כשאנו מדברים עם הידיים משהו שונה מתרחש במוח – כך מחוות גוף משפיעות על התפיסה שלנו

בכל פעם שאנו מדברים ונעזרים בידיים להסביר ולהמחיש, לא רק המאזין שלנו מרוכז יותר, אלא גם המוח שלנו. מחקרים מראים כי אזורי המוטוריקה והשפה במוח מחוברים באמצעות קשרים נוירולוגיים סבוכים שעשויים להשפיע על איכות הלמידה והזיכרון.

"נו, איך קוראים לזה? נו, זה…"

היד שלכם מנופפת נואשות באוויר בעוד מוחכם נאבק ללכוד איזו מילה חמקמקה שבכל רגע אחר זמינה באוצר המילים שלכם כשהיא מוארת בניאון. לא ברגע שצריכים אותה, כמובן. זה מרגיש כאילו אנחנו ממש מנסים להיעזר בידיים שלנו כדי לתפוס המילה פיזית. מדוע? מה הקשר בין הידיים לזיכרון, לשפה ובכלל לעניינים מופשטים כמו מחשבות?

בזמן שרוב תשומת הלב בהקשר של שפת גוף הולכת להשפעה על המאזין, חלק מהחוקרים החלו לבדוק כיצד מחוות הידיים שלנו משפיעות גם עלינו. הם גילו כי הכישורים המוטוריים והמנטליים שלנו חבוקים בוואלס קבוע, שבו בכל פעם עשוי להוביל מישהו אחר את פעילות המוח.

הדרך לתובנה הזו החלה עם גילויה של תנופה בביצועי הזיכרון, באוצר המילים ואפילו ביכולות המתמטיקה בקרב המשתמשים במחוות ידיים.

"מדענים רבים סוברים […] שהנעת ידייך עשויה לעזור לך לחשוב", כותבת פרופסור לפסיכולוגיה אלן קמפנה ב-Scientific American. היא מציגה מחקר בולט בתחום, שבו תלמידים שעשו סימן בידיהם בעת פתירת תרגיל חשבון – סימן שנועד לייצג את הרעיון של קיבוץ מספרים – הראו תוצאות טובות יותר בפתירת התרגיל ביחס לתלמידים אחרים. היא מציינת שגם כאשר הונחו התלמידים 'לקבץ בידיהם' את המספרים הלא נכונים, הם עדיין הצליחו טוב יותר בפתירת התרגיל.

מחקר אחר הראה כי נבדקים שהשתמשו בתנועות ידיים בזמן דיבור הצליחו לאחזר טוב יותר את המידע שביטאו. וכשחוקרים בדקו כיצד משפיעות מחוות א-ורבליות של הורים על ילדיהם בשעת קריאת סיפור, הם גילו כי כעבור שלוש שנים אוצר המילים של הילדים היה גדול יותר. אומנם במקרה זה ההשפעה היא לא על הדובר, אבל היא מבוססת על מנגנון דומה, שכן אחת הטענות בקשר למחקר היא שתוספת של פעולות מוטוריות מסייעת לילדים לתפוס רעיונות יותר בקלות.

תנועות ידיים הן קיצור דרך קוגניטיבי

אכן, פרופסור קמפנה מסבירה כי מה שעזר לתלמידים בניסוי המתמטיקה היה הצמדה של שני מבני משמעות – מילולי ותנועתי – לכדי יחידת משמעות אחת מרובת רבדים, מה שגרם להתגבשות הקונספט "קיבוץ" בקרבם. היא מוסיפה כי "אותו התהליך עשוי להתרחש בכל סיטואציה שבה אדם שמדבר ומחווה בידיו מנסה גם להבין – יהיה זה לזכור פרטים מאירוע עבר או לפענח איך מרכיבים מדף מאיקאה". כלומר, גם במקרה של אחזרת מידע ואוצר מילים נראה כי תוספת התנועה למילים מעשירה את הזיכרון בממד נוסף.

בתגובה לשאלה ששלח גולש גם כן ל-Scientific American, מציע פרופסור לפסיכולוגיה מייקל פ. קשאק קצה חוט למתחולל במוחנו בזמן שאנו משלבים דיבור עם תנועה. הגולש שאל שאלה פשוטה: מדוע קל יותר לדבר עם מחוות ידיים? קשאק מסביר כי הידיים, והגוף בכלל, יכולים להעביר מסרים שקשה להביע אחרת. כלומר, הדיבור ללא מחוות כרוך ביותר מאמץ מנטאלי. "ללא היכולת לחוות בידינו, מידע שתנועה פשוטה יכולה להביע בקלות צריך להיתרגם לשורת מילים מסובכת יותר". יותר קל להצביע על מפתחות, הוא מסביר, מאשר לתאר את המיקום שלהם במרחב.

מחוות גוף בזמן קריאת סיפור לילדים – אפילו קשר עין – עשויות להגדיל משמעותית את אוצר המילים שלהם. צילום: Hryshchyshen Serhii / shutterstock

כלומר, המוח שוזר בין שני סוגים של אותות, מה שהופך את יחידות המידע ליעילות ומהירות יותר. כשם שקל יותר להעביר ולפענח מסר שכרוך בתנועה, כך קל יותר לתפוס קונספט מתמטי שכרוך בתנועה או לזכור מילים. קשאק מסביר כי מחקרי דימות הראו שבזמן דיבור מלווה בתנועות, האזור במוח שאחראי על שפה נמצא בתקשורת נמוכה עם אזורים אחרים. לפיכך, המסקנה היא שהמוח יכול להגיע מהר יותר למשמעות בעזרת מחוות, ואינו זקוק להיעזר באינטראקציה בין הרבה חלקים כדי לפרש דבר מה.

ככל הנראה היעילות הזו נובעת משחרור זיכרון העבודה שלנו, מסבירה ג'סיקה לאב ב-American Scholar. ארגון זרם המחשבות לכדי משפטים הגיוניים עם לוגיקה, תחביר והקשר, דורש מהמוח מאמץ לא מבוטל. "ייתכן כי מחוות מסייעות לארגן את המחשבות שלנו, אולי באמצעות 'דחיסה' שלהן או לחילופין ניתובן ליחידות קלות יותר לעיבוד". כשהוא משתמש בפעולה מוטורית המזוהה עם רעיון, מילה או מחשבה, המוח אינו נדרש להפעיל את הזיכרון בדרך השגרתית. יש לו סימן זיהוי בולט שלא מצריך ממנו נבירה באוקיינוס של מידע. אפשר לחשוב על זה כעל סימנייה בספר: אנו יכולים להתאמץ לזכור איפה עצרנו, אך פשוט יותר להצמיד לעמוד סימון מזהה.

כל חוויה שלנו מתווספת למארג משמעות רב-חושי

המכניקה של שליפת זיכרון באמצעות תנועות מעניינת ופרקטית, אבל היא לא סוף הסיפור. מערכת היחסים בין התפקודים הקוגניטיביים והמוטוריים מורכבת יותר, והניסיון לחקור אותה חושף מאפיינים מרתקים של מוחנו. לא רק שתנועה מעצבת את הזיכרון והתודעה שלנו, היא משפיעה גם על האופן שבו אנו תופסים אחרים ומפרשים אותם.

ראלי מק'אלוורי, כותבת מדעית עם רקע במדעי המוח, מציגה ב-Quanta Magazine שורת גילויים ותיאוריות שלוקחים אותנו כברת דרך נוספת אל מעבה הנוירונים של תנועה, שפה, זיכרון ותפיסה. כדי להתחיל נזדקק לבצל.

אנחנו נוטים לקשר שפה לדיבור ושמיעה, אבל למעשה שפה היא רק הייצוג של תפיסה, ותפיסה נבנית על מכלול של חוויות באמצעות כל החושים. מק'אלוורי מסבירה כי ילדים קולטים מידע עם הגוף כולו. "מילה כמו בצל, למשל, קשורה הדוקות לכל חמשת החושים: לבצל יש צורה בולבוסית, קליפה דמוית נייר שמרשרשת, טעם חריף וריח מדמיע". לדבריה גם רעיונות מופשטים כמו "שמחה" מיוצגים במוח באמצעות מארג חושי. שמחה קשורה לצליל צחוק, למראה של חיוך, לטעם פרי שנקטף זה עתה וכן הלאה. לאורך חיים שלמים מילים צוברות עוד ועוד שכבות, הקשרים ופרטי מידע מהחושים. הן לא צפות באוטונומיה אלא מקושרות לזיכרונות המגוונים שלנו. "למידה רב-חושית מאפשרת למילה כמו 'בצל' לחיות ביותר ממקום אחד במוח", מסבירה מק'אלוורי. "הן [המילים] מתפזרות ברשתות שלמות. אם צומת אחד נהרס עקב הזנחה, צומת פעיל אחר יכול לאחזר אותן כיוון שכולם מחוברים".

לבצל יש 'שכבות' של משמעות – כל חוש מרכיב חלק אחר בפאזל המנטלי שלו. צילום: MaraZe / shutterstock

הדין חל גם על מחוות המלוות דיבור, וככל שאנו צוברים קילומטרז' גדול יותר שלהן כך מתהדק ביניהן הקשר (בהנחה, כמובן, שאנו חוזרים על אותן תנועות באותן מילים). למעשה, מחקרי דימות מוחי הראו כי כשאנשים צפו בווידיאו של אישה המדברת תוך שימוש במחוות ידיים, החלקים המוטוריים במוחם נדלקו, למרות שהם שכבו ללא ניע במכונת הדימות. המחקר הראה גם שהפעילות המוחית באזור המוטורי של מבוגרים הייתה גדולה משל ילדים, כיוון שיש להם יותר ניסיון של קישור בין שפה לתנועה. הפרט הזה מחזק את ההנחה ששפה היא מנגנון רחב כל-חושי: כשם שמבוגרים בקיאים יותר בהיבט המילולי בשל תרגול ושימוש, כך גם לגבי ההיבט המוטורי של שפה.

זה אינו גילוי של מה בכך. אם הניסיון הרב-חושי שלנו הוא מפתח לרכישת שפה, הרי שככל שאנו צוברים חוויות, השפה שלנו – ולמעשה התפיסה שלנו – גדלה ומשתנה באופן מעריכי. כל פרט קטן נספג דרך מספר חיישנים ופיסות המידע מולחמות על שכבות המשמעות שכבר קיימות במוח. זה עשוי להסביר את ההבדלים בפרשנות של אנשים למילים ורעיונות. גם אם אנו דוברי אותה שפה, שכבות המשמעות שלנו מתעצבות על ידי חוויות אינדיבידואליות. אם אנחנו מחווים תנועת 'היי' כשאנו אומרים 'תודה', המילה הזו מאוחסנת במוחנו בצורה אחת, ואילו אצל אדם שסופק כפיו באומרו 'תודה' המילה מאוחסנת בצורה אחרת.

התנהלותנו הפיזית בעולם יכולה להשפיע על תמונת המציאות שלנו

יש לכך השפעה על התקשורת שלנו עם אנשים. "זיכרונות של ביצוע פעולות מסוימות משנים את הדרך שבה אנו חוזים ותופסים מחוות של אחרים". חוקרים נתנו לנבדקים לשחק עם עצמים במשקלים וצבעים שונים. לאחר מכן הקרינו להם סרטון של אדם משחק באותם עצמים – ורשמו את הפעילות החשמלית במוחם. הם גילו כי בעודם צופים באדם אחר אפילו רק מצביע על העצמים ששיחקו איתם קודם, המוח שלהם הגיב כאילו הם משחקים בהם שוב. אם לא די בכך, הזיכרון שלהם מההתנסות הממשית עם העצמים השפיע על האופן שבו תפסו את פעולותיו הבאות של האדם בסרטון. מובילת המחקר מסבירה כי "כשאני רואה אותך מבצע מחווה, אני לא מעבדת רק את מה שאני רואה שאתה עושה; אני מעבדת גם את מה שאני חושבת שתעשה תיכף".

אם לוקחים את המידע הזה ליומיום שלנו, קשה שלא לתהות כמה מהאינטראקציות שלנו מושפעות מהבדלים מובנים בשפה ובתפיסה, ועד כמה דבר אינטואיטיבי כמו מחוות ידיים יכול לשנות את התפיסה שלנו. "מחוות מאפשרות לנו להביע את עצמנו", כותבת מק'אלוורי, "והן גם מעצבות את הדרך שבה אנו תופסים ומפרשים אחרים". הניסיון הגופני שלנו בונה את תמונת העולם. על חלק ניכר מהתפיסה החושית אין לנו שליטה. קלמנטינה תמיד תהיה כתומה או ירוקה, ותמיד יהיה לה ריח של קלמנטינה. אבל חלק מהתפיסה אנו יכולים לעצב ביוזמה שלנו. מחוות הגוף יכולות לסייע לגיבוש הזיכרון, השפה ושאר כישורים. הכוח לבנות את תמונת המציאות שלנו נמצא, הלכה למעשה, בידיים שלנו.

תמונת כותרת: Priscilla Du Preez on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

לשמוע צבעים ולראות טעמים – כיצד פועל המוח כשמתמוססים הגבולות בין החושים

כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת

הדברים המעניינים שעשויים להתרחש כשאנו חווים את העולם ללא תיווכו של הזיכרון

עוד מרדיו מהות החיים:

סולמות בזמן - האבולוציה של המוזיקה והתודעה האנושית: שפות עתיקות