כשאנו חושבים על נתינה, עולה במוחנו אוטומטית מחשבה על עזרה לאחרים. בדתות ובתרבויות אחרות, ביניהן הבודהיזם, תופסים מושג זה באופן מעט שונה. הסופרת רחל מראני יצאה למסע בעקבות נדיבות ונתינה, ומציגה בספרה החדש את תפיסת העולם של הדלאי לאמה, ולפיה נדיבות כלפי עצמנו טבעית וחיונית בדיוק כמו נתינה לאחרים.
מדי פעם מתפרסם טקסט כה מקורי ומרענן שהוא מיד תופס את תשומת ליבנו. כזו הייתה החוויה עם הספר נדיבות טובה מאת רחל מראני, והיא כנראה לא ייחודית לנו: בדיוק כאשר סיימנו לשוחח עימה על פרסום מובאה מהספר, התברר כי היא האורחת הבאה בפודקסט Mindset של שלומי חסטר. ומכיוון שכבר התברר לחסטר ולנו בעבר כי אנו חולקים יותר מתחום עניין אחד, זו נראתה לנו הזמנה ברורה לשתף פעולה ולחשוף כל אחד את קהלו לתכניו של האחר.
אז מה בספר תפס אותנו ואת חסטר?
בספרה נדיבות טובה (גרסת אודיו) רחל מראני מזמינה אותנו לפענח ביחד איתה את חידת הנדיבות. המסע עובר בין תחנות בניסיונה האישי ובין הוגים מהמערב והמזרח וכולל מחקרים מהארץ ומהעולם, מבחר סיפורים, שירה וסיפורי עם וגם עדויות מרתקות ואמיצות של אנשים החיים בינינו. הספר בודק מהי נדיבות טובה, אבל גם מהי נדיבות לא טובה: למה מתכוון, למשל, הביטוי העברי "אסיר-תודה" – מיהו האסיר? מיהו הכולא? מהו בית הכלא?
פרופסור יעקב רז, חוקר ומורה של זן בודהיזם, סופר ומתרגם, שכיהן כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב אמר על הספר: "ספר נפלא, יפה, עדין, צנוע, עשיר, מורכב, מלא השראה וידע".
בשני הפרקים שלפנינו תוכלו לשפוט כל זאת בעצמכם. הם נוגעים בחיפוש אחר האיזון הטוב שבין נדיבות לזולת ונדיבות לעצמנו. המובאות מייצגות היטב את האווירה הכללית של הספר, המשלבת הגות עמוקה לצד אנקדוטות הומוריסטיות; סיפורים אישיים לצד רעיונות קלאסיים; כתיבה קולחת לצד טיפול מרובד בזוויות השונות של נדיבות ונתינה. הפרק "מוניקה" הוא סיפור משעשע כהקדמה לתוכן המעמיק יותר שמגיע בפרק "אלטרואיזם אגואיסטי" העוסק בתפיסה הבודהיסטית, היהודית, הנוצרית ועוד.
להאזנה לפודקסט Mindset עם רחל מראני.
פרק 48 – מוניקה
מספרים:
איש אחד צעד בסופרמרקט אחרי אימא וילדתה בת השלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.
כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: "לא!" הילדה התחילה למחות, אבל האם שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".
הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ובתוך דקות מעטות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לדרוש ממתקים, האם סירבה. הילדה התחילה לכעוס, אבל האימא לא איבדה את העשתונות: "די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקנייה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".
כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים, והיא דרשה בתוקף מסטיק. כשנענתה בשלילה, פתחה הילדה שוב בסצנה קולנית של בכי וצעקות, אבל האם הגיבה שוב בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה, ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה."
כשגמרה לשלם, יצאה האם מהסופרמרקט אל מכוניתה. האיש שהיה עד לכל מה שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך למכונית ואמר לה: "תסלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה."
האם נתנה בו מבט מחויך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה."
פרק 52 – אלטרואיזם אגואיסטי, ההגות הבודהיסטית
שינוי מעניין בתפיסת הנדיבות חל במערב בהדרגה ב-100 השנים האחרונות, עם חדירתה והתפשטותה של ההגות העתיקה מן המזרח הרחוק אל ארצות הברית ואירופה.
"תורת החיים שלי היא נדיבות," אומר הדלאי לאמה ה-14, המנהיג הנוכחי של הבודהיזם.
ההגות הבודהיסטית מרבה לעסוק בנושא, והמונח "דאנה" – שמתורגם כנתינה, נדיבות, פתיחת הלב – נחשב בה מרכזי ורב-חשיבות. הוא מופיע בראש הרשימה של עשר האיכויות ("פאראמי"), שעל המתרגלים לפתח עד לדרגה של שלמות כדי לשים קץ לסבל הקיומי. על בודהה סופר שכל פגישה איתו נפתחה תמיד בשיחה על "דאנה", ושהוא לא המשיך בשיחה עד שווידא שהשומע מבין באמת את חשיבותה.
בהגות הבודהיסטית נתינה לעצמי ונתינה לאחר הן חלקים משלימים, בעלי משקל זהה עבור המכלול. צילום: Brady Barrineau / shutterstock
המסורת מציינת ארבעה סוגים של "מצבי תודעה גבוהים", בְּרַהמָה-ויהַארָה, והם כוללים: "מטה" – ידידות, אהבה חומלת, אהבה ללא תנאים. "קַרוּנָא" – חמלה, אי-אלימות, אי-פגיעה. "מוּדיטָא" – שמחה משתתפת בהצלחת האחר. "אוּפֶּקְהָא" – איזון התודעה.
מה מכל השפע הזה יכול להיות רלוונטי גם למסעי הנוכחי? או ליתר דיוק: במה כדאי לנסות לגעת, ולו בקצה המזלג?
זו היתה שאלה שהעסיקה אותי לא מעט בדרך. בסופו של דבר, בחרתי בנקודות אחדות שמאירות את נושא הנדיבות מכיוונים שונים לאלה שהזכרנו עד עכשיו, ויכולות להעשיר את הגישה המערבית, אפילו לאתגר אותה. ולא פחות חשוב, הן הוכיחו את עצמן כבעלות תועלת ממשית בחיי.
הנה, למשל, אחד הביטויים המבריקים, וגם המשעשעים, שטבע כנראה הדלאי לאמה: "אלטרואיזם אגואיסטי". זהו צירוף שנשמע לאוזן מערבית כמו אוקסימורון, כזה שכולל בתוכו שני דברים מנוגדים. אבל לפי התפיסה הבודהיסטית, אין כאן כל בעיה: "איננו נפרדים. אנו מחוברים הדדית," אמר הבודהה, שדיבר על "תלות הדדית" ועל "רשת של זיקות גומלין", שקיימות בין כל היצורים החיים בעולם – אנשים, בעלי חיים וצמחים. במילים אחרות: אין כל ניגוד בין פעולה למען הזולת ובין פעולה עבור עצמנו, להפך: "כשאנו דואגים לעולם, אנחנו דואגים לעצמנו. וכשאנו מטפלים בעצמנו, אנו מטפלים בעולם", כפי שהסביר ג'ק קורנפילד, פסיכולוג ומורה בודהיסטי, בספרו "הלב הנבון".
הדברים כה בסיסיים בהגות המזרח, עד שהדלאי לאמה התקשה פעם להבין שאלה שהופנתה אליו במפגש עם מורים לבודהיזם שהגיעו מן המערב. השואלים שיתפו ברגשות קשים שעולים תדיר אצל מטופליהם, וכוללים ביקורת אישית, חוסר הערכה ואפילו שנאה עצמית. אבל הדלאי לאמה פשוט נדהם. הוא כל הזמן ביקש מהמתרגם שלו להבהיר: איך מישהו יכול להרגיש שנאה כלפי עצמו? אחר כך שאל אם גם הנוכחים חוו את הבעיה הזו בעצמם, וכשראה את כולם מהנהנים בחיוב קרא: "אבל זו טעות! כל יצור חי יקר הוא!".
בהמשך לכך, במפגש מאוחר יותר הופתע הדלאי לאמה כשהבין שבשפות המערביות המילה "חמלה" מובנת רק, או בעיקר, כחמלה לזולת. אז הוא ביקש להבהיר נקודה מעניינת: למילה חמלה, טסה-ווה (tsa-wa) בטיבטית, יש התכוונות כפולה. היא מתחילה בך ורק אחר כך מתרחבת לאחרים.
אנתרופולוגים נוהגים להעיד מניסיונם על כוחה של מילה לעצב מציאות, וטוענים שאנשים עלולים שלא להבחין כלל בתופעות או במצבים שאין להם מילים עבורם בשפתם. ברוח זו פנה הדלאי לאמה לעמיתיו במערב ואמר: "אנגלית היא שפה עשירה מאוד, לכן חייב להיות בה מושג כלשהו שמקביל למילה הטיבטית המתארת חמלה שמתייחסת הן לעצמי והן לאחרים." ואז הוסיף: "ואם אין מילה כזו, הַמציאו אותה".
איזה רעיון נפלא!
במקורותינו מופיעה המילה "חמלה" לצדה של המילה "רחמים", כמעט ללא הבדל משמעות ביניהן. אבל לאחרונה מורגש שינוי בדיבור היום-יומי, וקרנה של "חמלה" הולך ועולה, כשהיא דוחקת את רעותה לצד.
לשאלותַי הסקרניות על העדפתם החדשה, ענו לי חברי: כי היא רכה יותר, מכילה, אוניברסלית, ובעיקר, כך הדגישו, אין בה מבט מתנשא על האחר כמו ברחמים (נימוק המזכיר את ההבחנה המקובלת באנגלית בין pity ל- compassion כשהאחרונה כוללת בתוכה ממש את כוונת ההכלה .(com כל אלה הם הסברים יפים, אך אישיים וסובייקטיביים. אפשר שהם תולדה של השפעות חדשות מן הבודהיזם או מהנצרות, ואולי נובע הדבר משלל הקונוטציות השליליות שנערמו על המילה "רחמים" במהלך הדורות מסיבות שונות (כפי שקרה גם למילה "נדבה", למשל, בניגוד לאחיותיה לאותו שורש "נדיבות" או "נדיב").
אלא שאם עוצרים לרגע ומקשיבים… רחמים היא בעצם מילה יפהפייה, כפי שהסב את תשומת לבי עולה חדש שרק החל ללמוד עברית. הוא הצליח לשמוע בה את המקור: המילה "רחמים" כוללת בתוכה "רחם" – המקום המכיל ביותר שקיים.
אבל כן, שתיהן מתכוונות בעיקר אל הזולת.
אם כך, אולי באמת הגיע הזמן להמציא מילה חדשה, מאוזנת, גם בעברית?
*נדיבות טובה הוא ספרה השני של רחל, מחברת לשמוט, סיפור אהבה, מייסדת "הקרן למצוינות בתרבות", נספחת התרבות לשעבר של ישראל בוושינגטון.
תמונת כותרת: Diego PH on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מקרב לב – בחזרה לאומנות הנשכחת של מכתבי תודה
מתנות הן דבר נפלא, אבל איך בוחרים כאלה שיעשו את העבודה? פסיכולוגים בדקו
כיצד ניתן לפתח את הנטייה הטבעית של ילדים לחלוק ולתת לאחרים?
עוד מרדיו מהות החיים:
