כשאנחנו מאבדים חוש מסוים, המוח שלנו מנתב את המשאבים כדי לחדד את יתר החושים. באופן דומה, בהיבטים רבים של חיינו מגבלה מהווה פוטנציאל להתפתחות משמעותית. זהו עיקרון בסיסי בפיתוח חשיבה יצירתית ומסתבר שהוא יכול לשמש אותנו גם על מנת לטפח תקשורת בינאישית מוצלחת יותר.
עם עשרות שירים שהעפילו לראש מצעד הפזמונים האמריקאי, פרסים רבים שגרף ועיטורי כבוד, אין ספק שסטיבי וונדר הוא אחד האומנים המוערכים ביותר ברחבי העולם. וונדר, עיוור מלידה, נחשב למוזיקאי מחונן כבר מגיל צעיר. הוא שר וניגן על פסנתר, על מפוחית ועל תופי קונגה ובעודו בן 13 בלבד כבר הוציא את הלהיט הראשון שלו Fingertips, שהפך אותו לכוכב בינלאומי. "מחקרים הראו כי מוחם של אנשים שנולדו עיוורים או איבדו את ראייתם בגיל מוקדם מפנה מידע לא חזותי לאזור עיבוד הראייה שבקליפת המוח", כותב דונובן טוקויאמה במאמר שפרסם ב-Neurosciences Institute of Stanford University.
אותו אזור מוחי, שבאופן רגיל אחראי לעבד מידע חזותי, כמו מחשב מסלול מחדש ולרוב מקבל אליו מידע שמיעתי או מידע הנוגע למגע, ללחץ, למרקם, לטמפרטורה ולכאב, מסביר טוקויאמה. במצב כזה, הוא ממשיך, אנשים שלוקים בהיעדר חוש מסוים זוכים לייצוג יתר של חושים אחרים. אז נכון ששינוי תפקודי של המוח מתקבל רק בהינתן מגבלה כלשהי לאורך זמן רב, אבל העיקרון – חידוד יתר החושים כאשר אחד מושבת – מתקיים גם בהתנסויות קצרות יותר. בהתבסס על המאמר, נראה שאפילו ארוחה במסעדה חשוכה לחלוטין מייצרת חוויה קולינרית שונה, שבה הטעמים מועצמים על חשבון המראה.
בדומה לחושים, ניתן לומר שכאשר אמצעי ששימש אותנו באופן תדיר בחיים מושבת, אנחנו נאלצים להסתגל וללמוד לפתח כלים אחרים שיאפשרו לנו להסתדר. כשחלילה מושבתות הידיים פתאום הפה לומד לפתוח שקיות; כשהחשמל נופל לכמה שעות אנו הופכים יצירתיים ביכולת התעסוקה הלא טכנולוגית שלנו; וכשהטלפון הולך לאיבוד אנחנו עשויים למצוא את עצמנו נהנים מיותר מפגשים פנים אל פנים.
הרעיון הזה מהווה את אחת הגישות הבולטות בפיתוח כושר יצירה. הוא נקרא גם, בתרגום חופשי, "אילוצים יצירתיים". בסרטון שיצר המורה והסופר ג'ון ספנסר, אשר עוסק בפיתוח חשיבה מקורית בבתי ספר, הוא מסביר כי בשונה מהגישה שמעודדת לחשוב מחוץ לקופסה, הוא תומך בתפיסה שטוענת כי יצירתיות מגיעה דווקא כאשר אנחנו מתבקשים לחשוב בתוך הקופסה, אבל בצורה אחרת. כדוגמה הוא מתאר את הצורניות העשירה שנולדת כאשר ילדים משחקים בלגו או בקופסת קרטון – שני משחקים מאוד מוגבלים פיזית, כביכול. "הפשטות והיעדר האפשרויות הן שמוציאות לחופשי את כוחה של היצירתיות", טוען ספנסר.
ממה מורכבת תקשורת בינאישית?
מגבלות, אם כן, יכולות להוות מקפצה להתפתחות אישית. הן מספקות הזדמנות מעניינת להתבונן פנימה, על עצמנו, על ההרגלים שלנו ועל הכישורים שלנו, ולצמוח בכיוונים שעד כה לא נאלצנו להשקיע בהם מחשבה רבה.
תקשורת בינאישית נחשבת לאחת מהמיומנויות החברתיות השמישות והנחוצות ביותר. כפרטים שחיים בחברה, היכולת שלנו לתקשר בצורה הטובה ביותר עם הסביבה מהווה אבן יסוד באיכות החיים שלנו. מעצם היותה חיונית כל כך, חידוד ושיפור כישורי התקשורת שלנו יכול להוות קפיצת מדרגה משמעותית עבורנו, ומסתמן שההיגיון שפרסנו קודם לכן יכול לשרת אותנו גם כאן.
את כישורי התקשורת הבינאישית שלנו ניתן לחלק לשלוש קבוצות, כפי שמסביר הבלשן ויויאן איוונס, במאמר שפרסם ב-Psychology Today: אמצעים מילוליים, אמצעים לא מילוליים ואמצעים תנועתיים (קינטיים). המילוליים כוללים בתוכם את השפה ואת בחירת המילים שלנו, הלא-מילוליים מתייחסים לסממנים קוליים (כמו צחוק או רעד בקול), לחלוקת המשקל באופן הדיבור, לווליום, למקצב ולהטעמה, ואילו באמצעים תנועתיים הכוונה היא להבעות פנים, מחוות ומנחי גוף.
שלושת הרכיבים מהווים יחד תקשורת מלאה וברורה. המשקל שמקבלת כל קבוצת כישורים בעת אינטראקציה אומנם שונה, אבל כולם חשובים ליצירת השלם הנהיר. ועם זאת, סביר שלרובנו יש נטייה טבעית לכיוון קבוצת כלים אחת או אחרת. יש מי שהשפה שלו עשירה במילים אך אופן ההגשה שלו לוקה בחסר ויוצר אי הבנות, ויש מי שהמימיקה שלו פנומנאלית אבל הוא חוזר על אותו צרור ורבלי דל באופן תמידי. "כישורי תקשורת הם הכרחיים", כותבת קנדרה צ'רי ב-Very well Mind, "עבור חלקנו הם טבעיים ועבור אחרים פחות, אבל כל אחד יכול להשתפר על ידי תרגול".
נעזרים במגבלות כדי לשפר כישורי תקשורת לא מילולית
אם כך, בין אם נקלענו לסיטואציה שבה אחת מקבוצות הכלים שלנו מושבתת ובין אם בחרנו לעצום עיניים ולתת את הבמה לכישורים שברצוננו לשפר, לפנינו הזדמנות לגדילה. או כפי שניסח ספנסר בסרטון: "חדשנות מתרחשת כאשר אנחנו נתקלים במחסומים שמאלצים אותנו למצוא דרך חדשה". ממש לשם כך, ליקטנו כמה עצות מכתבתה של צ'רי בנושא פיתוח תקשורת בינאישית.
ראשית, היא טוענת, "כשאנחנו מתבוננים בתשומת לב בסממני תקשורת לא מילוליים של אחרים אנחנו משפרים את יכולות התקשורת הלא מילולית שלנו". היא בעצם מציעה לנו להעלות את המודעות שלנו לפערים בין סממנים מילוליים ללא-מילוליים של אחרים, ועל ידי כך – גם לשלנו. אדם יכול לומר ששלומו טוב והוא מסתדר עם מורכבויות התקופה אבל הרעד בקולו וחלוקת המשקל שבה ישתמש יעידו אחרת. פיתוח רגישות לפערים שכאלו והתנהלות חברית מדויקת יותר מולם תשפר את מערכות היחסים שלנו.
אמצעי לא מילולי נוסף שביכולתנו לשפר, לדבריה של צ'רי, הוא טון הדיבור שלנו. "שימו לב כיצד טון קולכם משפיע על תגובותיהם של אחרים אליכם. נסו להשתמש בטון שלכם כך שיתאים למסר שברצונכם להעביר". אולי אנחנו מרימים את הקול ומשתמשים בטון אגרסיבי גם כשאנחנו בסך הכול מנהלים שיחה ידידותית, סתם ככה מתוך הרגל, ואולי המופע הוא הפוך: גם כשאנחנו מתרגשים אנחנו משאירים את קולנו מונוטוני ויוצרים רושם מטעה.
סטיבי וונדר, כשאובדן של חוש אחד הופך ליכולות מופלאות בתחומי חישה אחרים. Kobby Dagan \ Shutterstock
אם בחרנו לחדד אמצעים קינטיים, אפשר להיעזר בטיפ של צ'רי בנוגע למבט עיניים. "כשאנשים לא מצליחים להסתכל לאחרים בעיניים זה יכול להשתמע כאילו הם מתחמקים מהם או מסתירים משהו", היא מסבירה. "מצד שני, יותר מדי קשר עין עלול להיות מעמת מדי או מאיים". אז מהי מידה מוצלחת של קשר עין? מומחים מציעים ליצור מרווח בין כל השתהות של 4-5 שניות, היא כותבת. מי שאוהב נוסחאות מוזמן לנסות, ומי שפחות – אנחנו מאמינים שהעלאת המודעות לתגובות הסביבה תעשה את ההבדל.
כיצד לדייק את השפה שבה אנו משתמשים?
"במקום לתקשר באופן ישיר ושליו אנחנו נוטים למסור מגוון של אותות מבולבלים, עקיפים, מוזרים ומאוד לא שימושיים בנוגע למה שמתחולל בתוכנו", כותב הפילוסוף אלן דה בוטון במאמר ב-The book of life. לדבריו, אנשים בוגרים, על אף הציפייה שיתקשרו באופן בוגר ומסודר, נוטים לומר משהו אחד כשהם מתכוונים לאחר, משתמשים באותו קומץ של מילות תיאור כדי להסביר מגוון רחב של רגשות ותסביכים שהם חשים ומניחים השערות לא סבירות בנוגע ליכולת קריאת המחשבות של הסובבים אותם. בסופו של דבר, נטיות אלה מחבלות בתקשורת הבינאישית שלהם.
כשאנחנו לא יודעים להגיד בצורה ברורה את מה שאנחנו רוצים, החבלה עשויה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות שמחליפות את המילים כמו ריחוק, שתלטנות או אפילו אכילה כפייתית. כמובן שהצד השני יבין אותנו בצורה מוצלחת בהרבה אם נדע לתמלל. אם כן, את הצלע השלישית – תקשורת מילולית – מציע דה בוטון לחדד על ידי תרגילי דיוק. משפטים כמו: "כשאני מרגיש\ה חרד\ה אני נוטה ל…", "כשאני מקניט\ה או מבקר\ת אותך אני בעצם מתכוון\ת ל…" או "כשאני שוהה הרבה זמן באמבטיה, אני כנראה בורח\ת מ…" יוכלו לעזור לנו לשפר את השיח הבינאישי עם הקרובים אלינו.
כמובן שבכל שיח יש לקחת בחשבון את ההקשר. לא בכל מערכת יחסים רלוונטיים משפטים בסגנון שמציע דה בוטון. אם ברצוננו לשפר את יכולות התקשורת שלנו, מסבירה צ'רי, עלינו "למצוא דרכים לשפר את הסממנים שלנו תוך כך שיתאימו למידת הרשמיות שמתבקשת בכל סיטואציה".
סטיבי וונדר אומנם נולד לתוך קופסה מטאפורית שנקראת "עיוורון" ומתוך המגבלה שהיוותה עבורו כל חייו הוא צמח להיות פלא מוזיקלי. אבל בשביל לפתח יצירתיות או תקשורת בינאישית לא חייבים להשבית אמצעי אחד או אחר באופן תמידי. אפשר לעשות זאת לתקופה. כמו משחק בקופסת קרטון לאורך אחר הצהריים אחד, שבו אנחנו יכולים להגביל עצמנו ולהתאמן על האמצעים שנותרו לרשותנו. "החיים מספקים לנו מלא קופסאות", אומר ספנסר בסרטון, "וכל קופסה היא הזדמנות להפוך ליצירתיים יותר. השאלה היא איך אנחנו בוחרים לחשוב עליה".
תמונת כותרת: Debasige \ Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
תשכחו מגינוני השיחה – על פי אריך פרום, הקשבה איכותית לאחרים נובעת מהלך רוח פנימי
ברירת המחדל של מוחנו היא חשיבה יצירתית – עלינו רק ליצור את התנאים הנכונים
אילו יתרונות בריאותיים ואילו אתגרים טומנת בחובה עבודה מהבית?
עוד מרדיו מהות החיים:
מפגשים של מהות - שרי אריסון, אלון נוימן ואסי עזריה על הקשר בין מילים, שפה ותודעה
