העולם הדיגיטלי הוא מלאכותי, לא מציאותי, ההיפך מהטבע. האומנם? כשמעמיקים חקר מתברר כי העיקרון הבינארי שעליו מבוססים מחשבים הוא יסוד המציאות כולה: השאלה הפשוטה ביותר – קיים או לא. מה זה אומר לגבי מבנה המציאות, האם הכול מסתכם במידע?
באורוות של תומס הובסון, בעל עסק להשכרת סוסים באנגליה של המאה ה-16, הונהגה שיטת מסחר מיוחדת. כדי למנוע שחיקה של סוסיו המובחרים, העמיד הובסון לרשות הלקוחות סוס אחד בלבד. לקוח שהיה נכנס לאורווה יכול היה לבחור בסוס הקרוב ביותר לדלת, או לצאת כלעומת שבא. כך 'דחף' הובסון בכל פעם סוס אחר והלקוחות יכלו להתלבט בין שתי אופציות, לקחת או לא.
שיטה זו נודעה בכינויה "הבחירה של הובסון" וממנה נגזר רעיון פילוסופי שלפיו כל החלטה שעומדת בפני האדם יכולה לקבל אחת משתי אפשרויות בלבד – take it or leave it. אדם לא מתלבט פעם אחת בין אייפון לאנדרואיד, אלא פעמיים: כן או לא אייפון, ושוב, כן או לא אנדרואיד. החיים שלנו מורכבים מרצף של בחירות בינאריות.
אם זה גורם לכם להרגיש כמו מחשבים, נסו שנית – מחשבים הם אלה שפועלים כמונו. מאות שנים יחלפו בטרם מדענים יתרגמו את העיקרון הבינארי למהפכה הדיגיטלית. ואולם, הקרדיט על המצאת השיטה הבינארית לא מגיע להובסון או לכל דמות אחרת. לאורך ההיסטוריה מערכות בינאריות באו לידי ביטוי בצורות שונות, כמו בספר האי צ'ינג הסיני, או בכתביו של הפילוסוף והמתמטיקאי גוטפריד וילהלם לייבניץ. אך כל אלה רק גילו דרך משלהם ליישם עיקרון יסודי שמגדיר את מבנה המציאות. דיגיטציה היא בסך הכול עוד ביטוי לחוק עתיק כמו היקום עצמו, אולי אפילו יותר. מקרה בוחן, אחד מני רבים, של חוק נצחי המגדיר את הכול. 0 ו-1 הם רק מחילת הארנב שדרכה נוח לצלול אל גרעין הקיום.
שפה היא דרך לברור מידע מבין כלל האפשרויות הקיימות
אם כך, הבה נצלול. את המהפכה הדיגיטלית נהוג לייחס למספר דמויות, שכן יש לה מרכיבים רבים. ואולם, אם נתייחס להיבט הבינארי של אחסון מידע, אחת הדמויות הדומיננטיות החתומות על הרעיון היא המתמטיקאי קלוד שאנון. במאמר ב-Aeon מספר פרופסור למדעי המדינה רוב גודמן כיצד שאנון המציא את הדיגיטציה, סיפור שממחיש כי למעשה לא מדובר בהמצאה, אלא ביישום יצירתי לעיקרון מוכר.
שפת התכנות היא בדיוק מה שהיא – שפה. ולכן, מסביר גודמן, סיפורו של העידן הדיגיטלי הוא סיפורה של שפה, ולמעשה סיפורו של מידע בכלל. בהמשך נראה כי כל אלה הם קווי עלילה בסיפור גדול יותר על הקיום עצמו. אבל ראשית, מסביר גודמן, המילה מידע באנגלית היא Information, ואם נפרק ונתרגם משמעה הוא 'בתוך צורה', או 'בתוך תבנית'. כלומר, במקור, מידע הוא מסגור, ברירה – מה בפנים ומה בחוץ. כבר כאן מתגלים ניצניו של העיקרון הבינארי, אבל הדרך שהלכנו בה פתלתלה יותר.
שכן במקור, כפי שמסביר גודמן, השימוש ב'אינפורמציה' היה מטפיזי: מתן צורה במשמעות של בריאה. ואולם, עם תהפוכות ההיסטוריה ההקשר השתנה. מתן צורה קיבל משמעות של פעילות אנושית וארצית. הצורה שדובר עליה הייתה האדם, והדרך לעצב אותה הייתה החושים. בהמשך נראה כיצד המעגל נסגר עם חזרה לנקודת המוצא של בריאה.
השנים עברו, לתמונה נכנס החשמל ואיתו המעבר של מידע לשיטות אחסון והעברה חדשות. במחצית המאה ה-20, כשכבר מחשבים אנלוגיים היו בנמצא, הגיע הזמן לפריצת דרך נוספת.
קלוד שאנון היה מתמטיקאי מיוחד במינו, ולצד החיבה למספרים גילה עניין מיוחד בג'אגלינג, בשירה, ברכיבה על חד-אופן ובג'אז. ובבלאקג'ק. האתגר שעמד בפני המדענים בני תקופתו היה הפחתת הרעש במסגרת העברת מידע. האותות היו עוברים, אבל יחד איתם, כתוצאה ממאפייני הטכנולוגיה, עברו אותות לוואי ששיבשו לא אחת את המסר. חשבו למשל על רעש סטטי של רדיו או על קפיצת תמונה בטלוויזיה. נשמע עתיק, לא? ובכן, זה מכיוון שהשיטה של שאנון להפחית את הרעש הצליחה להשתלט על הטכנולוגיה כמעט במאה אחוזים. בטלוויזיות הדיגיטליות של היום המסר הרבה יותר עקבי ויציב (אם כי לא חף מתקלות).
הפתרון לבעיית הרעש היה כרוך בשינוי פרדיגמה לגבי טיבו של מידע, ויותר מכך – בחזרה למקורות. מכיוון שרצו להשמיט את האותות הבלתי רצויים, מדענים "החלו לחשוב על מידע כעל מדידת סוג של חופש בחירה, שבו התוכן של תקשורת קשור לטווח של מה שאינו נכלל", מסביר גודמן. במילים אחרות, הם הביטו על מידע בשיטת האלימינציה – המסר נבנה על פסילת אפשרויות. מדען בשם ראלף הארטלי הסביר כי אפילו משפט פשוט כמו "תפוחים הם אדומים" יכול להבהיר את העיקרון. המילה 'תפוחים' פוסלת את יתר הפירות, המילה 'הם' פוסלת את שאר אפשרויות השייכות והמילה 'אדומים' פוסלת את שאר הצבעים. ה'אין' מגדיר את ה'יש'.
ככל שמאגר הסימנים שמהם בוחרים גדול יותר, כן עולה ערכו של המסר. לו היו רק שלושה סוגי פירות, המילה תפוחים הייתה מלמדת על יחס של 1:3. אך מכיוון שיש הרבה יותר מכך, המילה תפוחים מלמדת בדרך ההיסק על מגוון חקלאי עצום. בתוך עולם המחשבה הזה, שאנון חובב הבלאקג'ק הביט על מידע כהסתברותי. לא רק הגודל של מאגר האפשרויות היה חשוב, אלא גם הסיכוי שכל אחת תעלה בגורל. להזכירנו, אנו מנסים להפחית אותות מיותרים. האפשרות הבסיסית ביותר שהגה היא 50:50, כמו בהטלת מטבע. כן – או לא.
כך נסללה הדרך לקידוד מידע בצורה בינארית. כל יחידת אחסון מידע מאפשרת שני מצבים – המידע נכלל, או שאינו נכלל. אם 0, המידע בחוץ; אם 1, הוא בפנים. זה חותך את האפשרות של מידע להסתנן ומאפשר שליטה מקסימלית באפשרות הבחירה.
היקום מחולק לשניים: צופה ונצפה
אז מה לכל זה ולמבנה המציאות? רמז למהותו של העיקרון הבינארי – יש/אין, בפנים/בחוץ, 0/1, קיים/איננו – מספקת מריה פופובה ב-Brain Pickings. היא מביאה את הגיגיו של הפיזיקאי ג'ון וילר, מי שטבע את המושג "חור שחור" ועבודתו הוקדשה למציאת התאמה בין תיאוריית היחסות הכללית של איינשטיין לתיאוריית הקוונטים. לשיטתו, המציאות נוצרת כתוצאה מאינטראקציה שלנו איתה, שבמהותה היא תהליך בינארי של קיום או היעדר.
כך כתב וילר במאמר Information, Physics, Quantum: The Search for Links (1989): "כל דבר – כל חלקיק, כל שדה כוח, אפילו רצף החלל-זמן עצמו – שואב את תפקודו, את משמעותו, את כלל עצם קיומו […] מתשובה לשאלת כן או לא, בחירה בינארית, ביטים". הוא כינה את העיקרון It from Bit. לדבריו הוא "מסמל את הרעיון שלכל פריט בעולם הפיזי יש בתחתית – לרוב ממש בקרקעית – מקור והסבר בלתי חומריים; שמה שאנו מכנים מציאות עולה בניתוח הסופי מהצבת שאלת כן-לא ורישום התגובה העולה מן המנגנון [הצופה]; בקצרה, שכל הדברים הפיזיים הם קשורים במקורם לתיאוריית המידע וזהו יקום של השתתפות".
פירוש דברים אלה הוא שהיקום מחולק לצופה ונצפה, והצופה הוא זה שיוצר את הנצפה באמצעות חוויה או עדות שלו. בבסיסה, כל חוויה או עדות לדבר מה היא שאלה של האם הדבר התקיים או לא. האם צופה מסוים היה עד למשהו ביקום, או לא. בהסבר זה מתומצת עצם הקיום וההבדל בינו ובין חידלון. אקט של בריאה. לחוות משהו, לרשום את המידע לגביו, משמעו לתת לו חיים. לפני שדבר מה קיים בפני עצמו, הוא מרחף כשאלה תיאורטית, עד שבא הצופה ומעניק לה ממשות. מכניס אותה למסגרת ה'יש'.
לחלקנו הרעיונות הללו מצלצלים מוכר. בורג מרכזי בתיאוריית הקוונטים הוא בדיוק עיקרון זה. לא בכדי התחום מושך פילוסופים, הוגים ותיאורטיקנים. בנקודה זו מתכנסות הפיזיקה והמטה-פיזיקה.
באורוות של הובסון היו הלקוחות יכולים לבחור לקחת את הסוס הסמוך לכניסה, או לא. צילום: OLEH SLEPCHENKO / shutterstock
תוציאו את הזמן מהמשוואה, והכול שווה לכלום
במאמר ב- Nautilus הכותבת המדעית אמדנה גפטר לוקחת אותנו עמוק אל האזור המפורז של הפיזיקה והמטה-פיזיקה בהקשר של יש/אין: התחום שבו לאף אחת אין שליטה ממשית ועם זאת כל אחת משפיעה על המתרחש בו. היא מציגה את ניסיונו, העקר לדבריה, של האדם לתפוס את המושג 'כלום' או 'אין' במטרה להבין את השאלה האולטימטיבית "כיצד משהו נוצר מכלום". היא מסבירה כי עצם הניסיון להגדיר את המונח 'כלום' קורס בפני עצמו. כלום ממשי לא ייתכן בהינתן הסבר. כי הסבר הוא 'יש'. ומושג הוא 'יש'. ומי שמנסה להסביר את הדברים הוא 'יש'. כלום הוא בהכרח פרדוקס. כלום אמיתי לא יכול היה להיות דבר.
סקירה של הניסיונות לפתור את הפרדוקס לוקחת אותה מאריסטו ועד בוזון היגס, הלא הוא החלקיק האלוהי. ואולם, כל אלה, לדבריה, לא מספקים אחיזה כלשהי במושג 'כלום', וגם לא בדרך שממנה נוצר ממנו משהו. היה זה וילר, יחד עם מדען נוסף בשם ברייס דה וויט, היא מסבירה, שהצליחו לפתור את הפרדוקס באמצעות משוואה מוזרה. בצידה האחד: הכול, כל האפשרויות וההיתכנויות שהיו יכולות להיות ליקום. אין-סוף. בצידה השני: כלום. אפס. הכול שווה כלום.
המשמעות של המשוואה היא שאין התפתחות בזמן. הקיום הוא אינסופי והכול בו מתרחש בו-זמנית. אלא שאם אנו חוזרים לרעיון שהצופה הוא זה שמעניק ממשות בעצם הצפייה, התרחיש מתקבל על הדעת: מבין כל האפשרויות המציאות היא זו שאנו חווים. ובמקרה שלנו היא כרוכה בתחושת זמן. אבל כשלעצמו זמן אינו מנגנון שמשפיע על הקיום, על היש.
כלומר, בשאלה כיצד משהו נוצר מכלום אנו מניחים את קיומו של זמן, של סדר פעולות. וכן את קיומם של סיבה ותוצאה. ואילו התיאוריה שהציעו וילר ודה וויט היא שהכול וכלום שווי ערך ומתקיימים (ולא מתקיימים) במקביל. בדומה לעיקרון היהודי "היה, הווה, יהיה", יש/אין מרכיבים את הנצח עצמו במידה שווה. ההפרדה ביניהם היא תוצר של יצירת הצופה, אנחנו. "אבל כשזה נוגע ליקום כשלם", מסבירה גפטר, "אין צופה. איש לא יכול לעמוד מחוץ ליקום".
במאמר מוסגר, אם אנו מתעקשים בכל זאת על שאלת הכלום, ככל שזה נוגע לתפיסה שלנו כלום אמיתי הוא תיאורטי בלבד, שכן כל עוד קיימת האפשרות למעבר מ-0 ל-1, אי הקיום של דבר-מה זמני או מוטל בספק. אמנם במכלול של הקיום יש המון כלום, אבל כל זמן שקיים משהו, לא משנה מה, הקיום מבחינתנו מאופיין ב'יש'.
אנחנו אלה שיוצרים את היש בעצם קיומנו. מטבע היותנו מנגנון של קליטה ורישום אנחנו הופכים פריטי 0 לפריטי 1. מחשבים רק מחקים פעולה זו. לכן, במובן מסוים הבינה אינה מלאכותית, היא כפופה לחוקי הטבע כמו כולנו.
כל אלה הן תיאוריות. כאמור, הגבול בין פיזיקה למטה-פיזיקה. הן לא אמת מדעית, אף-על-פי שהן מבוססות עליה. התפיסה שלפיה המציאות כולה היא בסך הכול מענה על השאלה הבינארית יש/אין מתוך אינסוף האפשרויות היא דרך אחת מני רבות לנסות להבין את העולם ואת עצמנו. המשיכה והיופי שלה נובעים מהראשוניות שלה. היא פשוט מסבירה הכול. וכלום.
תמונת כותרת: Etienne Girardet on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם המציאות, ואנחנו בתוכה, היא למעשה הולוגרמה? האמת מסתתרת בחורים שחורים
האם כל יום הוא התחלה חדשה? פיזיקת הקוונטים מציעה תשובה מפתיעה
מה זה בעצם כלום? אלן ווטס מסביר את תפקידו של הריק ביצירת הקיום
עוד מרדיו מהות החיים:
מה שלימד הבודהא - דליק ווליניץ וד"ר נעמה אושרי על טבע התודעה
