דילמת הקרונית היא סוגיה פילוסופית ופסיכולוגית שנבחנה כבר ב-1967: האם היינו מקריבים חיי אדם אחד בכדי להציל את חייהם של חמישה, ובאילו תנאים? התבוננות בשיקולים המניעים אותנו בקבלת החלטות מורכבות מלמדת אותנו על עצמנו, מאפשרת להטיל ספק ולצמוח להיות האדם שהיינו רוצים להיות.
ישנן דילמות בחיים שבהן ברור מאוד מהי הבחירה הנכונה. הבחירה במקרים אלו קלה מכיוון שהפער בין האפשרות הטובה ביותר לפחות מוצלחות הוא גדול. לעיתים, לאפשרות הטובה אין אפילו חיסרון אחד, כך שאנו אולי בכלל לא חווים אותה כפעולה של בחירה. פשוט הולכים על האפשרות המושלמת מבלי להביט לאחור. מסעדה בתקציב נוח ואוכל מעולה לעומת אחרת – גם יקרה וגם לא מוצלחת בכלל? קל.
אבל לצערנו (ואולי לא בהכרח), לא כל הבחירות הן כאלו. ברבות מההחלטות שעלינו לקבל בחיים אין אפשרות נטולת חיסרון. בכל בחירה שנעשה נרוויח דבר אחד ונוותר על אחר, או נפסיד בכל מקרה, השאלה רק מה וכמה. בחירה במגורים בסביבה פסטורלית שמצריכים משכנתה כבדה או באזור פחות מלבב שישאיר תקציב למותרות? האם לספר לחבר שבן או בת הזוג בוגדים בו ובכך לטלטל את חייו על ידי פרידה או להסתיר ולאפשר פגיעה מתונה ומתמשכת? לעיתים קרובות שיקולי הרווח וההפסד אינם מסתכמים בשני היבטים בלבד אלא גוררים אחריהם השלכות כמו אדוות על המים.
אילו שיקולים יכריעו את המאזניים שלנו בהינתן מגוון אפשרויות שטומנות בחובן גם רווח וגם הפסד? האם מוסר ישחק תפקיד ראשי? אהבה? כסף? בסרטון קצר מבית TEDEd מסבירה אלינור נלסן על דילמת הקרונית, סוגיה פילוסופית ופסיכולוגית מעניינת שהציפה פיליפה פוט כבר ב-1967: רכבת דוהרת על מסילה שעליה ניצבים 5 אנשים. אין להם שום דרך להימלט בעצמם מהתקרית הממשמשת לבוא, אבל לנו יש אפשרות להצילם. אנחנו ניצבים ליד ידית שתסיט את הרכבת למסילה אחרת ותושיע את חיי חמשת הנפשות. אמה מה, על המסילה השנייה ניצב אדם אחר. גם הוא לא יוכל להימלט מפגיעת הרכבת. האם אנחנו מושכים בידית ומצילים 5 בני אדם במחיר של הריגת 1? האם אנחנו מניחים לגורל לעשות את שלו?
כיצד נפעל כשהתוצאה זהה אבל הפעולה הנדרשת מאיתנו שונה?
בסקר שנעשה, מספרת נלסן, "כ-90% מהמשיבים אמרו שזה בסדר למשוך בידית ולתת לעובד אחד למות כדי להציל חמישה". ביקורות שצפו בנוגע לסקר טענו כי הסיטואציה כה בדיונית שתשובות הנבדקים אינן אותנטיות: הם אינם מסוגלים באמת לדמיין את עצמם ברגע שכזה ועל כן מגיבים בצורה מאד רציונאלית. כתגובה נערכו מחקרים שהעמידו את הנבדקים בפני הדילמה תוך שימוש במשקפי מציאות מדומה. גם אז, כשהחוויה הייתה מוחשית לכל הדעות, אחוז המושכים בידית נותר קרוב ל-90.
השיקול שהניע את רוב המשתתפים היה תועלתנות, מסבירה נלסן. על פי עיקרון זה, "ההחלטה הנכונה מבחינה מורלית היא זו שמביאה את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים. חייהם של חמישה שווים יותר מאלו של אדם אחד, אפילו אם משיגים זאת על ידי הריגת אדם אחר".
אבל זה לא הסוף, הדילמה ממשיכה להתפתח.
בגרסה מאוחרת יותר אנחנו ניצבים על גשר, מעל למסילת הרכבת הדוהרת. על המסילה, אותם חמישה מתפללים להינצל ממותם ולנו אין ידית שתסיט את הקרונות – אבל אדם נוסף ניצב לידנו. אם נשליך אותו מטה אל המסילה, נעצור את הרכבת מלדרוס את חמשת האנשים האחרים. אבל שוב, נקריב את חייו של אדם אחר. כיצד הייתם פועלים כעת?
במקרה הזה, אחוז המגיבים צנח דרמטית ל-10. "האינסטינקטים שלנו", מפרשת נלסן, "אומרים לנו שגרימת מוות בכוונה תחילה זה לא אותו הדבר כמו לתת למישהו למות כנזק משני. זה פשוט מרגיש לא נכון מסיבות שקשה להסביר". האם זו מידת האקטיביות שנדרשת מאיתנו על מנת ליישם את אותה החלטה? הרי גם משיכה בידית היא פעולה אקטיבית, אבל המרחק הפסיכולוגי שקיים בינה ובין ההשלכות שלה גדול יותר. מרחק פסיכולוגי, במילים פשוטות, הוא מידת הקלות שבה אנחנו מודעים להשלכות מעשינו. לעומת המשיכה בידית, בזריקת אדם חי מהגשר ישירות אל מותו המרחק הפסיכולוגי הוא קצר בהרבה. התוצאה אומנם זהה, אך ההבנה שלנו והחוויה הישירה של מותו הן אחרות.
באין ברירה, את מי אנחנו בוחרים לאכזב ומה זה אומר עלינו?
דילמת הקרונית מהווה מעין צומת בין מוסר, תועלת ורגש, וחושפת נטיות אנושיות שונות. מסתבר, לדוגמה, שאחוז הגברים שבחרו לזרוק את האדם מהגשר היה גבוה מאחוז הנשים וכי כאשר האדם על הגשר היה אישה, אחוז המשליכים ירד. בנוסף, גברים ונשים שצפו בקליפ קומי טרם הסימולציה נטו גם הם לבחור בהשלכת האדם מהגשר. קצת כמו עמדת תקליטן שמשחק בעוצמת הפרמטרים השונים של המוזיקה, ככול שהווליום של עיקרון מסוים גבוה באופן טבעי או מועצם באופן מלאכותי – כפי שהתרחש בניסוי – כך ההחלטה שנקבל תיטה לכיוונו או הרחק ממנו.
רובנו המוחלט לא ניצבנו וכנראה שלא נעמוד בפני דילמה שכזו בחיינו. ועם זאת, אנחנו ניצבים בפני לא מעט החלטות שאינן פשוטות והשלכותיהן הרות גורל. הן אולי אינן נחרצות כמו הקו שבין חיים למוות, אבל הן בהחלט מאלצות אותנו לבחור אם לפגוע באדם אחד או באדם אחר: לאכזב את ההורים שלנו או את בני הזוג? להעמיד בפני מצב לא נעים את העובדת החדשה או את העובדים הוותיקים? ואף החלטות מורכבות יותר כמו האם לגרוע מתקציב החוגים של ילד אחד בשביל להתמודד עם קשיים של ילד אחר או לא? מה שוקל יותר – הנאה של ילד אחד או צרכים בסיסיים של האחר? מתי חל מהפך בשיקולים? האם כסף יכריע לעומת אהבה או שזו אהבה שתטה אותנו הצידה מהמסלול הרציונאלי? האם בשביל הכרה וכבוד אנחנו מוכנים למחול על מוסר וכנות? מה מניע אותנו כשהמים גועשים ואי אפשר להציל את כולם?
דילמות הן אומנם לא נעימות, אך מה שאינו נעים אינו בהכרח שלילי. החלטות שכאלו הן פוטנציאל להכיר את עצמנו, לעצור ולחשוב מה שוקל יותר ומתי. אלו הזדמנויות ללמוד להכיר את עצמנו קצת יותר לעומק ואולי אף להטיל ספק באינסטינקט הראשוני שלנו ולבחור מראש מתוך אילו שיקולים היינו רוצים לפעול.
תמונת כותרת: dmitriylo / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 נקודות מבט לקחת בחשבון כאשר אנו עומדים בפני החלטות חשובות
כיצד חשיבה רציונלית מחזקת את האינטואיציה – וכיצד ליצור את האיזון העדין ביניהן?
על רציונליזציה, פיתויים והטיות קוגניטיביות – מה גורם לנו לעגל פינות?
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון מתארחת לשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השע
