בעקבות חוויותיו האישיות עם דיכאון יצא העיתונאי והמחבר ג'ון הארי למסע מסביב לעולם כדי לשוחח עם מומחים ולמצוא את הגורמים שמובילים לאחת המגפות המאפיינות את תקופתנו. במסעו גילה כי רוב הגורמים הללו לא נובעים מהביולוגיה וכי יש דרכים להתמודד עימם.
כאב פיזי ניתן לתפוס באופן אינטואיטיבי: כשמישהו יתאר לנו שכואב לו משהו, נוכל פחות או יותר לדעת מה עובר עליו. למעשה, כשצוותי רפואה בודקים פציינטים הם מבקשים תיאור של הכאב: זה דוקר? עמום? שורף? לוחץ? ופעמים רבות התשובה די ברורה. תיאור של כאב לא פיזי – כמו זה שמאפיין דיכאון – מצריך גישה ספרותית יותר: תחושה אופפת כל שמטביעה את הווייתו של האדם ביגון, ללא תחושה של אפשרות יציאה או של סוף נראה לסבל.
כמספר חוויות הדיכאון, כך מספר התיאורים לכאב הא-פיזי המלווה אותן. הסופר והעיתונאי ג'ון הארי, למשל, בחר במילים "הרגשתי כאילו כאב דולף מתוכי" כשסיפר לרופאו מה עובר עליו בשנות העשרה לחייו. בהרצאת TED הוא מספר כי בעקבות הפגישה הזו בילה במשך שנים ארוכות על כדורים נוגדי דיכאון, שהובילו לעליות וירידות, אך לא להפסקת סופית של הדיכאון.
והסיבה לכך, לדבריו, היא שהטיפול שהוענק לו לא הותאם לגורמי הדיכאון. בזמן שהביולוגיה שלנו משחקת תפקיד בחלק מהמקרים, אצל אנשים רבים דיכאון הוא תוצאה של גורמים חיצוניים ונשלטים. כשירד לחקר התופעה גילה הארי מספר צרכים בסיסיים שבהיעדר סיפוק הולם עלולים להוביל לדיכאון. בהרצאתו הוא משרטט מתכון לבחינה עצמית – אם אנחנו מסמנים וי באחד או יותר מהגורמים הללו, ייתכן שהדרך להתמודדות עם הדיכאון כרוכה בשינויים באורח החיים שלנו.
81 אלף קילומטר של חיפוש מרפא לדיכאון
כשעוסקים בדיכאון אין מנוס מלעבור את משוכת התרופות. הארי מסביר כי טיפול תרופתי בדיכאון בהחלט עוזר ולכן יש לו מקום. אבל הסיפור לא מתחיל – וגם לא נגמר – שם. טיפול תרופתי, הוא מסביר, מסייע לאיזון הכימי במוח שממנו נובע הדיכאון. אצל חלק מהסובלים מדיכאון חוסר האיזון הזה מתרחש באופן טבעי כתוצאה מהגנטיקה או גורמים ביולוגיים אחרים. אבל אצל אחרים חוסר האיזון נובע מסיבות אחרות שרבות מהן קשורות לסגנון החיים, ובחלק מהמקרים הללו, הוא טוען, ייתכן שכדאי לשקול אסטרטגיות התמודדות נוספות.
טענותיו מבוססות על ניסיון עשיר בהתמודדות עם דיכאון, ניסיון שהחל בצעירותו עם מינונים הולכים וגדלים של תרופות נוגדות דיכאון. והתרופות עזרו, עד שהן הגיעו לקצה היכולת שלהן לעזור. "הרגשתי הרבה יותר טוב, התעודדתי מאוד", הוא מספר, "אבל זמן לא רב אחר כך תחושת הכאב הזו החלה לחזור. אז ניתנו לי מינונים יותר ויותר גבוהים עד שבמשך 13 שנים לקחתי את המינון המרבי האפשרי שמותר באופן חוקי".
לצד הדיכאון האישי שלו, צפה הארי לאורך העשורים בתופעה הולכת ומתפשטת בעולם כמגפה, מה שהוליד בקרבו תהיות רחבות יותר לגבי דיכאון. העניין האישי והמגמה הכללית הובילו אותו לכתיבת ספר, תהליך שהיה למעשה סוג של קווסט. "נסעתי כ-81,000 קילומטר. רציתי לשבת עם המומחים המובילים בעולם ולהבין את הגורמים לדיכאון ולחרדה, ובאופן מכריע מה פותר אותם". הוא חתר להבין מה סודם של מי שהצליחו להתגבר על דיכאון.
תמצית תגליתו מהמסע שערך ומהספר שכתב: "עד כה יש לנו ראיות מדעיות לתשע סיבות שונות לדיכאון וחרדה. שתיים מהן באמת בביולוגיה שלנו: הגנים שלכם יכולים להפוך אתכם לרגישים יותר לבעיות אלה, אם כי הם לא חורצים את הגורל שלכם, ויש שינויים אמיתיים שיכולים לקרות כשאתם נכנסים לדיכאון שעלולים להקשות על היציאה מהמצב הזה. אבל רוב הגורמים שהוכחו כגורמים למצבי דיכאון וחרדה אינם בביולוגיה שלנו. אלה הם פקטורים שמגיעים מהדרך שבה אנו חיים".
פרה על תקן ציפרלקס
הטיפול בשבעת הגורמים של אורח חיים עשוי להיות יסודי ואפקטיבי יותר, כיוון שבמקום לטפל בהשלכות של בעיה, הוא מתמקד בלהעלים אותה מחיינו. הארי מציין כדוגמה בדידות כגורם חרדה, תחושת חוסר שליטה על התפקיד במקום העבודה או יציאה לטבע לעיתים נדירות. במקרים האלה במקום לנסות להעלים את התוצאה – דיכאון – הוא מאמין כי יותר יעיל לטפח קשרים חברתיים, להחליף מקום עבודה ולצאת יותר לחיק הטבע. כך לגבי כל דבר באורח חיינו שעלול לדחוף אותנו לדיכאון.
המכנה המשותף לרוב הגורמים הללו, מסביר הארי, הוא שמדובר בצרכים פסיכולוגיים בסיסיים. כשם שאנו זקוקים למים, שינה או מחסה, כך אנו זקוקים בין השאר לשייכות, למשמעות, להערכה ולשליטה. לאור זאת, נראה כי היוצרות התהפכו ביחס בין סיפור הצרכים הפיזיים לצרכים הנפשיים. ככל שהולכים אחורה בהיסטוריה, לאדם היה קשה יותר להשיג מזון, בריאות והגנה, ואילו תחושת שייכות או משמעות לחיים היו מצרך בסיסי. מסגרות חברתיות כמו משפחה, כפר או שבט היו מוקד החיים ואם לא משהו אחר, לכל הפחות דת הייתה באר בלתי נדלית של משמעות. היום הצרכים הפיזיים, לפחות במערב, כמעט שלא מוטלים בספק, ואילו המענה על צורכי הנפש הולך ומתפורר. מסגרות החברה התפרקו למרכיביהן הקטנים ביותר – האינדיבידואלים – הדת ירדה מגדולתה וכך הלאה.
הארי משתף בסיפור אחד מתוך מסעו שממחיש היטב את הגישה של טיפול באורח החיים. רופא דרום אפריקאי שפגש תיאר בפניו את ביקורו בקמבודיה ב-2001 – קצת אחרי שהביאו למדינה לראשונה תרופות נגד דיכאון. כששאלו אותו הרופאים המקומיים במה מדובר הסביר להם האורח מדרום אפריקה את מהותן של התרופות והם בתגובה ענו שאין להם צורך בכך, כבר יש להם תרופה נגד דיכאון. "הוא חשב שהם הולכים לדבר על איזושהי תרופה מצמחי מרפא", אומר הארי. "במקום זה, הם סיפרו לו סיפור".
וזה לא היה סיפור עם או משל בודהיסטי. זה היה מקרה אמיתי של איכר שעבד בשדה אורז ודרך על מוקש, ככל הנראה שארית ממלחמת וייטנאם. הפגיעה שספגה רגלו הייתה בלתי הפיכה והוא נזקק לרגל תותבת. הוא חזר לשדות האורז, אבל כפי הנראה עבודה עם תותבת שקועה במים גורמת לכאב רב, מה גם שהשהייה במקום האירוע פתחה את הפצע הנפשי כל פעם מחדש. "הבחור התחיל לבכות כל היום, הוא סירב לצאת מהמיטה, הוא פיתח את כל התסמינים של דיכאון קלאסי". התרופה שרשמו לו הרופאים? פרה.
כשישבו איתו הרופאים וניסו להבין מה עובר עליו הגיעו למסקנה הפשוטה שהוא לא מסוגל ללכת לעבודה, לא יכול להתפרנס ולכן הוא בדיכאון. "היה לו קשה לראות את זה בעיצומו של הדיכאון שלו, אבל למעשה, היו סיבות הגיוניות לגמרי בחייו". אם הבעיה נובעת מתעסוקה ופרנסה, חשבו הרופאים, הבה נמצא לכך תחליף. בשיתוף עם קהילתו הוחלט לקנות לו פרה ולעשות הסבה לרפתן. מרגע שהגיעה הפרה, "תוך שבועיים הוא הפסיק לבכות, תוך חודש הדיכאון שלו נעלם".
שניים מגורמי הדיכאון הנפוצים ביותר
ברגע שאנו לוגמים מים, איננו צמאים עוד; ברגע שיש לנו שליטה, משמעות ותכלית, הדיכאון חולף מאליו. עניין בסיסי של סיפוק צרכים. "זו הסיבה שאחד הרופאים המובילים באו"ם אמר בהצהרתו הרשמית ביום הבריאות העולמי ב-2017 שאנחנו צריכים לדבר פחות על חוסר איזון כימי ויותר על חוסר האיזון בדרך שבה אנו חיים". הארי יודע מניסיונו שתרופות עשויות להקל, אבל מאותו ניסיון הוא יודע שהן גם מוגבלות בכוחן לחולל שינוי מהותי. את זה, כך גילה במסעו, עושות בצורה האפקטיבית ביותר קבוצות התמיכה שלנו, והוא מדגים באמצעות שניים מהגורמים השכיחים ביותר לדיכאון: בדידות ותרבות הצריכה.
הגורם הראשון הוא היותר אינטואיטיבי להבנה. האדם זקוק לקשרים חברתיים ובלעדיהם הסיכון שלו להיכנס לדיכאון גדל משמעותית. הארי מספר על רופא ממזרח לונדון שמטופלים היו מגיעים אליו עם תסמיני חרדה ודיכאון, ולצד התרופות היה רושם להם מפגשים קבוצתיים שבועיים. לאט לאט התגבשה קבוצה שהחלה לחשוב על פרויקט לטפח. הם גילו כי מחוץ למרכז הרפואי שבו היו נפגשים יש שדה בור קטן, והחליטו להפוך אותו לגן פורח. הם החלו ללמוד גינון דרך ספרים ויוטיוב ועד מהרה הפך השטח המכוער לגינה נאה. אחת המטופלות במרכז שחברה לקבוצה תיארה את האפקט בפני הארי כך: "כשהגן החל לפרוח, התחלנו אנחנו לפרוח".
הגורם השני, תרבות הצריכה, הוא שם קוד לסבך רחב של תופעות פסיכולוגיות חברתיות. בבסיס הסבך שוכנים הערכים הדומיננטיים של החברה המערבית המודרנית. "כמו שהג'אנק פוד השתלט על התזונה שלנו והפך אותנו לחולים פיזית, סוג של ערכי ג'אנק השתלטו על מוחותינו והפכו אותנו לחולים בנפש". זו אינה הכרזת מלחמה על תרבות המערב או רומנטיזציה של תרבויות עתיקות, אלא פשוט הצבעה על הבטחה מסולפת שנמכרת בחברה שלנו לכל המרבה במחיר – מילולית. המחשבה שכסף, רכוש, מעמד ורושם הם המפתח לאושר – פשוט לא עומדת במבחן המציאות.
פילוסופים רבים לאורך ההיסטוריה הבינו זאת מכוח הגותם העמוקה. המחקר המדעי בתחום, לעומת זאת, די דל. ממה שכן נחקר, מספר הארי, עולה תמונה שלפיה "ככל שאתם יותר מאמינים שאתם יכולים לקנות ולהציג לראווה את דרככם מחוץ לעצב ולעבר חיים טובים, כך עולה הסבירות שתהפכו למדוכאים וחרדים".
מה בתפיסות ובהרגלים שלנו זקוק לבחינה מחדש?
במובן מסוים לכולנו יש אינטרס לקחת חלק במשחק הזה, שכן צריכה באמת גורמת לנו הרגשה טובה רגעית, מה גם שיש דברים שאנחנו באמת צריכים. העניין הוא לא עם השיטה של היצע וביקוש, אלא עם המחשבה ששם טמון הפתרון לאושר. העלאה לא מוצדקת של החומרי לדרגת רוחני. ציפייה למשלוח עם הדבר האחרון שהזמנו בהחלט מעוררת התרגשות ושמחה, אבל אלו קצרות מועד. יותר מזה, גם רכישת בית קרקע עם החצר שתמיד רצינו יסב לנו אושר, שייעלם מייד עם הגחתן של בעיות אחרות. אומרים שיותר נוח להיות מדוכא בבית גדול, אבל יותר נוח מזה לא להיות מדוכא כלל. וכפי שמצא המחקר, עצם ההחזקה בתפיסה שהחומרי יכול לתת מענה לרוחני מעודדת דיכאון.
באחד הניסויים של אחד החוקרים המובילים בתחום נפגשו לאורך זמן בני נוער ומבוגרים לשיח ערכים. במסגרת הפגישות הם דורבנו לחשוב על רגעים שהסבו להם תחושת מטרה ומשמעות לחיים. במקביל, מטרת השיח הייתה לעודד אותם לחשוב, כדברי הארי, "איך הייתם יכולים להקדיש יותר זמן מחייכם כדי לחוות יותר רגעים כאלה של משמעות ותכלית, ופחות לרכוש קשקושים שאינכם צריכים, להעלות אותם למדיה החברתית ולנסות לגרום לאנשים להגיב".
המחקר מצא שעצם קיום השיח "הוביל לשינוי ניכר בערכיהם של האנשים. זה הרחיק אותם מהוריקן ההודעות שמייצרות דיכאון שמכוונות אותנו לחפש אושר במקומות הלא נכונים". כמו במקרה של בדידות, ברגע שחל שינוי באורח החיים תחושת הדיכאון דועכת.
הארי מסכם וטוען כי לעיתים דיכאון עשוי להיות עניין פשוט יותר מכפי שהוא נתפס מבעד למסך האופף אותנו. מספרים לנו שהדיכאון שלנו הוא עניין של כימיקלים בראש, שפשוט נולדים עם זה. ואף על פי שבחלק מהמקרים זה אכן כך, במקרים רבים הדיכאון מגיע מבחוץ, לא מבפנים. "אני הצלחתי להתחיל לשנות את חיי רק כשהבנתי – הדיכאון שלך אינו תקלה. הוא איתות. הוא אומר לך משהו".
דרושה התבוננות מעמיקה על חיינו ולבטח גם תמיכה של הסובבים אותנו, אבל יציאה מדיכאון בתנאים מסוימים אפשרית. סקירה רחבה של הרגלינו ובחינת התפיסות שלנו עשויות להציף את מוקדי הדיכאון. משם מתחיל המסע לתיקון, לא של עצמנו, אלא של אורח חיינו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה יכול לספר לנו יומן בריאות אישי – וכיצד שיטות התיעוד של דה וינצ'י יכולות לעזור
תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד
בעולם יש הרבה יותר טוב משנראה לעין – כיצד ניתן להגביר את תדירותו בחיינו?
עוד מרדיו מהות החיים:
