מה קורה במוח שלנו בזמן שיחת וידיאו מרובת משתתפים? מצד אחד הן מאפשרות לנו להתגבר על אתגרי הריחוק, ומאידך, מתברר, הן תובעות מאיתנו מס מנטלי שאנחנו לא תמיד מודעים אליו. נראה כי לצד התועלת החברתית של פגישות וידיאו כדאי להכיר גם את הצד השני וללמוד לאזן בין השניים.
עשינו זאת. הצלחנו להתגבר על פער המרחק. זה התחיל במדורות, המשיך באיגרות שליחים, לתקופה קצרה נעזרנו בטלגרף, עברנו לטלפון ועכשיו יש לנו את העולם הדיגיטלי, שמספק את כל הפונקציות הללו והרבה יותר. למעשה, הדיגיטציה מאפשרת לנו עולם וירטואלי שבו פערי המרחק כמעט נמחקים, והטכנולוגיה המייצגת הדומיננטית של כך היא שיחות הווידאו.
אומנם קיימים אמצעים יותר מתוחכמים מהן, כמו הולוגרמות תלת ממדיות, אבל הם לא נפוצים בשימוש כמו שיחות הווידיאו. הללו מאפשרות לנו להגיע הכי קרוב לדבר האמיתי – מפגש פנים אל פנים. היופי שלהן הוא במתן מענה לצורך בתקשורת – הן בעולם פתוח, שבו אנשים זזים תדיר ברחבי הגלובוס וצריכים לדבר מכל מקום, והן בעולם סגור כמו זה של תקופת הקורונה. ואף על פי שהן נוצרו בעיקר למטרה הראשונה, דווקא ימי הסגר של קורונה הם שסיפקו לנו הזדמנות ללמוד לעומק את ההשפעות של שימוש אינטנסיבי בכלים הללו.
בין כל הטכנולוגיות, שיחות וידיאו הן האפקטיביות ביותר בהפגת חרדות
בואו נתחיל בשאלה שלא נשמעת מספיק – מדוע בכלל שיחת וידיאו? צ'אט ואפילו שיחת ועידה היו מאפשרים לנו לנהל תקשורת מרובת משתתפים. מדוע חשוב לראות את האדם שמולנו? ג'יי. ר. ת'ורפ מספקת במגזין Bustle מספר תשובות אפשריות. הראשונה קשורה למקום החשוב שתופס אצלנו חוש הראייה. היא מציינת מחקר שמצא כי במרכז הראייה במוח קיים חלק שמוקדש כולו לאיתור ופענוח פנים של אחרים. "אינטראקציות חברתיות מכל הסוגים קריטיות עבור בריאות המוח", היא מסיקה, "אך קשר ויזואלי עם אחרים נראה חיוני במיוחד עבורנו".
זו לא מסקנה נמהרת וחסרת בסיס. ת'ורפ מציגה שורת מחקרים שמראים את היתרונות של שיחות וידיאו על פני אמצעי תקשורת אחרים ביחס לבריאות הנפש. מחקר אחד מצא למשל כי שיחות וידיאו עשויות להפחית כמחצית הסימפטומים של דיכאון בהשוואה לאימייל או לתקשורת קולית בלבד.
אבל מה לגבי השוואה לתקשורת פנים מול פנים? מחקר אחר שמביאה ת'ורפ גילה כי אומנם תחושת ההיקשרות הגדולה ביותר אכן מגיעה ממגע ישיר, אבל שיחות וידיאו היו צמודות במקום השני, לעומת אמצעים ווקאליים שהיו רחוקים יותר, ובמקום האחרון – הודעות טקסט. נראה כי איכות היתרונות החברתיים עולה ככל שיש יותר אינפורמציה חושית בשעת התקשורת. כל זה מקבל משנה תוקף בעיתות מצוקה. ד"ר סריטה רוביסון, פסיכולוגית קוגניטיבית שהתראיינה לכתבה, מסבירה כי חרדות וחששות עלולים להחריף כשאנחנו מבודדים, ואינטראקציה חברתית יכולה להילחם בכך. לכן יש לה ערך גדול יותר במשבר מאשר בשגרה.
מידע חלקי שמגיע מהמסך מוביל את המוח לתשישות
ואולם, לפעמים האיכויות של טכנולוגיית שיחות הווידיאו משמשות כחרב פיפיות. ת'ורפ מסבירה כי מי שסובל מחרדה חברתית או חושש מפני דיבור מול קהל עלול למצוא את הטכנולוגיה מלחיצה, לפעמים אף יותר מהמציאות. אחת הסיבות היא ש"מרחבים בטוחים כמו הבית הם עכשיו סביבת העבודה".
אבל זה לא הכול. גם אם אנחנו לא סובלים מחרדה חברתית או חוששים מפני דיבור מול קהל, שיחות וידיאו עדיין עלולות להיות בעוכרינו. במקרה הזה חרב הפיפיות נוגעת בהיבט החושי. כפי שציינו, נראה כי הרווחה הנפשית עולה ביחס ישר לכמות המידע החושי. על-פי כתבה ב-National Geographic זה בדיוק מה שהופך את שיחות הווידיאו לנטל מנטלי שעלול להביא אותנו לסף תשישות.
ג'וליה סקלאר מביאה במגזין את סיפורה של פרופסור ג'ודי אייכלר-לוין, מרצה באוניברסיטת ליי בפנסילבניה, שכמו רבים מעמיתיה בתחום החינוך עברה ללמד מרחוק בעקבות הסגר שהוטל ברחבי העולם. שיחות הווידיאו, היא מעידה, הובילו אותה לתשישות פיזית ומנטלית. "אייכלר-לוין", מספרת סקלאר, "הייתה מעבירה הרצאות חיות מלאות אנשים שאת רגשותיהם יכלה לאמוד בקלות, אפילו כשניווטו דרך נושאים קשים – כמו עבדות או השואה – שדרשו רמות גבוהות של ניואנסים תקשורתיים ואמפתיה". בנוסף לשיעורים, המרצה משתתפת בפעילות חברתית, לוקחת קורס וכמו רבים מאיתנו עשתה את ליל הסדר – הכול באפליקציה לשיחות וידיאו.
רזולוציה נמוכה 'בולעת' הבעות פנים זעירות אך עתירות משמעות. קרדיט: chuckchee / shutterstock
תחושת התשישות שאליה הגיעה בעקבות המעבר של חייה למרחב הווירטואלי כה נפוצה, שהיא זכתה לכינוי "תשישות-זום", על שם אחת האפליקציות שצברו פופולריות עצומה בחודשי הקורונה. לדברי סקלאר, ההתפרצות של שיחות הווידיאו אל חיינו בעצימות ובמהירות כה גבוהות הוכיחו כי "אינטראקציות וירטואליות עלולות להיות קשות מאוד עבור המוח".
זה כמעט מצחיק עד כמה עניין טכני של רזולוציה יכול להיות קריטי לחוויית המשתמש. אמנם וידיאו זה הכי קרוב למפגש ישיר, אבל בכל זאת, מידע רב הולך לאיבוד בדרך, והמוח שלנו מתאמץ לחפש אותו, פעמים רבות לשווא. "בני אדם מתקשרים אפילו כשהם שקטים", מסבירה סקלאר. "בזמן שיחה פנים אל פנים המוח מתמקד חלקית במילים שמדוברות, אך גם מייצר משמעות נוספת מעשרות רמזים לא קוליים, כמו אם מישהו פונה אליך או נוטה מעט הצידה, אם הוא מתנדנד בעצבנות כשאתה מדבר, או אם הוא שואף אוויר במהירות כדי לקטוע אותך". אפליקציות הווידיאו המציגות הכול על ריבועים קטנים מסננות חלק ניכר מהמידע הזה ומשאירות למוח פערים גדולים.
למשל, במרבית המקרים כל שפת הגוף מאזור הכתפיים ומטה נעדרת לחלוטין. וגם אם הגוף נוכח, הוא קטן מכדי שנוכל להבין מה באמת הוא משדר. איכות הווידיאו בולעת את הבעות הפנים הקטנות אבל כאלו שיכולות לשנות משמעות של מילה מקצה לקצה, כמו במקרה של סרקזם. בעיות נוספות שעלולות לצוץ, למשל, הן חוסר יכולת לעקוב אחר קולות מקבילים או לבחון את תגובותיהם של משתתפים נוספים למילותיו של הדובר הנוכחי.
בתום פגישה כזו אנו נשארים עם משמעות חלקית ביותר, על אחת כמה וכמה כשהיא מרובת משתתפים. "המוח חווה הצפה בשל עודף של גירויים לא מוכרים, תוך כדי שמירה על היפר-ריכוז במטרה לאתר אותות א-ורבאליים שהוא לא יכול למצוא", מחדדת סקלאר.
מגבלות הטכנולוגיה מגדירות את המרחב האישי
במספר בעיות נוספות סקלאר לא נוגעת, כמו למשל דילמת המראה: אנו מוצאים עצמנו באופן מוזר מנסים להבין האם להביט בחלונית המציגה אותו – נסו לעבור ליד מראה מבלי להביט בה – או בדובר. כמו כן, לחלק מהאפליקציות יש היגיון פנימי נשגב מהבינה האנושית. פיצוח הקידוד של סדר הצגת החלוניות הוא משימה מתישה בפני עצמה. לא פעם אנו מוצאים עצמנו רודפים אחרי הדובר הבא שנמצא במרחק 4 או 5 חלוניות מאיתנו, ועד שהגענו אליו התחלף הדובר ואנו מתחילים את החיפוש מחדש.
אנחנו לא רוצים להיות קטנוניים, אבל נראה שגם גודל הפנים של האדם הדובר באפליקציה יכול להרתיע אותנו. זו לא בדיחה. פרופסור ג'רמי ביילינסון מאוניברסיטת סטנפורד מסביר ב-Wall Street Journal כי בפגישות פנים אל פנים יש לנו מידה רבה יחסית של שליטה במרחב האישי. ואילו באפליקציות לשיחות וידיאו המרחב האישי שלנו נקבע על-ידי המשתתפים האחרים. אם אדם בחר להציב את המצלמה במרחק שמאפשר לזהות מה סיים לאכול זה עתה, אנו נחוש קרבה יתרה, לא משנה איפה נהיה אנחנו ביחס למצלמה. על פי ביילינסון, הקרבה המדומה הזו עלולה לעורר בנו מתח ואף להפעיל במוח תגובת הילחם או ברח. הוא מציג מחקר שהראה כי פרצופים גדולים במפגשי וידיאו גרמו למשתתפים לרתיעה פיזית.
כשזה נהיה יותר מדי, אפשר פשוט להרים טלפון
נשמע כאילו שיחת וידיאו היא סיוט ולכאורה לא ייתכן שלאור השלכות כאלה על המוח ועל הנפש הטכנולוגיה הזו תמשיך איתנו זמן רב. אבל זה לא מדויק. ראשית, כפי שטוענת גו'ליה סקלאר, "ייתכן שתשישות זום תיחלש ברגע שאנשים ילמדו לנווט דרך התסבוכת המנטלית ששיחות וידיאו יכולות לגרום". שנית, הפתרונות לכך פשוטים. רוב המומחים שהוצגו כאן מציעים לתמרן את מה שכן בשליטתנו: כיבוי מצלמות, השתקת רמקולים, הגבלת מספר משתתפים, כוונון המצלמה ועוד. כמו כן, אפשר פשוט לצמצם את מספר הפעמים שאנו עובדים בווידיאו. עד כה הסתמכנו על גוד-אולד שיחת טלפון, וללא יוצא דופן, כל המומחים מסכימים שהיא לפעמים מהווה תחליף מעולה כשווידאו נהיה יותר מדי עבורנו.
זה עניין של מינון והרגשה אישית. נכון, יש טכנולוגיה מעולה שפותרת לנו בעיות, אבל אין שום חובה לטחון אותה לאבק מרוב שימוש. אם זה עובד לכם, מעולה. אם אתם מזדהים עם הנאמר כאן, למזלכם קיים שפע חסר תקדים של תחליפי תקשורת מעולים.
תמונת כותרת: Gabriel Benois on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח האנושי כבר החל לעשות הסבה לדיגיטל – האם המחשבות שלנו יהיו פרוצות?
האם העיניים הן באמת חלון אל הנפש? מחקרים מדעיים בדקו מה הן מגלות
אומנות שאילת השאלות – הקדישו להן עוד רגע של מחשבה ותגיעו לרבדים המעניינים באמת
עוד מרדיו מהות החיים:
