דורות של פילוסופים וחוקרים דנים בשאלת טיבו של טבע האדם. האם הוא טוב – או רע? אם נבחר להאמין בטוב שבו ונביע תקווה ואמון ביכולותיו, ייתכן שראייה זו תיצור קרקע פורייה לצמיחת רעיונות ואידאולוגיות שייטיבו עם החברה כולה. בעזרת מספר צעדים פשוטים, נוכל להעמיק את התפיסה הזו בקרבנו.
שוו בדמיונכם את עצמכם נעים אחורה במכונת זמן ומביאים עימכם אורח לחייכם הנוכחיים, נניח איכר פשוט בן ימי הביניים. מה אותו איכר היה יכול לומר לנו בהנחה שהבאנו אותו לעיר מודרנית מערבית טיפוסית? ייתכן מאוד שהיה אומר שזו אוטופיה, ושהאנושות הצליחה להגשים את כל מאווייה: אנו עשירים יותר מאי פעם, חיים בביטחון וברווחה גדולים יותר, לא סובלים מרעב ואיננו צריכים לעבוד בפרך בשביל לאכול, או להתאמץ כדי לנוע ממקום למקום. על כל אלו יכלו רק לחלום בני הדורות הקודמים. עם זאת, ייתכן שהאיכר היה מוסיף ושואל: "לאחר שהשגתם את כל אלו, מה עכשיו? איזו סיבה עוד נותרה לקום בבוקר, אם אין כבר לאן לשאוף?"
התרגיל המחשבתי הזה פותח את דבריו של ההיסטוריון והמחבר ההולנדי רוטגר ברגמן בסרטון מבית היוצר של The RSA. האם אכן לנו כחברה לא נותר לאן לשאוף? כמי שנולד בשנים שלאחר נפילת ברית המועצות, ברגמן שאל את עצמו שאלה זו לא פעם. הוא מציין שהגישה הרווחת באותה תקופה ובשלושת העשורים שמאז היא כזו שמדברת על "קץ ההיסטוריה", כשם ספרו של פרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה, שיצא לאור ב-1989 ותיאר את העידן שלאחר נפילת מסך הברזל. "הרעיון המרכזי", מתאר ברגמן, "הוא שהגענו לסוף ההיסטוריה, וכל מה שנשאר היא טכנוקרטיה: פתירת בעיות קטנות, עוד קצת צמיחה כלכלית, האייפון הבא, הגאדג'ט הבא, אולי קצת דאגה בנוגע לסביבה, אבל זה הכול". נראה שתם עידן המהפכות האידאולוגיות הגדולות. "לבני הדור שלי נאמר שרעיונות אוטופיים הם מסוכנים", מוסיף ברגמן. "הם נוסו במהלך המאה ה-20 והביאו לתוצאות הקטלניות של הפשיזם והקומוניזם".
יצר האדם מנעוריו – טוב או רע?
אך ברגמן טוען שרעיונות אוטופיים לא בהכרח מסוכנים, ולעיתים אף מיטיבים. לראייתו, המפתח לכך הוא מידת האמון של בני האדם בשאר החברה האנושית. נשאלת השאלה, האם האנושות אכן ראויה לאמון שכזה? בסוגיה זו מתחבטים אנשי הרוח והמדע משחר ההיסטוריה. בעידן הנאורות של המאה ה-17 וה-18 הובילו דיון זה הפילוסופים תומאס הובס וז'אן ז'אק רוסו. כל אחד מהם, בתורו, ניסה לענות על שאלת טיבו של יצר האדם מנעוריו, ולקבוע מה היה מצבו הטבעי ללא חוקי החברה: הובס טען כי במצב הטבעי, "אדם לאדם זאב" – בני האדם מונעים על ידי חוסר אמון, תחרותיות וגאוותנות, ולכן גם אלימים ומסוכנים מטבעם. מנגד, רוסו ביקר אותו בחריפות וטען שההיפך הוא הנכון: יצר האדם טוב מנעוריו ובמצבו הטבעי הוא אמפתי, סוציאלי ורודף שלום.
הוויכוח עתיק היומין בין שתי האסכולות עדיין לא הגיע לסיומו, וגם בימינו קיימות ראיות לכאן ולכאן. מצד אחד, מחקרים רבים מצדדים בטענת רוסו כי לאדם נטייה מולדת לאמפתיה ואף לאלטרואיזם. הפסיכולוג החברתי ברט פלהאם מציג במאמר שהתפרסם באתר ה- Society for Personality and Social Psychologyמספר מחקרים שכאלו, ומסביר שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהאדם הוא חיה חברתית הזקוקה לקשרים חברתיים תקינים על מנת לשרוד ולשגשג. על כן האבולוציה ציידה אותו במגוון מנגנונים טבעיים המסייעים לו ליצור ולטפח קשרים אלו. כך למשל מצאו חוקרים כי פעוטות בגיל הרך שמחים לסייע ברצון למבוגר זר שהביע צורך בעזרה (בהרמת חפץ שנפל, או במתן סיוע בעקיפת מכשול בדרך) ללא כל ציפייה לתמורה, וכל זאת בשנים שלפני תהליך החברות המעודד עזרה לזולת.
לעומת זאת, לא מעט מחקרים עדכניים מחזקים גם את הגישה ההובסיאנית בדבר טבעו השלילי של האדם. כריסטיאן ג'נט סוקר כמה ממצאים שכאלו מתחום הפסיכולוגיה במגזין Aeon, ומציג מחקרים שנראים כמעט מנוגדים לאלו שהוצגו לעיל. לפי אחד מהם לדוגמה, כבר בגיל 4 ילדים חשים שמחה לאיד אל מול ביש מזלו של אדם אחר (במקרה הזה, צפייה בילדה שנפלה מעץ).
ניסוי של ה- BBC מדגים כיצד תינוקות מסוגלים להעדיף התנהגות אלטרואיסטית בגיל מוקדם
נראה כי הקביעה לכאן או לכאן מפספסת את התמונה הגדולה. האדם הוא מכלול מורכב של יצרים חיוביים ושליליים כאחד. הובס ורוסו צודקים שניהם – האדם הוא טוב מיסודו, ויש בו גם רע. הבחירה אם לתת באנושות את אמוננו היא שלנו בלבד. אך איזו בחירה כדאית יותר? אם נחזור לדבריו של רוטגר ברגמן, שכרה של האמונה במין האנושי בצידה. רק כאשר אנו מאמינים ובוטחים בטוב שבאדם ובחברה, אנו יכולים לחלום על עתיד טוב יותר עבורה. לאמירותיו של פוקויאמה ותומכיו משיב ברגמן שדווקא רעיונות אוטופיים הם המנוע האמיתי לצמיחתה של החברה ולהנעתה קדימה.
כך הוא מסביר: ההיסטוריה מראה שכל הרעיונות והאידאולוגיות שהיום הם מציאות מובנת מאליה כמו דמוקרטיה, ביטול העבדות, שוויון זכויות בין גברים ונשים ועוד, נחשבו למטורפים ובוטלו בבוז בתחילת דרכם. "רעיונות יכולים [לשנות] – ומשנים – את העולם", אומר ברגמן. הם התאפשרו הודות לגברים ולנשים שחלמו אותם כנגד כל הסיכויים, לתקווה שהייתה להם לגבי עתיד המין האנושי ולאמונה האופטימית ביכולותיו.
אז מדוע בכל זאת נראה שאנו עומדים בפלאטו, ושאין יותר לחברה לאן להתקדם? מה שמעכב אותנו לדברי ברגמן היא התפיסה השלילית שיש לנו כלפי האנושות. "התקשורת והחברה מציפים אותנו לרוב בחדשות רעות ובסיפורים על דברים שמשתבשים ואנשים הסוטים מדרך הישר, כך שנוצרת בנו תחושה של מציאות עגומה וחוסר אמון באחר. מה שנדרש על מנת להניע את גלגלי הקדמה והשינוי הוא שינוי התפיסה שלנו לגבי טבע האדם והגברת האמון בו".
4 דרכים להגביר את האמון בבני אדם
ואולם, לאור כל מה שידוע לנו על טבע האדם השנוי במחלוקת, הגברת האמון בו אינה עניין של מה בכך. נדרשת עבודה ומודעות, אך נראה כי הדבר אפשרי. הפסיכולוגית ג'יל סוטי, מציעה ב-Greater Good Magazine מספר דרכים פרקטיות כדי לסייע בהגברת האמון במין האנושי:
1. היו צרכנים פרואקטיביים של תקשורת מסוגים שונים
המדיה נוטה לפרסם ולקדם את הסיפורים הסנסציוניים ביותר. לכן יש לברור אותה באופן פעיל ולחפש גם את הסיפורים העוסקים בטוב שבאדם. לדוגמה, כאלו העוסקים באנשים שהתגברו על אתגרים או באנשים העוסקים בפעילות מוסרית או חברתית (ארגוני צדקה, צוותי רפואה, מורים וכיוצא באלו). חשיפה לסיפורי השראה שכאלו מסייעת להגברת תחושת החיבור לאחר. אם אינכם יודעים היכן למצוא סיפורים כאלו, דוגמה למקור מומלץ לחדשות טובות הוא אתר Goodnet.
2. שקלו בכובד ראש את הפרסומים שלכם ברשתות החברתיות
נסו שלא להיגרר לוויכוחים ברשת. בפעם הבאה כאשר אתם רואים פרסום שאתם לא מסכימים איתו, נסו שלא להגיב בתוקפנות – מה שברוב הסיכויים בכל מקרה לא יביא לשינוי בדעת האחר – ובמקום זאת פשוט לשתף סיפור אנושי מעורר השראה המחזק את עמדתכם. רוב האנשים יתחברו יותר לסיפורים כאלה ויש יותר סיכוי לשינוי עמדתם בדרך זו. בנוסף, עצם שיתוף הסיפור יחזק את תחושת הסולידריות החברתית שלכם.
3. קחו חלק בפעילות התנדבותית או בתנועה חברתית
הימצאות בסביבת אנשים בעלי מחשבה דומה לזו שלנו, שחוברים יחד למען מטרה שחשובה להם מרוממת מאוד את הרוח. היא מועצמת אף יותר מההשתייכות לתנועה או קבוצה בעלת רעיון אידיאולוגי, שתורמת לתחושה שאנו שייכים למשהו גדול מאיתנו. אם נוסיף לכך את העובדה שהתנדבות, מתן צדקה או עזרה לזולת מעוררים אצלנו רגשות חיוביים, נקבל חוויה מקרבת, מספקת ובעלת משמעות עמוקה.
4. הפכו זאת לשגרה
כל התנסות שנתרגל באופן קבוע ובהתמדה תהפוך לבסוף לטבע שני שלנו. באותו אופן, אם נקפיד להכניס לשגרה היומיומית שלנו חוויות והתנסויות מרוממות רוח, ערכיות ומעוררות השראה מהסוגים שצוינו מעלה, הלך הרוח הזה יהפוך עד מהרה למיינדסט הטבעי שלנו. תוספת קבועה כזו לחיינו יכולה לסייע למצוא תקווה ברגעי ייאוש מהאנושות ולהחזיר לנו את האמון בה.
עם מעט מאמץ מודע, נוכל גם אנחנו להגביר את תחושת האופטימיות שלנו לגבי המין האנושי. "אלטרואיזם הוא מידבק" מציינת סוטי. אם נקפיד לא רק לשלב חוויות כאלו בחיינו, אלא גם נשתף אותן עם אחרים, ישנם סיכויים גבוהים שנצליח לעורר גם בהם תחושות דומות. וכשמגמה כזו תופסת תאוצה, היא יכולה להוות כר פורה לרעיונות חדשים ומיטיבים עבור האנושות כולה. אולי דווקא תקופה זו, שבה כנגד כל המגבלות והאילוצים אנו עדיין מצליחים למצוא את הדרך להתחבר, לשתף, לעזור, להתאחד ולעורר השראה האחד בשני, תהיה הטריגר לשינוי התפיסה שלנו את עצמנו ותסלול את הדרך לדבר הטוב הבא.
תמונת כותרת: Yuliia D / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אלן ווטס מסביר מה עושים חוקים לאמון בינינו – וכיצד קורטוב של תחמנות יכול לעזור
מה קורה כשאנו צורכים חדשות רק מסוג אחד – ואיך נראה העולם באמת
השילוב הבלתי שגרתי של תכונות וכישורים שהופך אדם למנהיג יוצא דופן
עוד מרדיו מהות החיים:
