איזון בין החיים הפרטיים לעבודה הפך בשנים האחרונות לאחד האתגרים המרכזיים שלנו. העבודה מוצאת עוד ועוד ערוצים לחלחל אל התודעה שלנו בזמן שאנו אמורים להיות במנוחה או להפנות קשב לדברים אחרים. כיצד להדוף את דאגות העבודה וליצור אזור סטרילי שמוקדש לדברים הנוספים בחיינו?
המייל הזה שלא ניסחנו, הדד-ליין שאנו דוהרים לעברו בעוד יומיים, הדו"ח שסירב להשלים את עצמו. איזה מזל שיש את שעות הפנאי כדי להתבוסס בכל הדאגות של העבודה. חבל רק שהזמן העצום שאנו מבלים במחשבות על עבודה בזמן שאנו בבית לא מועיל לקדם אותה ברוב המקרים, ובאותה נשימה גורם לנו נזק פסיכולוגי שאין לזלזל בו.
הפסיכולוג הקליני ד"ר גאי ווינץ' טוען כי קיימות דרכים – הן לעצירת שטף ההרהורים על העבודה בשעות הפנאי והן להמרתם מדאגות למחשבות בונות. בהרצאת TED הוא מספר כי אפילו הוא, פסיכולוג שבקיא ברזי הנפש האנושית, נפל למלכודת הדיכאון בעקבות ההרגל לבוסס בדאגות לגבי העבודה. ואולם, באמצעות כלים די פשוטים הוא הצליח להתגבר על ההרגל והוא מאמין כי כולנו יכולים.
מה הופך את המחשבות על העבודה לחסרות תועלת, אילו הרגלים שלנו עוזרים להן לשגשג, מה קורה לרווחה הנפשית ולמערכות היחסים שלנו בעקבותיהן, ואיך הן משפיעות לבסוף על הקריירה עצמה? ווינץ' משיב על כל אלה ומסביר כי על אף שהכלים למאבק עצמם פשוטים, הם דורשים מחויבות. וזו תבוא רק כשנבין באמת את התועלת שתצמח לנו מהפרדה ברורה ונוקבת בין האספקטים הללו של חיינו.
השחיקה מהעבודה מתרחשת דווקא בשעות הפנאי שלנו
הרגע שבו התחוור לווינץ' כי משהו השתבש קשות במצבו זכור לו היטב. הוא היה פסיכולוג פעיל בסך הכול שנה כשחזר ערב אחד לביתו ונכנס למעלית עם שכנו, רופא בחדר מיון. לפתע המעלית נתקעה והרופא נכנס לסטרס. "האיש שהתמודד עם מקרי חירום למחייתו החל ללחוץ על הכפתורים בעצבנות ולהלום בדלתות באומרו 'זה הסיוט שלי, זה הסיוט שלי!'" מספר ווינץ' ומוסיף בחיוך, "ואני אמרתי לעצמי 'וזה הסיוט שלי'".
באותו רגע, האדם קר המזג ובעל הניסיון בפסיכולוגיה שבתא הסגור והקטן יכול היה לנטרל את הסיטואציה ולהועיל לשכנו הלחוץ. אך הוא לא מצא את הכוחות הנפשיים להביא עצמו לכדי כך. "ידעתי מה לומר כדי להרגיעו. פשוט הייתי מרוקן מדי מכדי לעשות זאת, לא נותר לי דבר לתת". בעקבות המקרה הוא החל לתהות – אם בדיוק ברגע שזקוקים לו הוא אינו מסוגל לעזור, האם הוא בדרך הנכונה? לאחר שהקדיש למחשבה הזו זמן ממושך הגיע למסקנה שהמקצוע שבחר לא היה הבעיה, האהבה לפסיכולוגיה נותרה בו. הבעיה לא הייתה בעבודה, אלא במה שקרה אחרי העבודה.
"סגרתי את דלת המשרד שלי בכל לילה, אבל הדלת בראשי נשארה פתוחה לרווחה והלחץ פשוט זרם פנימה", אומר ווינץ', "זה הדבר המעניין בנוגע ללחץ הקשור בעבודה. אנחנו לא באמת חווים יותר מדי ממנו בזמן העבודה. אנחנו עסוקים מדי. אנו חווים אותו מחוץ לעבודה". כשאנו עם הילדים, אוכלים ארוחת ערב, בזמן נהיגה, בקניות ואפילו כשאנו צופים בטלוויזיה ומנסים להתנתק, המחשבות הטורדניות מחלחלות ותופסות לנו את הקשב. אנחנו אומנם פיזית בבית אבל מנטלית עדיין בעבודה. כשאנו חיים כך, בפועל אין לנו זמן מנוחה, אין לנו זמן משפחה, אין לנו פנאי. החיים שלנו מורכבים מעבודה ותו לא.
מילא, אם המחשבות היו מסוגלות לקדם משהו – נקדים ונאמר כי סוג מסוים של מחשבות עשוי לענות לקריטריון הזה – אבל לרוב אין בהן תועלת מעשית. הן בסך הכול העלאת גירה, כדברי ווינץ', של מתח ודאגות, ומכיוון שהן גם לא פותרות דבר הן עשויות לייצר תסכול. לדבריו הפעולה הזו טובה למערכת העיכול של פרות, אבל לא עבור הנפש שלנו. אנחנו יכולים לבלות חיים שלמים בחרטה על החלטה שקיבלנו ועדיין הזמן לא ישוב לאחור. אנחנו יכולים לבלות פרק זמן דומה במחשבות על השיחה הטעונה שהייתה לנו עם עמית, ודבר במציאות לא ישתנה.
המתח הנפשי מצטבר ואז מתחילות תופעות הלוואי. "ככל שאנחנו מהרהרים על עבודה כשאנחנו בבית, כך עולה הסיכוי שנסבול מהפרעות בשינה, שנאכל אוכל לא בריא ושנסבול ממצבי רוח רעים יותר", מסביר ווינץ'. "זה עלול אפילו להוביל להגדלת הנטייה שלנו למחלות לב ולשבש את התפקוד הקוגניטיבי שלנו, אותן היכולות שלהן אנחנו זקוקים כדי לבצע את עבודתנו כראוי. שלא להזכיר את המחיר שזה גובה ממערכות היחסים שלנו ומחיי המשפחה שלנו, כיוון שאנשים סביבנו יכולים לראות מתי אנחנו לא נוכחים ועסוקים".
לחסום את רוב הדאגות ולהפוך את היתר לפרודוקטיביות
כפי שהבטחנו, יש מוצא מהפלונטר. למעשה שני מוצאים. ראשית, לא כל המחשבות על עבודה נבראו שוות. אם מה שמעסיק אותנו הוא, למשל, מחשבות על פתרונות יצירתיים, מחקרים מראים כי האפקט שלהן יהיה שונה, פרודוקטיבי. שהרי אם הגענו להישג, אם קידמנו דבר מה – ולו ברוחנו – הרי שאין כאן אלמנט של דאגה ולחץ, אלא של הצלחה. מחשבות מעשיות, תכנון צעדים קדימה, שקילת האפשרויות, ככל הנראה לא יגרמו לנזק של התבוססות בדאגות שאין מה לעשות לגביהן.
ועדיין, גם במחשבות מהסוג המועיל רצוי לא להפריז. ביומן שניהל כדי לברר את נפח הזמן שהוא מבלה בהרהורים על עבודה בשעות הפנאי, גילה ווינץ' שהוא יכול להגיע ל-14 שעות. וככל הנראה זה לא מספר חריג כל כך. תנו לזה לשקוע רגע – מעל יום עבודה נוסף בכל שבוע שאנו עלולים לבזבז במחשבות טורדניות שהתועלת המפוקפקת שלהן היא הגברת מתח, שחיקה ושאר התופעות שפירט ווינץ'. המספר הזה יכול לגרום לצמרמורת בעמוד השדרה גם אם מדובר בפרק זמן שהוקדש למחשבות מהסוג הטוב, שכן זה אומר שאנו מאריכים את יום העבודה שלנו – ללא תלות באורכו ובשעות נוספות שאנו עושים – בקרוב לשלוש שעות מדי יום.
המוצא השני הוא פתרון לעצם הזרימה של מחשבות. ומה עושים כדי לעצור שיטפון? בונים סכר אימתני. "אתם זקוקים לגבולות ברורים. אתם חייבים להגדיר מתי אתם מכבים את הראש בכל לילה, מתי אתם מפסיקים לעבוד. ואתם חייבים להיות קשוחים", מדגיש ווינץ'. יותר אפילו משנדמה לנו. אם בעבר המחשבות היו מלוות אותנו בצורה מנטלית בלבד, היום יש להן ערוצים פיזיים לחדור למרחב הסטרילי שאנו מנסים לבנות. "עכשיו יש להן את הסוס הטרויאני הזה, הפלאפונים שלנו, בתוכם הן יכולות להתחבא". לכן הוא ממליץ שבתחום הסטרילי שקבענו, למשל החל משמונה בערב, עלינו לכבות התראות. אם יש משהו דחוף מאוד, סביר להניח שימצאו דרך נוספת להגיע אלינו.
נוסף על הטלפונים, מגמת העבודה מהבית שהולכת וצוברת תאוצה מקשה עוד יותר על ההפרדה במחשבות, שכן עתה אין אפילו הפרדה מרחבית בין בית ועבודה. הפתרון הוא העמדת פנים. "כשאין לנו גבול פיזי בין העבודה והבית, עלינו ליצור גבול פסיכולוגי". ווינץ' מציע לחקות את התנאים של עבודה מחוץ לבית – בתוך הבית. למשל, להגדיר אזור ספציפי לעבודה ולא לחרוג ממנו לאזורים שאנו רגילים לעשות בהם 'דברים של בית' כמו הסלון או חדר השינה. דבר נוסף שניתן לעשות הוא להתלבש כמו לעבודה, וכשמסיימים לעבור לבגדי בית. שינוי התאורה או שימוש במוזיקה כדי להחליף בין אווירת בית לאווירת עבודה גם יכול לעבוד. למעשה, כל טקס הפרדה שחוזר על עצמו. ווינץ' מסביר שהמוח שלנו מגיב היטב לאסוציאציות ולכן קל להפיל אותו בפח לשכנע אותו שמצב X הוא עבודה ומצב Y הוא בית, אף על פי שאנחנו פיזית באותו מקום.
"הבסיס ליצירת איזון בין העבודה והחיים אינו בעולם האמיתי. הוא בראש שלנו", מסכם ווינץ', "אתם לא חייבים לשנות את שעות העבודה שלכם או את העבודה עצמה. אתם רק צריכים לשנות את דפוסי המחשבה שלכם".
תמונת כותרת: Taras Vyshnya / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
פרדוקס סוף השבוע – כיצד מאמץ במעט הזמן הפנוי עשוי להוביל לחידוש מצברים?
ספרו לי מה אתם עושים בשעות הפנאי, ואספר לכם מי אתם
יש מקרה שבו דווקא כן כדאי להרהר בדאגות העבר – מתי וכיצד לעשות זאת?
עוד מרדיו מהות החיים:
הקול יחסים – דנה דבורין על חשיבותה של הצבת גבולות ומדוע אנו מתקשים בכך
