מאחורי כל נרטיב מסתתר מוסר השכל שכולנו יכולים לאמץ, על אודות כוח הריפוי של אומנות הסיפור והיכולת שלה לסייע לנו בהתמודדות עם אתגרי המציאות. ביבליותרפיה, תחום הרותם ספרים וחומרי קריאה ככלי טיפולי, מדגים כיצד.
המיתולוגיה היוונית מספרת על פרסאוס הגיבור, שנשלח למסע על ידי מלכו להביא את ראשה של מדוזה גורגונה – אישה מפלצתית שלראשה נחשים במקום שערות, ולעיניה מבט קטלני שהופך לאבן את כל מי שמביט בהן. אתנה, אלת החכמה, ציידה את פרסאוס במגן מלוטש ומבריק במיוחד, שיעזור לו במשימתו. כאשר מצא לבסוף פרסאוס את מדוזה והגיע רגע ההכרעה, השתמש במגן כמראה ובעזרת הכוונתה של אתנה היה יכול לראות את השתקפותה של מדוזה, להתקרב אליה בבטחה ולערוף את ראשה מבלי להביט בה ישירות. את ראשה הכרות של מדוזה, שהתברר כנשק יקר ערך בזמן מסעו בחזרה, העניק פרסאוס עם שובו לאתנה, שטבעה אותו במרכז שריונה.
המיתוס העתיק הצית את דמיונם של היוונים הקדמונים, שעד מהרה החלו לקבוע את דמותה של מדוזה על דלתות, מפתנים וכלי לחימה כסגולה להרחקת עין הרע, כמו גם את דמיונה של האנושות כולה עד עצם היום הזה. כמו מיתוסים רבים אחרים בתרבות היוונית ובתרבויות אחרות, הוא נוגע באמונות ובפחדים הקמאיים ביותר שלנו, פורט על כל נימי הרגש ומעניק לנו השראה. מה יש בהם, במיתוסים ובסיפורים בכלל, שאנו כל כך נמשכים אליהם?
על פי פרנק רוז במגזין Wired, אנתרופולוגים טוענים כי סיפורים הם אלמנט משותף לכל התרבויות מכיוון שהם חיוניים לקיום האנושי. למוח שלנו תכונה הישרדותית המאפשרת לו לזהות באופן אינסטינקטיבי תבניות בסביבתו. וכפי שהוא מזהה תבניות בטבע, כך הוא מזהה תבניות במידע. סיפורים מכילים תבניות מידע ניתנות לזיהוי אשר מאפשרות לנו למצוא בהם משמעות. כך אנו יכולים לפרש ולהבין את העולם שמסביבנו ולשתף תובנות אלו עם אחרים.
מגן עתיק שעליו מתנוססת דמותה של מדוזה כקמע השומר על הנושא אותו. צילום: aSuruwataRi / shutterstock
סיפורים מאפשרים לילדים ונוער ללמוד על החיים בצורה מוגנת
"הדחף שלנו לזהות תבניות בסיפור הוא כל כך חזק", כותב רוז, "עד שאנחנו רואים אותן גם כאשר הן לא שם". כדוגמה לכך מציין רוז מחקר משנת 1944, שבמהלכו הקרינו ל-34 נבדקים סרטון ובו שני משולשים ועיגול בגדלים שונים נעים על פני משטח. לאחר מכן נשאלו הנבדקים מה ראו. למעט נבדק אחד שהשיב כי ראה צורות גיאומטריות נעות במרחב, כל שאר הנבדקים האנישו את הסצנה וחיברו אליה נרטיב מורכב. נרטיב נפוץ היה כזה שתיאר את תנועות המשולשים כמתקפה של גבר גדול המאיים על גבר אחר, קטן יותר, ואת העיגול כאישה הבורחת מהמשולש הגדול הבריון. הנבדקים אף תיארו רגשות שחשו הצורות: העיגול הקטן היה "מודאג", המשולש הקטן היה "תמים" ואילו המשולש הגדול היה "זועם ומתוסכל".
מניין, אם כן, מגיעה המשיכה העזה כל כך שלנו לנרטיבים ולסיפורים? הסופרת בת' ווב מסבירה ב-Guardian כי סיפורים מאפשרים לנו להתמודד עם מרכיבי החיים והמציאות ממקום בטוח ומוגן, לאורך כל חיינו. ילדים, לדוגמה, עדיין חסרי ניסיון וידע לגבי העולם. תארו לכם ילד קטן המנסה להירדם ושומע חריקות משונות שאינו יודע את מקורן. כאן, במקום שבו חסרה האינפורמציה, נכנס לפעולה הנרטיב הבדיוני. הוא יכול לדמיין מפלצת או בעל חיים מפחיד. הפנטזיה מגשרת על הפער שבין החוויה לידע. ייתכן מאוד שגם בהמשך, כאשר ילמד על המקור האמיתי לרעש (למשל צינורות ישנים), יעדיף הילד את ההסבר הדמיוני. הסיפור מאפשר לחוות את הפחד ממקום בטוח, מה שהופך אותו למהנה.
באופן דומה, בגיל ההתבגרות סיפורים עוזרים לנו לחקור רגשות ותחושות שונות וחדשות, ולהתנסות בסיטואציות מאתגרות בצורה מוגנת, כהכנה לחיים הבוגרים. רומנים לבני הנעורים, למשל, יכולים לספק התנסות בטוחה במצבים חברתיים מאתגרים, או רגשות מבלבלים או כואבים כמו התאהבות ושיברון לב. "הכלי החשוב ביותר שיש לנו כבני אדם כדי לתקוף את המציאות הוא יצירת המטאפורה – הסיפור האלגורי", מסכמת ווב. "הצעד הזה שאנו לוקחים החוצה מהמציאות אל המרחב הבטוח של הדמיון מכשיר אותנו לחזור בחזרה אל המציאות כשאנחנו מוכנים להישיר מבט אל האתגרים שבה. במרחב הזה אנחנו יכולים לתת שם לזוועות ולחגוג את ההנאות, ואז לחזור ממנו עם פרספקטיבה ברורה יותר לגבי מצבים שמטרידים אותנו".
מרשם לסיפור – קראו שני פרקים על בטן מלאה, לפני השינה
ואכן, אותו כוח תרפויטי של הסיפור הנרטיבי מוכר היטב לאנושות מזה דורות, והשימוש בו נעשה לאורך ההיסטוריה בצורה אינטואיטיבית. עם השנים והקדמה, החלה גם הפסיכולוגיה לחקור ולהכיר בו כתחום אקדמי וככלי טיפולי מן המניין: ביבליותרפיה.
פרופסור ננסי פלנגן נאפ ופרופסור פאולה ג'יי שוננפלוגל, חוקרות חינוך וקריאה, מספרות על התחום המרתק ב-Psychology Today. את המונח ביבליותרפיה טבע בתחילת המאה ה-20 הכומר סמואל קרות'רס במאמר שבו תיאר כיצד קריאת ספרים רלוונטיים יכולה להיות אפקטיבית ככלי משלים לצד טיפול רפואי או פסיכולוגי. כיום, מספרות נאפ ושוננפלוגל, הביבליותרפיה מוגדרת כ"כלי מסייע לצמיחה ולריפוי פסיכולוגי באמצעות קריאה".
הן מרחיבות כי הביבליותרפיה היא יותר קונספט רעיוני מאשר שיטה יחידה ומוגדרת. היא יכולה להיעשות בעזרת מגוון רחב של חומרי קריאה: ספרי פנטזיה, ביוגרפיות, ספרי שירה ואפילו חוברות קומיקס. ניתן להשתמש בה באופנים ובתחומי טיפול שונים, אך באופן הבסיסי ביותר היא יכולה לשמש כתרפיה בפני עצמה.
עבור ילדים, סיפורים מגשרים על חוסר הניסיון והידע לגבי העולם. צילום: Tomsickova Tatyana / shutterstock
"התהליך פועל דרך שלבי התרפיה המוכרים", הן כותבות. "הזדהות, קתרזיס [המילה היוונית לתחושת הזדככות וטיהור שמגיעה בנקודת שיא] ותובנה". בשלב הראשון הקורא יוצר חיבור עם הדמויות בטקסט ומזדהה עם המטרות והאתגרים שלהן. בהמשך הוא מלווה אותן לאורך העלילה: את הרגשות, הקשיים והתקוות שלהן בעודן פועלות וחותרות לפתרון המיוחל. תחושת הקתרזיס מתאפשרת הודות לכך שהחוויה נעשית מעמדה חיצונית, וממקום בטוח ומוגן לקורא. לבסוף, מגיעה התובנה: ההכרה המודעת של הקורא בקווי הדמיון שבין הדמויות או הסיטואציות מהטקסט לבין המאפיינים ונסיבות חייו שלו עצמו, וההחלטה לאמץ רעיונות או שיעורים במחשבותיו או בפעולותיו.
התהליך המנטאלי הזה הופך את הביבליותרפיה הטיפולית או הקלינית לכלי התמודדות יעיל עם קושי נפשי מאובחן, או כזה המצמצם את ההשפעות השליליות של הפרעה מאובחנת בתחום הנפשי, המנטלי או הפיזי. כך, לדוגמה, תרפיה באמצעות שירה ספרותית הצליחה להוריד את רמות החרדה ופוסט-טראומה בקרב מחלימים מהתקף לב.
מחקר נוסף שהן מצטטות משווה בין האפקטיביות של ביבליותרפיה לבין מפגשי פסיכותרפיה בקרב 60 מבוגרים הסובלים מדיכאון מאובחן. נמצא כי שתי השיטות אפקטיביות באופן שווה בהורדת מדדי הדיכאון של הנבדקים, הן בטווח המיידי שלאחר התהליך והן בטווח של שלושת החודשים העוקבים.
מאחורי כל סיפור מסתתר יותר ממוסר השכל אחד
נאפ ושוננפלוגל מוסיפות כי ישנו דיון מדעי נרחב הבודק האם סגולות הריפוי נובעות מעצם הפעולה של קריאת טקסט לכשעצמה או מתוך התוכן המסוים, שכן ישנה תמיכה מחקרית לאפקטיביות וליתרונות של כל אחת מהגישות. התשובה כנראה היא ששני הנדבכים גם יחד יוצרים סינרגיה שבה השלם עולה על סך חלקיו.
"מקום ריפוי לנפש", כך נכתב מעל דלת הכניסה לספרייה בתביי שביוון הקדומה. אך על מנת להפיק את סגולות המרפא יש להתעמק בלקחים האמיתיים שהטקסטים מציגים. ואכן, לאחר שנשפך אור נוסף על אודות הכוחות הפסיכולוגיים הפועלים בעת המפגש שלנו עם נרטיב סיפורי, ניתן לשוב ולראות את האלגוריה האמיתית החבויה במיתוס פרסאוס ומדוזה. מעבר לסיפורי הגבורה והאומץ, מיתוס זה מספק מוסר השכל נוסף, מטאפורת-על, אשר דנה בתפקידן החשוב של אומנות הסיפור עצמה ואומנות בכלל, בתרבות ובפסיכולוגיה האנושית: כפי שמגינו המבריק של פרסאוס אפשר לו להביס את מדוזה בבטחה מבלי להביט בה ישירות, כך המיתוס עצמו, הסיפור והאומנות משמשים מגנים המשקפים לנו את אתגרי המציאות ומגוננים עלינו על ידי כך שהם מאפשרים לנו להתמודד איתם מאותה עמדה חיצונית מהמקום הבטוח שבמרחב הנרטיבי.
תמונת כותרת: Billion Photos / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים
תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד
מדוע כדאי 'להזיע' קצת בזמן הקריאה – וכיצד המאמץ מועיל לאינטליגנציה שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון מתארחת לשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השע
