בשפה המודרנית מילים שונות לבשו צורות חדשות, כמו במקרה של 'ציניות', המתארת לעג ומניפולטיביות. אבל כשמתחקים אחר משמעותה המקורית, מדובר בכלל בפילוסופיה של קרבה לטבע ועזיבת חיי נהנתנות. אנימציה מבית TED לוקחת אותנו למסע בעקבות תהפוכות המונח ומסבירה כיצד להעניק מחדש לציניות את תכונותיה החיוביות.
ציניות היא תפיסת עולם שעברה גלגולים שונים ולבשה משמעויות שונות לאורך ההיסטוריה. היום כבר אף מבלבלים אותה עם סרקזם, אירוניה והתנהגות מניפולטיבית. על אף שקיים קשר בין כל אלה, הם לחלוטין לא אותו הדבר. מבלי להיכנס למערכת היחסים הסבוכה בין המושגים, ציניות, בשונה מהשאר, היא פילוסופיה סדורה עם ערכים וקודים להתנהגות בעולם.
כך, לפחות, הייתה במקור. אז כיצד הגענו לבליל המושגים? מדוע ציניות, שבמופעה הראשון הייתה קשורה לחיים של קרבה לטבע, קיבלה קונוטציה של עלבון, לעג והתנשאות?
אנימציה מבית TED מגוללת את סיפורה של הציניות מראשיתו ומראה לנו כיצד פילוסופיה של דחיית הנהנתנות קיבלה משמעות של ניהיליזם, כיצד אהבת הטבע הפכה לספקנות באדם. כשחוזרים למקורות ומפשיטים את התפיסה הצינית ממשא ההיסטוריה, מגלים שהיא עשויה לשמש כמנוע לשינוי עצמי ושינוי חברתי.
הכול התחיל בניסיון לזיוף מטבעות
את סיפורנו מביא הפילוסוף פרופסור וויליאם דזמונד, וכמו נתח ניכר מהתרבות המערבית הוא נפתח ביוון העתיקה. הימים ימי אלכסנדר מוקדון והמקום – העיר סינופ לחופי הים השחור (טורקיה של ימינו). דיוגנס, בנו של בנקאי מקומי, מעורב בפרשיית זיוף מטבעות ומוקע מן החברה. רכושו ואזרחותו נשללים והוא יוצא לגלות.
דיוגנס פתח במסע נדודים בין ערי יוון ובמהלכו ניסה למצוא את הדרך לחופש אמיתי. מסקנתו הייתה כי יהיה חופשי אם יוכל לחיות חיים של "הסתמכות עצמית, קרוב לטבע, בלי חומרנות, גאווה או קונפורמיות". כדי לסגל את סגנון החיים הזה הוא עבר למינימום ההכרחי בעיניו כדי לשרוד – "גלימה, מקל ותרמיל". דיוגנס הפך לנווד שסונט בעוברים ובשבים על דרכיהם הרעות. משום כך, "האזרחים קראו לו קיואון – כלב נובח [ביוונית]".
אבל שהדימוי הזה לא יטעה אותנו. הוא אומנם הוא חי בצורה שהחברה של אז – וכנראה גם של היום – ראתה כעלובה, אבל עבור דיוגנס היה זה חופש אמיתי, משוחרר מעולה וממוסכמותיה של החברה. הוא אימץ את תדמית הכלב בחום, שכן "כלבים היו למעשה סמל טוב לפילוסופיה שלו – הם יצורים שמחים, חופשיים מדברים מופשטים כמו עושר ומוניטין".
בנוסף לכך, דיוגנס התגאה בסגנון חייו ודאג להפיץ את עמדותיו ודעותיו על החברה היוונית ההדוניסטית. ואנשים הקשיבו לו. קהל העוקבים שלו גדל והם זכו לכינוי "'פילוסופים כלביים', או קיוניקוי, כינוי שלבסוף הפך למילה 'ציני'". הציניקנים של יוון העתיקה היו אנשים שדגלו באורח חיים פשוט בטבע, בוויתור על המותרות שמאפשרת הציוויליזציה ובעזיבת התרבות החומרית והנהנתנית. אלו היו האקסיומות החברתיות של יוון ההלניסטית, ודיוגנס, כמי שהוקע חברתית, פשוט יצא נגדן במופגן.
אנשי הרנסנס ראו בציניקנים אנשים שאין להם מה לומר – אז הם מבקרים אחרים
קיימים סיפורים רבים סביב דמותו והדרך השנונה שבה נהג להעביר את רעיונותיו. אחד מהם מתאר את מפגשו עם אלכסנדר מוקדון, שליט האימפריה. דיוגנס שכב בחוץ בעצלתיים כשהגיע אלכסנדר ואמר לו שהוא מוכן לתת לו כל מה שיבקש. הלה ענה "אני מבקש שתזוז, אתה מסתיר לי את השמש". אולי לא בדיוק באלה המילים, אם בכלל. הנקודה היא פחות האירוע ההיסטורי המדויק ויותר הפילוסופיה של הציניקנים, וכיצד התגלגלה הלאה.
שכן למעללי דיוגנס וחסידיו היה משקל רב בעיצוב דמותה של הציניות מאות ואלפי שנים מאוחר יותר. ב-900 השנים שאחרי מותו, אנשים שאימצו את הפילוסופיה הזו עדיין קראו לעצמם ציניקנים. הפילוסופים הסטואים אף הם הושפעו מדיוגנס, אם כי ניסו לסגל את הגרסה המתורבתת של תורתו. אבל במהלך הזמן דברים החלו להשתנות.
בדורות מאוחרים, חלק מהחוגים שאימצו את התפיסה הציניקנית עשו בה שימו שעורר את זעמם של אחרים. "בפרובינציה הרומית של סוריה במאה ה-2 לספירה, הסטיריקן לוקיאנוס תיאר את הציניקנים בני זמנו כחסרי ערכים, חומרניים וצבועים שמקדמים את עצמם ורק מטיפים למה שדיאוגנס יישם בעבר". הכתבים הללו שרדו מעל אלף שנים, וכשקראו אותם אנשי הרנסנס והרפורמציה – אף הן תנועות שיצאו נגד המוסכמות החברתיות – הם השתמשו בכינוי 'ציניקנים' במובן השלילי, "כעלבון לאנשים שביקרו אחרים בלי שיש להם משהו מועיל לומר".
עם הזמן והתמורות התרבותיות, השימוש הזה ספג טעם כללי של דחיית רוח האדם. ציני, במובן המודרני, הוא מי שמטיל ספק רחב במניעיהם של אחרים ומאמין שבסופו של דבר כולם פועלים מתוך אג'נדה אנוכית. ציניקן לא 'קונה' את הסיפורים של אנשים. רק כדי להמחיש, במובן מסוים רובנו המכריע מחזיק עמדה צינית כלפי פוליטיקאים.
בחזרה לשורשים הדיוגניים
אדם ציני, על פי המובן המודרני, ייטה להשתמש בשפה סרקסטית כדי להבהיר לאנשים את האופן שבו הוא רואה את הדברים. למשל: "נטעת עץ? אתה אדם נפלא, משבר האקלים נגמר". הציניקן מרמז לכך שהאדם נטע כדי למרק את מצפונו, אבל מבחינה מעשית לפעולות חשיבות אפסית. לכן, בין היתר, קיימת נטייה לבלבל בין דיבור סרקסטי לראייה צינית. אבל כפי שראינו, ציניות היא עולם ערכים שלם, אפילו במובן השלילי המודרני שלה.
ובכל זאת, לצד המטמורפוזה של המילה, גחלת לוחשת של המשמעות המקורית נשמרה כל הזמן ובאה לידי ביטוי במופעים שונים. פילוסופים כמו רוסו יצאו נגד הנורמות של זמנם וטענו כי הן משחיתות את המידות. אחרים, כמו ניטשה, לימדו כדרך הציניקנים להטיל ספק במוסכמות. "לאחרונה, ההיפים של שנות ה- 60 הושוו לדיוגנס כמורדים אנטי תרבותיים". במקרה זה אימצה התנועה גם את הקרבה לטבע, ויתור על רכוש ומאפיינים דיוגניים נוספים, מעבר למרד התרבותי פר-סה.
בצורתה הטהורה ביותר, אם כן, ציניות היא דחיית נורמות חברתיות, בפרט של נהנתנות ושל חיי קרבה לטבע. במובן רחב, זוהי השקפה של הטלת ספק. וזה, כידוע, מנוע צמיחה ושינוי ראשון במעלה. אפילו במובן השלילי המודרני ציניקנים מטילים ספק. אומנם זה מופנה כלפי האדם ככלל, ועדיין נראה שיש שם ניצוץ של רצון לשיפור. אומרים שבכל ציניקן מסתתר ילד שחווה אכזבות רבות מדי.
ציניות היא תופעה בלתי נמנעת בחברה אנושית. השאלה שעומדת לפתחנו היא איזה מובן שלה אנו רוצים לאמץ. אפשר להטיל ספק במניעים של אחרים, מה שמחייב להטיל ספק גם במניעים שלנו. כשעושים את זה בלי מרירות, אנו יכולים לגדול. את התרופה למרירות אולי אפשר למצוא ביציאה תדירה יותר לטבע.
תמונות כותרת: דיוגנוס ואלכסנדר מוקדון yiannisscheidt / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים
הטכניקה הפשוטה שמסוגלת להוציא את העוקץ מהחרדות – ועל הדרך להגביר את היצירתיות
קחו את זה בקלות – 20 ציטוטים מצחיקים וחכמים על החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
