גישה חיובית כלפי האופן שבו אנחנו זוכרים את ההיסטוריה עשויה להקל עלינו ולשכך חוסר נעימות שיוצר תסכול. אבל מתי היא עלולה להפוך להטיה כרונית – ולהותיר אותנו באותו מקום בהתרפקות על תמונת עבר אידילית? היופי הוא שגם הסתכלות חיובית לאחור יכולה לאצור בתוכה את שלל גווני העבר ולאפשר לנו ללכת בדרך האמצע.
כמעט תמיד פרידה איננה החלטה קלה, בפרט כשמדובר במערכת יחסים שנמשכה לאורך זמן. כזו שאוצרת בתוכה חוויות נפלאות או אהבה גדולה לצד כל אותם חסרונות שאינם ברי גישור, שבעטיים בחרנו להתרחק. מעצם היותה החלטה לא פשוטה, סביר שבילינו זמן רב בהתלבטויות וניסיונות מניעה, ואף על פי כן, אחת התופעות השכיחות שמתרחשות בחודשים הראשונים שלאחר הפרידה היא התרפקות מערערת על תמונה אידילית של הקשר שהיה.
גם אם לא חווינו זאת בעצמנו, רובנו נתקלנו בתסבוכת המוכרת של זוג שסובל ונפרד וחוזר וסובל ונפרד, וכן הלאה. בתור פרודים טריים, מסביר הפילוסוף אלן דה בוטון בסרטון מבית The school of life, "אנחנו הופכים מודעים באופן חדש לקסמם של רגעים שנראו סתמיים בזמנו". אז נכון, יכול להיות שאנחנו בעיצומה של התעוררות ומגלים כי עשינו טעות מרה והפרידה הייתה מיותרת, אך יותר סביר, הוא טוען, שאנחנו חווים נוסטלגיה: הנטייה האנושית לצבוע את העבר בוורוד ולהתרפק על תקופות שאינן עוד.
נוסטלגיה, הרבה יותר נוכחת ממה שחשבנו
נוסטלגיה באה לידי ביטוי באופן דומה במישורים שונים של החיים. באמצע המאה ה-19, מספר דה בוטון, עברה בריטניה מהפכה תעשייתית ומדעית ששינתה את אורחות החיים מכף רגל ועד ראש. צורות התיישבות חקלאיות וקהילתיות הוחלפו בריכוזים ענקיים של זרים שמתאכלסים בערים מתפתחות. מתוך ניסיון לרכך את הבלבול שנולד עקב השינוי הגדול, אומנים והוגים רבים ביקשו לדמיין עולם טוב יותר. חלקם, מסתבר, פנה אל העבר. ליתר דיוק, אל ימי הביניים.
"חברי מועדון האומנים היללו את הפשטות והתמימות, כביכול, של הקהילות שחיו במאה ה-12 וה-13", מתאר דה בוטון. ואכן, ביצירות אומנות מאותה תקופה ניתן לראות איכרים נאים, חסרי השכלה, שמחים בחלקם וחוגגים את הקציר. "נראה כאילו אלימות אינה קיימת, גם לא ניכור, פחד או אכזריות", הוא מוסיף. כמעט כאילו איש לא הוטרד מהעובדה שאין דרך לחמם את הבית או אלטרנטיבה לשלוש ארוחות של דייסת שיבולת שועל ביום. מהציורים, טוען דה בוטון, ניתן לחשוב שהלינה בסככות הייתה קלה בהרבה מהחיים בבתי העיר המקורים.
תחושת הכמיהה לתקופות עבר מקננת גם היום בלבבותיהם של רבים. זו התחושה שפעם היה פה טוב יותר. געגוע אל משחקי ילדות תמימים שמתבססים על דמיון מפותח, אל מחיה פחות מאובזרת – ופחות מתקלקלת – ודורשת פחות השקעה, ואל כרטיסי קולנוע ב-20 שקלים.
ההיסטוריה לא הייתה הופכת להיסטוריה אם לא היה צורך להתקדם אל העתיד
אבל אין זאת התמונה המלאה, הרי. בדיוק כפי שלאקס המיתולוגי שלנו היו צדדים פחות סימפטיים, כך גם לימי הביניים ולשנות ה-90 או ה-60 (כל אחד והנקודה שבה הנוסטלגיה שלו אוחזת). "בליבה של הנוסטלגיה", מסביר דה בוטון, "שוכנת התעלמות מהסיבה שבגללה דברים השתנו". על פי דבריו, נראה כי בעבור המקוננים הנוסטלגיים – ההיסטוריה התקדמה קדימה בלי שום סיבה נראית לעין. מבחינתם, המורכבויות של המציאות העכשווית הן מקריות לחלוטין ואינן תוצר לוואי טריקי של מסע חקירה טבעי אחר צמיחה והתפתחות. מסע שמטרתו להימלט ממציאות קודמת מורכבת לא פחות.
"כשאנחנו נוהגים ברכב, אנחנו משתמשים במראות אחוריות בכדי לנוע קדימה. ההיסטוריה מאפשרת לנו לעשות את אותו הדבר. אנחנו נעים קדימה בעזרת העבר", טוענת מנדי צ'ו בכתבתה ב-Medium על שיעור שקיבלה פעם ממנהל בית הספר שלה. העבר, הסביר לה, מהווה נקודת ייחוס לשיפור, ועל כן חשוב שצ'ו תיכנס לשיעורי היסטוריה.
לעומת השיעורים בכיתה, סרטים שהציגו התרחשויות בתקופות עבר דווקא עניינו את צ'ו מאז ומתמיד. "לעיתים קרובות אני תוהה האם הדמויות היו נוהגות בעבר כפי שהן מוצגות או שזו השלכה של תפיסת העולם העכשווית שלנו", היא כותבת ומקדמת אותנו אל עבר הבנה חשובה בנוגע לתפיסת העבר. בספרו The Time Paradox, מספרת צ'ו, מסביר הפסיכולוג פיליפ זימברדו כי העלאת זיכרונות היא תהליך של בנייה מחדש שמתבסס בכל פעם על תפיסת העולם העדכנית שלנו. כלומר, ככל שההבנה שלנו את פני הדברים משתנה ומתפתחת – הדרך שבה נראה את הזיכרונות שלנו תשתנה גם היא. "הצורה שבה נזכור אירוע עבר בגיל 5 שונה מאוד מזו שבה נזכור אותו בגיל 50", כותבת צ'ו, ואכן, האופן שבו אנחנו רואים את העולם בשלבים שונים של חיינו משתנה ומשפיע בכל פעם אחרת על הצורה שבה נשחזר זיכרונות.
תפיסת העולם שלנו עשויה להשתנות גם במרחק של חודש
בין גיל 5 ל-50 תהיה אומנם קפיצה אסטרונומית, אבל גם בין יום הפרידה הסוער או הימים שקדמו לו ובין נקודת זמן שנמצאת חודש או חצי שנה לאחר מכן ישנו פער גדול. אנחנו בגפנו, בדירה קצת ריקה מרהיטים, בדיוק חזרנו מקניות מתישות, סוחבים שקיות כבדות ואין מי שידליק את החימום כי אין לנו כוח לקום מהספה. אולי עבר רק חודש, אבל התפאורה השתנתה כליל והמציאות, אם להיות כנים, עשויה להיות מורכבת משחשבנו. בהתבסס על כתבתה של צ'ו, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שינוי תודעתי שמשפיע רבות על אופי הזיכרונות שמציפים אותנו.
האם המציאות קשה יותר מאשר בתוך מערכת היחסים או שזו תפיסת המציאות העכשווית שלנו שמבקשת מקלט מפני הקשיים החדשים? האם אלו קשיים בלתי צפויים שכמו נגזרו עלינו משמיים או שהאתגרים הנוכחיים הם נגזרות של שינויים שמביא עימו המסע קדימה? לערים של המאה ה-19 ולטכנולוגיה של המאה ה-21 ישנם חסרונות, אין ספק, אך האם זה נכון שלתקופות שקדמו להן לא היו? אם הכול היה נוח כפי שהוא, מדוע שהמין האנושי יניע את גלגליו קדימה?
כשאנחנו משווים בין זיכרון האקס המיתולוגי והתרפקות על תקופות עבר כדאי לעשות את המעבר בין ראייה אינדיבידואלית וקולקטיבית. גם אם לנו באופן אישי נעמו שנות ה-90, הרי שבראייה חברתית רחבה העובדה שאורח החיים השתנה מעידה כי לקולקטיב זה לא היה טוב מספיק. והקולקטיב כולל בתוכו את שלל הקבוצות החברתיות שחיו אז או בימי הביניים הפשוטים והמאושרים, כביכול.
דברים שזכורים לנו בממדים עצומים מגיל 5 מתגלים כקטנים בהרבה ומפחידים פחות בגיל 50. צילום: Willyam Bradberry / Shutterstock
האם התבוננות חיובית על העבר מקדמת או מעכבת אותנו?
זה עשוי להישמע כאילו כאן נגמר הסיפור: עלינו להכיר בכך שהאופן שבו אנו שולים זיכרונות ממעבה מוחנו הוא מוטה ולהטיל בו ספק. בטח כשהם מערערים החלטה שקיבלנו בכובד ראש. אבל צ'ו מציעה צעד נוסף: "בזמן שאיש לא יכול לשנות אירועים שהתרחשו בעבר", היא מצטטת את זימברדו, "כולם יכולים לשנות את הגישה ואת האמונות שלהם לגביהם". לטענתה, "אנשים שמתבוננים על העבר בצורה חיובית (גם אם עליהם להגזים נסיבות או להתעלם מפיסות מידע) נוטים להיות שמחים, בריאים ומצליחים יותר". לעומתם, היא טוענת, אנשים שמסתכלים לאחור באופן שלילי נוטים לאגור כעס, לפתח חרדה או דיכאון ולסבול מביטחון עצמי נמוך. בהתבסס על דבריה של צ'ו, נוסטלגיה נשמעת כמו פתרון קסם.
גם דה בוטון מתייחס לדינמיות של הזיכרונות שלנו ולהשפעתם, אך לטענתו צביעת העבר בוורוד מבלבלת אותנו ודווקא היא זו שמעכבת אותנו מלהתקדם קדימה ומעיבה על המציאות העכשווית. אם לחזור לדוגמה שממנה התחלנו, את ההחלטה הנכונה, הוא מסביר, קיבלנו ברגע האמת כאשר כל הנתונים העדכניים היו בידינו. זה נכון ביחס לפרידה כמו גם ביחס למעבר לדירות אטומות למים או למחשבים ניידים. עכשיו, חצי שנה או שנה אחר כך – כשאנחנו מדוכדכים מבדידות – זה לא הזמן לשקול את הנתונים. הם זכורים לנו שונה מאשר היו בפועל. המשקל שאנו מייחסים לדברים שחסרים לנו עכשיו, לבד על הספה, גדול מזה שייחסנו לחשיבותם כשהיו זמינים לנו – בעיקר לעומת חוסרים אחרים.
בהיעדר סכנה ממשית, טוען דה בוטון, המוח שלנו מעדיף להדחיק מידע לא נעים ולהתל בנו בנוגע לרצוננו לחזור אל העבר. אבל חזרה אל העבר, הוא אומר, לא תהפוך אותנו מרוצים, היא במקסימום תזכיר לנו למה התקדמנו הלאה.
האם הכרה בחסרונות העבר היא בהכרח הסתכלות שלילית?
האם הגישות באמת סותרות כפי שהן נשמעות? האם דה בוטון וצ'ו מתייחסים לסוגי אירועים שונים בחיינו? מתי התבוננות חיוביות על חוויות עבר לא נעימות משרתת אותנו ומתי היא מעכבת אותנו? מצד אחד, היא יכולה לרוקן אותנו מכעסים מיותרים ולהותיר אותנו קלי לבב, ומצד שני היא עלולה לתקוע אותנו בלולאת התרפקות אשלייתית. מדבריו של דה בוטון עולה כי זיכרון החסרונות של העבר הוא שימושי וחיוני כיוון שהוא מונע מאיתנו לשחזר טעויות היסטוריות. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה כי ישנם מקרים שבהם הזיכרון הלא נעים מעייף, מעכיר ומעכב את המציאות היומיומית שלנו.
יכול להיות שדרך האמצע נסללת בתוך היכולת שלנו לזכור את העבר על גווניו החיוביים והשליליים כאחד – היכולת שלנו להפריד בין צביעת העבר בוורוד ובין הפקת לקחים והתקדמות קדימה. אולי הכרה בחסרונות של תקופות העבר לא חייבת להיות משויכת להסתכלות שלילית אלא דווקא לתפיסה חיובית שלו? אולי נוכל להסתכל לאחור, לא בהכרח בדמעות ולא בהכרח בחיוך, ולומר לעצמנו "זה לא היה טוב, אבל זה קידם אותי".
תמונת כותרת: mavo / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
בכל פעם שאנחנו משחררים מטען מהעבר, מתפנה מקום לדברים חדשים וטובים
האם אנחנו נשמה עם גוף או גוף עם נשמה? 5 דילמות לגבי החיים – לאיזו גישה אתם מתחברים?
האדם נע על צירו – הפער בין מי שאנחנו שואפים להיות ובין ההתנהלות שלנו בפועל
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון מתארחת לשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השע
