לומר בקול את מה שאנחנו באמת חושבים הוא לא תמיד דבר שקל לעשותו. לא רק שקיימים חששות מהתגובות האפשריות לבוא, אלא שלעיתים קרובות גם מאוד נוח לוותר ולשתוק. בהרצאתה על בימת TED משתפת הסופרת לובי אז'איי בדרך שבה היא אוזרת כוח לבטא את עצמה.
כמה פעמים עומדות לנו מילים על קצה הלשון ופשוט לא מצליחות לעשות את הצעד הזה שמתוך חלל הפה – החוצה, אל העולם? זה מתאים עכשיו או לא? אילו תגובות תעורר האמירה שלנו? האם זה עלול להחריף את המצב? יכול להיות שאנחנו מנסים להעיר לבן או לבת הזוג על התנהגותם המוגזמת אתמול בערב בארוחה המשותפת עם החברים, להגיב אל מול אי צדק שמתרחש ממש לנגד עינינו בפינת הרחוב או אולי בכלל להתנצל בפני השכן על הדרך שבה התנהלנו מולו. כך או אחרת, רובנו חווים מפעם לפעם את האתגר הכרוך בהבעה בקול של האמת שגועשת בתוכנו.
הסופרת לובי אז'איי רואה באתגר הזה שליחות. מתוך רצון עז להשאיר את העולם במצב טוב מזה שבו הגענו אליו היא מעודדת אותנו להניע שינויים, לזהות את הפגמים ולא לפחד להאיר אותם. כל כך הרבה פעמים אנחנו יושבים ומקווים שמישהו אחר יגיד בקול את מה שאנחנו רוצים לומר, היא מסבירה. בהרצאתה על בימת TED היא מכריזה כי היא בוחרת להיות אבן הדומינו הראשונה, זו שמתחילה להניע את שרשרת התגובות. ולטענתה גם אנחנו יכולים.
"אני האדם שאומר את אשר אתם אולי חושבים אך לא מעיזים לומר", היא מתארת את עצמה באופן דומה לילד מסיפור בגדי המלך החדשים. "רבים חושבים שאנשים שעושים זאת הם חסרי פחד", היא טוענת, אבל לגבי עצמה מעידה כי אין זה נכון. זה לא שאין בה פחד, דווקא יש, בכל פעם מחדש, אך מה שחזק בתוכה מהפחד הוא הידיעה כי יש מעט מדי אנשים בעולם שמוכנים להסתכן ולומר את מה שהם חושבים.
כשכולם מצפים מ"מישהו" לעשות את הצעד
דמיינו שאתם בתור לקופה ואדם גדול עוקף אישה מבוגרת בתור המקביל, או שאתם יושבים בבית קפה ואחראי המשמרת גוער בצורה חסרת פרופורציות בעובד חדש, או שהמוכרת בחנות שבה אתם נמצאים מתייחסת בזלזול משווע ללקוח שלא מדבר כמעט עברית. בכל המצבים האלו אתם לא לבד ולא היחידים שעדים למתרחש. ניצבים לצידכם בין 3 ל-10 אנשים וכל אחד מכם מחכה שזה שלידו ישמיע קול ויציב את הגבול. מחכים שמישהו אחר יהיה אבן הדומינו הראשונה.
מה עוצר אותנו בעצם? המחשבה על מה יגידו עלינו? הסיכוי שהמתעמר יפנה את זעמו אלינו? או אולי, כפי שמסבירה אז'איי, זו הנוחות שבלא לפעול שעליה כה קשה להתגבר? בשלב מסוים בחייה, היא מספרת , התנסתה בצניחה חופשית. רגע אחד היא ניצבת בפתח המטוס, מפוחדת עד כאב, וברגע שאחריו נופלת במהירות שיא אל הקרקע. המחשבה: "הרגע נפלתי לגמרי בכוונה ממטוס תקין, מה לא בסדר איתי?" הייתה הראשונה שחלפה לה בראש, אבל אז התבוננה ביופי שסביבה, הבינה את הזכייה שבאומץ לקפוץ וחשבה כמה החוויה דומה לכוח שלנו לדבר בקול את האמת הפנימית שלנו.
לשתוק אולי נוח כמו להישאר בתוך בטן המטוס, היא משווה, אך "כל שעשתה הנוחות עד היום הוא להמשיך את הסטטוס קוו ולכן אנחנו חייבים להתחיל להרגיש בנוח עם אי הנוחות".
שלוש שאלות שדרכן נוכל להבין את חשיבות קולנו
כמו לאותו בעל כוח שמנצל את מעמדו לנגד עינינו, גם לאנשים היקרים לנו עשוי להיות נוח לא לשמוע את ההתייחסות שלנו למעשיהם או לדבריהם, אך זה לא יקדם אותם לשום מקום. לא אותם, לא אותנו ולא את הסובבים אותם. בעולם של היום, טוענת אז'איי, להיות עצמנו באופן כנה וגלוי יכול להיות צעד מהפכני. זה עשוי להיות הצעד שיחבר אותנו לזרים, שישנה את פני החברה או שיקרב ויעמיק את מערכות היחסים שלנו. "כשמגיע הזמן לומר דברים קשים אני שואלת את עצמי שלוש שאלות", היא משתפת.
השאלה הראשונה היא: האם אנחנו באמת מתכוונים לזה? ובמילים אחרות, מעודדת אותנו אז'איי לעצור לרגע ולוודא שמדובר באמת שלנו ולא בכוחות פנימיים אחרים שדוחפים אותנו, כמו הצורך להיות צודקים, הצורך להתבלט או אפילו לנקום. השאלה השנייה ששואלת אז'איי היא: האם אנחנו יכולים להגן על עמדתנו? ובעצם, מתחברת לשאלה הראשונה, כי הרי אם מדובר באמת שלנו, נוכל להסביר אילו ערכים עומדים מאחוריה. לעומת זאת, אם מה שעומד לנו על קצה הלשון נובע מיצר שונה, ועוד לא שמנו לכך לב, אנחנו עשויים לגלות זאת בזמן שנחפש את הגיבוי לעמדתנו.
השאלה השלישית, שתשפיע רבות על הדרך שבה תתחיל שרשרת הדומינו לנוע, היא: האם אנחנו יכולים לומר זאת באהבה? כשמדובר במערכת יחסים קרובה קל יותר לכוון את עצמנו לנקודת מבט אוהבת ולומר את שעל ליבנו בנועם ובכבוד, מתוך רצון לקרבה ולשיפור העולם המשותף. אבל מה ניתן לעשות כשמדובר באדם זר שמזלזל באדם אחר? אהבה יכולה ללבוש צורות מגוונות. במקרה של זר, היא יכולה להתבטא בשאלה האם אנחנו יכולים להפריד בין האדם למעשה? כלומר, לא לפסול את האדם שעכשיו רואה סרטון בקולי קולות במרחב ציבורי, אלא רק את המעשה עצמו. ודרך זה, להעיר לו בחמלה.
אם שלוש השאלות מתיישבות יחד ומציירות לנו תמונה אוהבת וכנה, לדבריה של אז'איי, משם נוכל לשאוב את הכוח להעז ולקפוץ. משם יכול לבוא הביטחון שלנו בחשיבות אמירתנו, ובסיכויים שלה לשנות ולהועיל. "לומר את האמת לא צריך להיות צעד מהפכני", טוענת אז'איי, לפחות לא כפי שהוא עשוי להרגיש היום עבור רבים. היא מסבירה כי כמו כל דבר אחר שברצוננו לנרמל, ככל שאנשים סביבנו יבטאו בקול את עמדתם, כך יהפוך הדבר לשגרה. ועבור כל האנשים בעולם מלבדנו, כדאי לזכור, אנחנו אחד האנשים האלה.
תמונת כותרת: Halfpoint / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד לדבר על נושאים מאתגרים – ועוד כמה דברים ששווה ללמוד על תקשורת בין-אישית
עד כמה משפיעות המילים הקטנות שלנו? שדרני רדיו מהות החיים על שפה חיובית
ההרצאה השבועית של TED: היש טעם בכישורים ללא הביטחון העצמי להשתמש בהם?
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
