליכים, אנחנו מסתכנים בכשלים ובשיבוש חיינו בטווח הארוך. כדי לנסות בכל זאת להאיץ את תהליכי המחשבה ופתרון הבעיות, אנו פונים כעת לבינה מלאכותית. עם זאת, מציינת בוסקיל, "מכונות לעיבוד נתונים אינן תחליף לחשיבה ביקורתית ועקבית של בני אדם, שמוח תקופת האבן שלהם זקוק לקצת זמן בכדי שהדחפים הרגעיים ישככו בכדי להאט את הנפש ולאפשר למחשבות לזרום".
לעיתים דווקא האטת הקצב מאפשרת לנו להתקדם
אז מה הפתרון לסוגיית ההאצה? לאור כל הפרדוקסים שמעוררת בנו רכבת הקדמה הדוהרת, הגיוני אולי לחשוב שהתשובה היא פשוט ללחוץ על הבלמים שלה. ואולם, בוסקיל מציינת שכפי שרכבת שנוסעת מהר מדי עלולה לסטות מהפסים בעת עיקול, כך גם רכבת שנוסעת לאט מדי – עובדה שלימד אותה שותפה למחקר, צ'ונדו המהנדס. לכן הפתרון לדעתה מתחיל עוד קודם, בכך שעלינו לזכור שיש לנו שליטה על קצב הדברים ושאנו יכולים לנהל אותו במקום שהוא ינהל אותנו. מילות המפתח הן מידתיות ואיזון: עלינו להבחין בין המקרים שבהם קצב מהיר יכול לסייע לנו – למשל בטיפולים רפואיים, סיוע הומניטרי או פקקי תנועה, לבין המקרים שבהם סביבה איטית מתאימה יותר – כמו אינטראקציות חברתיות, מסורות תרבותיות או פתרון בעיות מורכבות.
לסיכום מציעה לנו בוסקיל לשקול מחדש את האופן שבו אנחנו תופסים את המושגים "בזבוז זמן" ו"חיסכון בזמן". זמן איטי אינו בהכרח זמן מבוזבז – לעיתים הוא חיוני. בדיוק כמו בחשיבה מורכבת לפתרון בעיות, ישנם דברים שיכולים להירקם רק כשלוקחים את הזמן ומאפשרים להם להתרחש בקצב שלהם. תרבויות, טקסים, וקשרים בין אישיים למשל, הם כולם מרכיבים מרכזיים בחוויה האנושית הנבנים רק עם הזמן. אי אפשר לאלץ אותם או להאיץ בהם.
משמעות הדבר היא גם שעלינו לשאול את עצמנו יותר שאלות לגבי כל טכנולוגיה שבה אנו משתמשים, ולהבין עד כמה היא באמת תורמת או מזיקה לנו בטווח הארוך. אם נדע גם לעצור מדי פעם, לאפשר לעצמנו זמן למחשבה, שהות להרהר ולתת לדברים לחלחל בקצב שלהם, נגלה אולי שבדומה למחלת נסיעה, התרופה ל"מחלת החיפזון" יכולה להיות פשוט מבט מאוזן ויציב אל עבר האופק.
תמונת כותרת: Andy Beale / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם אתם מתנהלים בקצב החיים האופטימלי עבורכם? ומה אפשר להפיק משינוי מהירות
הזמן 'טס' לכם ככל שאתם מתבגרים? אל דאגה, אפשר להאט אותו בדרכים פשוטות
תנו למוח הזדמנות להפתיע אתכם – חשיבה איכותית מתבצעת לאט ובנחת
עוד מרדיו מהות החיים:
קצר ולעניין - סיעור מוחות בהגשת אלון נוימן ואסף עזריה. והפעם – זריזות
