החופש לעזור כפי שמתאים לנו – כיצד להשתחרר מאשמה ומתחרות בעת נתינה

לו יכולנו לתת הכול ותמיד – היינו שמחים לעשות זאת. אך במציאות כמו במציאות לכולנו יש גבולות, מגבלות, חסמים ושאר מכשולים בדרך לנתינה. לעיתים זה עלול להכביד עלינו וליצור אצלנו תחושה שאנחנו לא מעניקים מספיק, או שמה שאנו עושים כלל אינו נתינה. בספרה נדיבות טובה, מציעה רחל מראני נקודת מבט רגישה יותר כלפי עצמנו, שמאפשרת לתת במידה ובזמן הנכונים גם עבורנו.

בועז מזרחי | 25 אוקטובר, 2023

אחד הביטויים השגורים בהקשר של נתינה וקבלה הוא "אסירות תודה". בימים אלה שבהם אנו מוצאים עצמנו חושבים מחדש על ההיבטים השונים של חירותנו, הסופרת רחל מראני מזמינה אותנו לבחון בעין קצת אחרת גם את החירות של נתינה.

בספרה נדיבות טובה היא מעלה שאלות כמו מיהו האסיר ומיהו הסוהר כשזה נוגע לאסירות תודה? באמצעות סיפורי חיים, משלים עממיים וחוכמות מתרבויות שונות היא מנתחת את המונחים נתינה וקבלה וחושפת את הרבדים הפחות מדוברים שלהם. למשל התחושה שעלולה ללוות אותנו בעת עזרה לזולת ואחריה, שאולי לא עשינו מספיק, שעלינו לתת יותר וליותר אנשים; או ההרגשה שהמעשה הקטן שלנו בטל בשישים ולנתינה שלנו אין באמת משמעות בעולם.

בשני הפרקים הקצרים המצורפים מציעה מראני לצאת לחירות מכבלי רגשות האשם, מהתחרות ומהביטול העצמי. הפרק הראשון מזמין אותנו להסתכל בסלחנות על צורת הנתינה שלנו ולזכור שמותר לנו לבחור מתי, איך, כמה ולמי לתת. הפרק השני נועד להראות כי כל מעשה של עזרה לזולת, ולו הקטן ביותר, עשוי להיות עולם ומלואו.

פרק 25: כמה טוב שיש רמאים – סיפורים תלמודיים

אחת התרומות שלי שלא אשכח במהרה היתה לאיציק. הוא היה עמית ללימודים, לא הכרנו ממש טוב, אבל נעניתי בשמחה לבקשתו לסייע בפרסום ספרו הראשון. התמיכה נעשתה באמצעות אתר למימון המונים, אמצעי שנעשה פופולרי לאחרונה בגיוסי כספים. אלא שזמן קצר אחרי שתרמתי, נתקלתי בפוסט חדש של איציק בפייסבוק, ובו סיפר על הרפתקאותיו האחרונות במסעדות היוקרה של פריז.

מה הרגשתי? מבולבלת, מעט נבוכה, ובעיקר, זה נכון, די פראיירית.

גם חכמי התלמוד הכירו את ההרגשה, ובוודאי את התופעה של אלה המבקשים עזרה מאחרים אף שיש להם די ואף הותר לצורכיהם. הם כינו אותה בפשטות: רמאות. עם זאת, הם מבקשים להיות זהירים. למודי ניסיון, הם מזכירים שלפעמים, גם כאשר כלפי חוץ נראה שאותו המבקש אינו נצרך, כדאי לחפש את מניעיו הסמויים מן העין. ייתכן שהחשדות שלנו פזיזים מדי, ואולי נשנה את דעתנו אחרי שנכיר את התמונה כולה. יתר על כן, חז"ל מפתיעים ומוצאים בתופעת הרמאות גם דבר חיובי.

כך בחמשת הסיפורים הקצרים שלהלן, מקבץ מן התלמוד הירושלמי:

הראשון הוא על האמורא שמואל. כשהיה ילד הוא ברח מאביו (שהיה גבאי הצדקה בעיר נהרדעא) ונעמד בין שני צריפים שעניים התגוררו בהם. שמע שהם מתלבטים אם לאכול היום בכלי הכסף או בכלי הזהב. חזר וסיפר לאביו, שענה: אנחנו צריכים להחזיק טובה לרמאים שבעניים.

המשוררת אמילי דיקנסון: "אם אוכל למנוע שיברון לב אחד לא חייתי לשווא". צילום: catwalker / shutterstock

מדוע? למה התכוון האב באמירה המוזרה הזאת? היא חוזרת גם בסיפור השני:

רבי יוחנן וריש לקיש הלכו לרחוץ בחמי טבריה ופגשו קבצן שביקש מהם "זכין בי". הבטיחו לעזור כשיחזרו. כששבו גילו שבינתיים נפטר מן העולם, והחליטו שאם לא זכו בחייו יעזרו לו במיתתו. בעודם מכינים אותו לקבורה, גילו כיס של דינרים [ארנק מלא כסף] תלוי על צווארו. בתגובה אמרו גם הם דברים דומים לדברי אביו של שמואל אמורא (שאמר בשם רבי אבהו בשם ר' אלעזר): צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם [בין העניים], "שאילולי הרמאין שבהן, היה אחד תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו – מיד נענש".

שני הסיפורים מציפים שתי עובדות חיים: האחת, יש בתוכנו אנשים רמאים שרוצים לנצל את טוב לבנו. והשנייה, לא תמיד אנחנו עוזרים לאחר, גם כשצריך. המשפט המסכם מתכוון להוציא משהו טוב מהניסיון הרע, ואפשר לשמוע בו גם צליל חיוך על התירוץ שמצאנו לחוסר הרגישות שלנו: "היינו חוטאים – שאנו מעלימין עין מן העניים", מסביר רש"י, "אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו."

הסיפור השלישי הוא שוב על שמואל, שאביו נתן לו מעות לחלק לעניים. כשהגיע מצא את אחד העניים אוכל בשר ושותה יין. חזר וסיפר לאביו. ענה לו: תן לו יותר מאחר "דנפשיה מרתי", שנפשו מרה.

נימוקו של האב הפעם להמשך הנתינה, ואף להרחבתה, מפתיע ונוגע ללב: הוא מאמין שמדובר בעוני נפשי ולא חומרי. זהו מבט רגיש אל מעבר למה שנדמה לעתים בהסתכלות הֶרְגֵּלִית או שטחית.

ועוד שני סיפורים קצרצרים במקבץ התלמודי הזה מתארים אנשים גאים שלא רצו להתפרנס מנדבות. את הצדקה שקיבלו מהקהילה העדיפו לתת הלאה לאחרים:

רבי חמא, אביו של רבי אושעיא, היה מקבל דינר אחד לצדקה, ותמיד נתן אותו לאחרים.

רבי זכריה, חתנו של רבי לוי, שהיו הכול מלעיזים עליו שהוא נוטל מן הצדקה למרות שאינו צריך. לאחר מותו גילו שהיה מחלק לאחרים את הצדקה שקיבל.

פרק 64: כמה השפעה יש לי בכלל?

ובאמת, האם מעשינו הצנועים משנים משהו בעולם? מי לא מכיר את התסכול המנקר…

חז"ל ענו:

"כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

כך במסכת סנהדרין במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

בכתבי יד שונים של התלמוד הבבלי נוספה מילה נוספת, "מישראל", לאמור: "וכל המקיים נפש אחת מישראל…" – שפותחת דיון רחב בשאלה אם האמירה ההומניסטית הכללית מצטמצמת כאן לציון חשיבותו של האדם היהודי בלבד. תוספת אחרת לנוסח המשנה מופיעה בקוראן, והיא מתנה את המעשה באיכותה של הנפש המדוברת: "לפיכך כתבנו בספר לבני ישראל, כי כל המאבד נפש אחת – בלא שאיבדה נפש או ביקשה למלא את הארץ חמס – כאילו איבד מלא, וכל המקימה כאילו קיים עולם מלא."

וישנו, כמובן, המשפט שהשתרש במקומותינו: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא", בנוסח שונה מעט מהמקורות.

המשוררת אמילי דיקנסון כתבה:

אם אוכל למנוע שיברון לב אחד

לא חייתי לשווא.

אם אוכל להקל על לב דואב אחד,

להקל על כאב אחד,

לעזור לאדום-חזה אחד

לחזור לקן שלו,

לא חייתי לשווא.

וכן, נפש אחת יכולה להיות גם זו של ציפור קטנה ששבה הביתה.

או כל יצור אחר בטבע, כמו בסיפור הזה:

איש אחד טייל על החוף, כשהבחין מרחוק בדמות שכמו רוקדת על קו המים. הוא התקרב בסקרנות וראה אדם מתכופף ומרים כוכבי-ים שנפלטו לחוף, ושולח אותם בעדינות אל בין הגלים.

"מה אתה עושה?" הוא שאל.

"אני עוזר לכוכבי-הים לחזור למקומם."

"נו, באמת," גיחך השואל, "הרי אין כאן כל היגיון. הבט מסביב, יש אלפים מהם על החוף! כמה השפעה כבר יכולה להיות למעשה שלך? אתה הרי תצליח להציל מעטים בלבד".

"אתה צודק," הסכים הרקדן כשהוא מרים כוכב-ים קטן נוסף. "אבל בשבילו זה יהיה עולם ומלואו".

*פרקים נוספים מתוך הספר ניתן לקרוא גם כאן:

מהי נדיבות כלפי עצמנו, ומדוע היא חיונית לעולם לא פחות מנדיבות כלפי אחרים

תמונת כותרת: miami beach forever / shutterstock