וירוס הקורונה הצובר תאוצה מציב אתגר משונה: על אף שהוא פוגע באינדיבידואלים, ההתמודדות עימו היא חברתית, שלא לומר גלובלית. יוסי בבליקי פורש בטור אורח את מוקדי הצמיחה האפשריים, גם בעיצומו של המשבר.
1. המין האנושי
נמלי תעופה שוממים, אלפי אנשים בבידוד, חשדנות בינלאומית נוראה ונבואות על קריסה כלכלית גלובלית. אחרי סרט האסונות האוסטרלי של החורף האחרון, נדמה שהקורונה הולכת והופכת מיום ליום ומשעה לשעה לדיסטופיית מדע בדיוני שהגזע האנושי אולי ניחש בקצות התודעה שלו את בואה, אבל עדיין מתקשה לעכל.
אז ברור שנגיף זה לא דבר טוב. בטח לא אחד כזה שהמדע המודרני השאנן מודה שאין לו כרגע שמץ מושג איך מסלקים אותו מכאן. ובכל זאת נדמה שדווקא הסיפור המוזר, המעורפל, והמאיים של התפרצות הקורונה מחזיק שלל הזדמנויות לשינוי תפיסה גלובלי ופקיחת עיניים של ממש לגבינו, הגזע האנושי. מה אנחנו עושים כאן? כמה אנחנו תלויים האחד בשני בעולם טכנולוגי שמקצר מרחקים? ועד כמה הרעיון הוותיק של מלחמה והכחדת השבט האחר למען רווחת השבט שלי הוא אנכרוניסטי מעוות וחרב פיפיות של ממש ב-2020?
הרב אשלג בעל הסולם כבר צפה את הדילמה שהולידה ההאצה הטכנולוגית בתוך נוראות מלחמת העולם השנייה: אם אנחנו יכולים להגיע בשעות ספורות מקצה אחד של העולם אל הקצה השני הרי שאנחנו חולקים את אותם השמיים. ואת אותו האוקיינוס. מה שאומר שאם אני פוגע בשלך, אוטומטית אני פוגע בשלי. כך שכשסין מתעטשת אפשר לשמוח לאידו של משטר שהוא יריב כלכלי ורעיוני נניח, אבל הרבה יותר יעיל להכין ערימה של טישו.
מה שאומר שאם עד עתה התחושה הייתה שהטבע בועט השנה כמו סוס שמעיף מעליו רוכב יהיר חסר אחריות, התפרצות הקורונה היא הזדמנות לראות בטבע מורה זקן וסבלני עדיין, שהחליט להוריד באחת את המסך מעל הביטחון המדעי החדש והמדומה של האדם הטכנולוגי המודרני לטובת הבנה של עומק האחריות שהשכלול הטכנולוגי הזה מחייב. וכמו שצפה הרב אשלג, ככל שהמרחקים בין העיטוש הסיני לטישו שלי יתקצרו, הבחירה בין שלום עולמי או חורבן גמור תהפוך ליותר ויותר רלוונטית.
2. אצילות עתיקה
אמא שלי כבר קנתה מסכות לכל המשפחה. ואורז. וקטניות. אני מגחך. מחבק אותה. איזו חמודה. אבל זה לא כל כך חמוד להיות בגיל שהתקשורת תופסת כקבוצת סיכון אלף-אלף של נגיף שמשתולל בחוץ. הרעיון שאנשים שחוזרים מחופשה משלמים בשבועיים של בידוד מאוד לא נעים כדי לא לסכן בעיקר את שכבת הגיל של ההורים שלהם הוא יפה ואף אצילי. הוא מעלה שיחה חדשה-עתיקה שבה אני מפחית קצת מהחשקים שלי למען רווחתו וביטחונו של החלש ממני. בחברה מתקדמת על אמת מי שקובע הוא האדם האחרון ולא האדם הראשון.
3. מגפת הבדידות
ועוד משהו ששכחנו או הדחקנו: היכולת להתבודד. להתבדל מן העולם. להיות עם עצמי. עם האלוהים שמדבר מתוכי. קרוב לוודאי שהתרופה העמוקה ביותר למגפת הבדידות – הגרועה במגפות האיומות של המאה ה-21 – היא דווקא היכולת להתבודד. לנתק מגע עם הולוגרמת העולם החיצוני בשביל ליצור מגע אמת עם הקול הפנימי שלי. מה מוזרה המשוואה הזו ש"מי שיודע להתבודד לעולם אינו בודד". ומה נכונה. וגם זה שיעור עומק שצרת הקורונה יודעת לספר.
וכמובן שנהיה כולנו בריאים.
* יוסי בבליקי משדר ברדיו מהות החיים את התוכנית המחסן של יוסי בבליקי.
תמונת כותרת: Angelina Bambina / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה
חוכמת חיים שלא תסולא בפז – תמצאו אותה אצל המנוסים שבינינו, בני גיל הזהב
12 עובדות מדעיות שהמין האנושי חייב להכיר ולהעביר הלאה לדורות הבאים
עוד מרדיו מהות החיים:
