בתוך כל אחד מאיתנו קיים מטען תורשתי ייחודי שמשפיע רבות על מצב בריאותנו. אומנם הגנים הם שלנו, אבל אבולוציה עובדת לאט: המטען הועבר לנו על ידי דורות רבים שבמהלכם התעצב והשתנה כדי להתאים לתנאי חיים שבחלקם שונים משלנו. מהתחקות אחר היסטוריה גנטית מתברר כי ייתכן שגנים שנראים בעייתיים היום הצילו בזמנם את חיי אבותינו.
לאנשים יש מערכת יחסים מורכבת עם הגנים שלהם. מצד אחד הגנים הם מי שאנחנו, מצד שני הם 'נכפו' עלינו. הגנים משפיעים על כל הדברים שאנו אוהבים בעצמנו, וגם על אלו שלא. מבט על המטען התורשתי הוא מהדברים האינטימיים ביותר שאפשר לעשות.
אלא אם מסתכלים עליו מפרספקטיבה היסטורית, כשם שעושה האנתרופולוגית הביולוגית ד"ר לארה דורגביץ'. אז, 'האני הגנטי' מקבל הקשר רחב. הוא אינו אי בודד שעומד בפני עצמו, אלא חוליה אחת בסיפור אבולוציוני מסועף שיכול להסביר הרבה ממה שנראה לנו לא הגיוני.
דורגביץ', אמריקאית ממוצא יהודי אשכנזי, גילתה עניין מיוחד בהיסטוריה הגנטית שלה לאחר שנמצאה אצלה מוטציה גנטית מסכנת חיים. התעוררה בה השאלה – אם האבולוציה אמורה להגביר את השרידות של יצורים, כיצד ייתכן שמוטציות גנטיות מסוכנות הן דבר נפוץ? המחקר שלה הראה תפנית מעניינת, שכן הגן הבעייתי שלה חיסן את אבותיה נגד שחפת. בהרצאה מרתקת על בימת TED משתמשת דורגוביץ' בסיפורה האישי כדי להזמין את כולנו לסגל מבט פנורמי על המטען התורשתי שלנו ולקחת אותו בחשבון בקבלת החלטות הקשורות לבריאות.
אם האבולוציה אמורה לטייב, מדוע נוצרות מוטציות?
כל תא בגופנו נושא בגרעינו צופן שבו אנו עצמנו מקודדים. הצופן משפיע על המראה שלנו, על מבנה האישיות, על הנתונים הפיזיים ועל שלל היבטים נוספים, ביניהם הבריאות שלנו. המטען התורשתי יכול לשאת בקרבו כושר התמודדות גבוה עם מחלות והוא יכול גם להביא עימו מוטציות שהופכות אותנו מועדים יותר לחלות. ולפעמים, מתברר, אותו כרומוזום מקפל בתוכו את שתי הפונקציות גם יחד, רק לדורות שונים.
אצל דורגוביץ' היה זה כרומוזום מספר 15 שהפגין תכונה משונה זו. עותק אחד שלו הכיל מוטציה גנטית שנפוצה בקרב יהודי אשכנז ומגבירה את הסיכוי לחלות בטיי-זקס, "מחלה חשוכת מרפא שמשתקת את מערכת העצבים שלב אחרי שלב, וגורמת למוות עד גיל חמש". כדי לחלות תינוק צריך לרשת את הגן משני הוריו. התזמון שבו גילתה את המוטציה? ההיריון הראשון.
"עבור נשים הרות רבות, חדשות מסוג זה יכולות לגרום לפאניקה מוחלטת", אומרת דורגוביץ', "אבל אני ידעתי משהו שעזר לי להישאר רגועה". הפרט הקטן שסייע לה לשמור על קור רוח ולהמשיך בהיריון כרגיל הוא שבעלה אינו ממוצא יהודי אשכנזי. זה מפחית משמעותית את הסיכוי שהוא נושא את המוטציה.
ברמה הפרקטית האישית היא וילדיה היו בסדר, אך הכרומוזום 'הפגום' המשיך להטריד אותה בשאלות רחבות יותר. הוא חזר לחייה מספר שנים מאוחר יותר, כשלימדה סמינר ברפואה אבולוציונית בהרווארד, בדמותה של השאלה – למה? מדוע בכלל נוצרות מוטציות גנטיות אם "תהליך האבולוציה על-ידי ברירה טבעית לרוב נפטר ממוטציות מזיקות". וכיצד ייתכן שמוטציות גנטיות מסוימות נפוצות בקרב אוכלוסיות ספציפיות? מדוע טיי-זקס שכיח דווקא בקרב יהדות אשכנז? מדוע חוסר ב- G6PDדווקא בקרב יהדות עיראק? אלה שני מקרים מהסביבה הקרובה שלנו, אך האנושות מלאה בתעלומות גנטיות כאלה.
הגן שהגן על יהודי אירופה במשך דורות
כדי להבין מדוע הגנים שלנו הם מה שהם, דורגוביץ' אומרת כי עלינו להביט עליהם כמו מה שהם: מטען תורשתי שהתגלגל אלינו במורד הדורות ובדרך עבר שינויים בהתאם לנסיבות שבהן חיו אבותינו בקהילות שמהן מוצאנו. לדבריה, הבנת התהליך שעבר המטען התורשתי שלנו לאורך ההיסטוריה עשוי לסייע לשיפור מצבנו הבריאותי כיום. הידע הזה עשוי להיות קריטי לקבלת החלטות רפואיות, ובמקביל לתרום לתחושת השלמה עם מי שאנחנו.
מחקרים שבחנו מחלות תורשתיות המאפיינות קבוצות מסוימות גילו את מה שמכונה "היתרון ההטרוזיגוטי". הטרוזיגוט הוא מי, שכמו דרוגוביץ', נושא כרומוזום מסוים בעל שני אללים שונים. אצלה, בכרומוזום 15 אלל אחד רגיל ואחד מוטציה של טיי-זקס. המאפיין הזה יכול להתבטא במגוון רחב של כרומוזומים הקובעים תכונות שונות שלנו. מכיוון שיש עותק אחד תקין, בנסיבות מסוימות הגן 'הפגום' עשוי לספק תועלת לבעליו. מצד אחד הוא אינו חולה, מצד שני למוטציה, מתברר, יש תפקיד למלא.
המחלה הגנטית אנמיה חרמשית היא דוגמה לכך. מדובר במוטציה גנטית שגורמת לייצור תאי דם בצורת חרמש במקום עיגול. אילו כל התאים היו נוצרים כך היה צונח תפקוד מערכת הדם של הנשא. אבל מי שנושא עותק תקין ועותק 'חרמשי' – כלומר הטרוזיגוט – מייצר רק חלק מתאי הדם בצורת חרמש והיתר תקינים. אוכלוסיות של חרמשיים למחצה שכיחות באזורים הטרופיים של אסיה ואפריקה, היכן שנפוצה מחלת המלריה. ומה מסתבר? "הטפיל שגורם למלריה יכול להשלים מעגל חיים מלא רק בתאי דם אדומים נורמליים ועגולים. על-ידי עיוות צורת תאי הדם של האדם, מוטציית החרמש משמשת כהגנה מפני המלריה".
כנשאית עותק אחד של טיי-זקס, החליטה דרוגוביץ' לעשות עליו עבודת שורשים דומה לזו שנעשתה על אנמיה חרמשית. בחקירותיה גילתה כי שיעור הפטירה כתוצאה משחפת היה נמוך מאוד בקרב סביהם של יהודים אמריקאים ממוצא אשכנזי, "למרות העובדה שבתחילת המאה ה-20, השחפת גרמה לקרוב ל-20 אחוזים ממקרי המוות בקרב ערים מזרח אירופאיות גדולות". הפרט המעניין שמשלים את התמונה בעבודת השורשים הוא שמוטציית הטיי-זקס הכי נפוצה בקרב יהודים שבאו ממדינות ספציפיות – כאלה שסבלו היסטורית מהאחוזים הגבוהים ביותר של שחפת.
צירוף הנתונים הללו מלמד שני דברים. ראשית, מוטציית הטיי-זקס סייעה לחסן יהודים מפני שחפת, ולכן, אף על פי שעלולות להיות לה תוצאות לוואי חמורות מאוד, במקור היא נועדה דווקא לתועלת בריאותית. לדברי דרוגוביץ', מחקרים מתקדמים אכן חשפו את המנגנון הביולוגי שמאפשר למוטציה הגנטית לשפר את עמידות התאים.
שנית, נראה כי "הגנים והבריאות של יהודים מזרח-אירופאים הושפעו לא רק מהגיאוגרפיה אלא גם מגורמים היסטוריים ותרבותיים". קהילות יהודיות רבות חיו באזורים עירוניים צפופים וסגורים. עבור חיידק השחפת היה זה שולחן פתוח והוא גבה קורבנות רבים, מתוכם הרוב לא נשאו את מוטציית הטיי-זקס. השורדים היו נשאי הגן ובשל המנהג ההיסטורי לחתונה בין קרובי משפחה, עלתה מצד אחד הסבירות לנצח את השחפת, ומצד שני להוריש לצאצאים שני עותקים של טיי-זקס עם סיכון מוגבר לפתח את המחלה.
שקלול ההקשר הרחב בהחלטות בריאותיות עשוי להשתלם
במקביל למסע השורשים המרתק הזה, המבט על גלגולי הגנטיקה שלנו במורד הדורות שובר את המיתוס שלפיו תפקידה של האבולוציה הוא ליצור יצורים חזקים ועמידים. לדברי דרוגוביץ', מבחינת האבולוציה שאלת הבריאות שלנו היא בסך הכול תוצר לוואי לשאלה חשובה בהרבה מבחינתה: האם אנו מסוגלים להתרבות ולשכפל את המטען התורשתי.
עם כושר ההתרבות בראש סדר העדיפויות, לגוף האדם יש עוד שני נתונים נוספים שמשפיעים על היווצרות מוטציות. הראשון הוא מהירות. "אנחנו נמצאים במרוץ חימוש מתמשך מול חיידקים ווירוסים", ובקרב הזה אנחנו איטיים יותר. "בזמן שלוקח לנו לפתח מנגנון הגנה אחד זן חיידקים יעבור מיליוני דורות". הנתון השני הוא מגבלות הנדסיות. "התהליך האבולוציוני חייב להתרחש על בסיס החומרים שכבר קיימים", מסבירה דרוגוביץ'. "במקרים רבים, שינוי שיכול לשפר את ההישרדות או את ההתרבות במובן אחד יכול לגרור איתו השלכות בעלות סיכונים משל עצמם. האבולוציה אינה מהנדס המתחיל מאפס כדי ליצור פתרונות אופטימליים לבעיות יחידניות. האבולוציה עוסקת בפשרות".
עם המגבלות של האבולוציה והתמקדותה בפריון, הפרספקטיבה של זמן וקונטקסט היסטורי מכניסה אפוא ממד חדש לתמונה הבריאותית הרחבה שלנו. הרפואה היום מתמקדת ברגע הנוכחי, "מה מתרחש בתוך גוף האדם כרגע שגורם לבעיה ספציפית". גישה זו מסייעת לתת פתרונות מיידיים לבעיות. ואולם, אם אנו מתבוננים על הבריאות שלנו בראייה אסטרטגית, לרפואה האבולוציונית יש תוספת משלימה להציע לנו, "תובנות לגבי גורמים לא מיידיים שמשפיעים על הבריאות שלנו. זה הכרחי, כיוון שהיא יכולה להציע דרכים שבהן אתם יכולים להקטין את הסיכון שלכם או של חבריכם ובני משפחותיכם".
דרוגוביץ' ממחישה באמצעות קוצר ראייה. הגישה המקובלת תסתכל על הבעיה כשינוי בצורת העין ותפתור אותה באמצעות משקפיים. ואילו נקודת המבט האבולוציונית תשאל מדוע העין משתנה ותגלה כי מימי הציידים-לקטים שעיניהם היו רגילות למרחבים פתוחים, האדם עבר לעיסוקים הכרוכים בהתמקדות באובייקטים קרובים. בימינו אלו מסכים, אבל גם ספרים עונים להגדרה זו וכן מלאכות רבות נוספות, מריתוך ועד כירורגיה. המיקוד הקרוב לפרקי זמן ממושכים מציב לעין דרישות שונות ולכן צורתה הפיזית משתנה.
פרט קטן כזה כבר יכול להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו לגבי זמן מסך, למשל. אבל גם החלטות גורליות כמו האם להמשיך היריון עשויות להיות מושפעות, כפי שהתנסתה דרוגוביץ' בעצמה. "אני לא טוענת שהפרספקטיבה של הרפואה האבולוציונית תמיד השפיעה באופן ישיר על ההחלטות שלי, כמו בחירת בן הזוג שלי. אך מסתבר שהחריגה מהדפוס המסורתי של נישואים בתוך הקהילה היהודית בסופו של דבר פעלה לטובתי מבחינה גנטית".
הפרספקטיבה האבולוציונית קריטית במיוחד לדורות הבאים. ההחלטות הבריאותיות שלנו היום עשויות לעצב את הסטטוס הרפואי של צאצאינו בעוד בשנים רבות. יש לנו אחריות אישית לעצמנו, אך גם תפקיד היסטורי למלא.
ועל כל האמור ראוי לציין בשולי הדברים ערך נוסף. המידע על גלגולי הגנים עשוי לסייע ליישור ההדורים עם החומר התורשתי שממנו אנו מורכבים. נדיר למצוא אדם – מרוצה מעצמו ככל שיהיה – נטול הסתייגויות כלל. כאמור, הגנים הוטלו עלינו. אבל כשאנו מבינים כי ייתכן שמה שעתה לא משרת אותנו, מסכן או סתם לא מוצא חן היה בעבר חיוני לשרשרת האירועים שהובילו להגעתנו לעולם – אפשר לגלות גישה קצת יותר סלחנית כלפי הגנום שלנו, להכיר בתהילת העבר שלו ולזכור לו חסד נעורים.
תמונת כותרת: Billion Photos / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
יכול להיות שהסתכלנו לא נכון על עיקרון האבולוציה? מה המוות מספר על תכלית החיים
ההפתעות שמגלים כאשר מטפסים מספיק גבוה על אילן היוחסין שלנו
גבולות החיים הולכים ומיטשטשים – מדענים גילו גנים שמופעלים אחרי המוות
עוד מרדיו מהות החיים:
תמיכה טכנית – מומחית לגנטיקה מולקולרית מספקת הצצה אל עולם הזוגיות בעידן הטכנולוגיה
