הצמח שיש לנו בבית או העץ בגינה הם הרבה מעבר לפריטי נוי. שלא כמו רהיטים, אנו מטפחים אותם ודואגים להם. הם גם לא כמו שאר העצים והצמחים, שכן הם באחריותנו ונוצר בינינו קשר אינטימי. אומנות ופילוסופיית הבונסאי מייצגת את הקשר הזה בשיא עוצמתו. הצצה אליה מסייעת לחשוף טפח מהמשיכה המיוחדת שלנו לטיפול בצומח.
כ-50 שנות מחקר וטיפול באנשים לימדו את הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס שלגינות ולגנים יש אפקט מרפא על בני אדם, לעיתים אף יותר מהשיטות המקובלות ברפואה. הוא לא מדבר רק על מגע פסיבי עם הטבע, אלא גם ובעיקר על דאגה, טיפול וטיפוח אקטיביים של הצומח.
את הדברים כתב בהקדמה לספר Restorative Commons: Creating Health and Well-being through Urban Landscapes, שבה מכנה סאקס את הדחף שלנו לדאוג ולטפח עצים וצמחים "הורטופיליה". לדבריו, זוהי "תשוקה מיוחדת לגנים […] התשוקה לבוא במגע, לנהל ולטפל בטבע". העציצים שיש לנו בבית או הגינה שבחצר, על פי סאקס, יכולים לתרום תרומה קריטית לבריאותנו. לא סתם מעצם קיומם אלא מהאינטראקציה שלנו איתם.
הוא הוסיף וכתב "אני לא יכול ממש לטעון כי הורטופיליה נמצאת בגנים, כיוון שניתן להניח שגנים התקיימו רק לאחר המהפכה החקלאית". ויחד עם זאת, הדחף לדאוג לטבע, האמין, "מושרש עמוק בתוכנו". לטענה שלו אפשר למצוא מספר ראיות מעניינות בסיפורים מיוחדים על אנשים וצמחים, כמו המקרה של המשוררת האמריקאית מריאן מור ועץ הבוקיצה שאותו הצילה.
השיר שהציל את עץ הבוקיצה
העץ ניטע בפארק פרוספקט בברוקלין בשנת 1872, כפי שמספרת מריה פופובה ב-Brain Pickings. בתחילה הייתה התרגשות ציבורית גדולה מהפארק החדש ומהעץ הנדיר. ייחודו של העץ הספציפי הזה הוא בהיותו הרכבה בין שני סוגים של בוקיצה, מה שהפך אותו לחריג במציאותו ובמראהו. ואולם, השנים עברו, ההתלהבות מהפארק שככה והעץ הוזנח לגורלו. כמעט מאה שנה מאוחר יותר, בשנות ה-60 של המאה ה-20, השיבה לעץ את תהילתו המשוררת זוכת הפוליצר מריאן מור. היא עמדה בראש קרן לשימור פארקים עירוניים ועץ הבוקיצה שבה את ליבה באופן מיוחד. עד כדי כך שחיברה לכבודו שיר.
"השיר של מור הניע את [הקבוצה] 'ידידי פארק פרוספקט' לעטוף את הבוקיצה בטיפול דואג ומטפח", כותבת פופובה, "שלבסוף, הציל אותו". בהמשך עבדה הקבוצה להציל עצים מוזנחים נוספים בפארק.
זה לא המקרה היחידי שבו ספרות דוחפת אנשים לפתח אכפתיות כלפי העצים שבסביבתם. במגזין The Cut מספרת מליסה דאהל כיצד ספר שקראה הוביל אותה להכיר ולהוקיר את העצים באזור מגוריה. בספר, שמנסה ללמד כיצד להשתלט על הקשב שלנו, אחת הדרכים היא שימוש באפליקציה לזיהוי עצים. דהאל מספרת שבעקבות הספר החלה לפעם בה הכרה שהעצים שהיא רואה הקדימו אותה, וימשיכו לחיות שנים רבות אחריה. משהו במחשבה הזו גרם לפרץ רגשי הערצה בקרבה כלפי העצים.
"זה מרגיש יותר מכבד, איכשהו, לנסות להכיר את החבר'ה האלה [העצים] כאינדיבידואלים", מתארת דאהל את תפיסתה מאז החלה לזהות עצים בשמותיהם, "זה כאילו אני חלק מציביליזציה רחבה יותר של כדור הארץ. לחלוף על פניהם סתם כך מתחיל להרגיש לי גסות רוח, ובורות מתחילה להרגיש כחריגה מגינוני הנימוס".
דאגת גנן לצמח כדאגת אם לילדיה
בגן "6 האלמנטים" בקנאזווה שביפן, לגננים יש רגשות דומים כלפי הצומח. "אני מרגיש שזו חובתי להגן על העצים בגן", מסביר אחד מהם בריאיון ל-BBC. העבודה האינטימית עם העצים מפתחת בהם דאגה עזה לעצים. כך, למשל, מתאר הגנן את פעולת הגיזום: "אם ענפים חופפים, האור אינו יכול להגיע לכולם. עליי להחליט איזה מהם אני רוצה להציל".
תרבות הגינון היפנית היא הגשר המושלם למעבר למערכת היחסים ככל הנראה ההדוקה והאדוקה ביותר בין אדם לעץ, זו שמביאה לידי ביטוי את ההורטופיליה שלנו בשיא עוצמתה – אומנות הבונסאי.
בסרטון של National Geographic מספק לנו מאסטר בונסאי ריאן ניל הצצה לעולמו של מגדל עצים ננסיים, לפילוסופיה של הבונסאי ולקשר המיוחד שיכול להירקם בין אדם לעץ. "ברגע שאתה מתחיל לעסוק בבונסאי וברגע שבונסאי נכנס לתוכך, אתה לא תביט על עצים באותה דרך שוב לעולם", הוא פותח.
בונסאי הוא אומנות הגידול והעיצוב של עצים ננסיים. עקרונית, כל עץ יכול להיות עץ בונסאי אם הוא מטופל בדרך הנכונה. עצי בונסאי עוברים ממאסטר למאסטר ויכולים להתקיים מאות שנים. כדי לטפח אותם ולשמור עליהם דרושה מסירות של נזירים, רגישות אסתטית גבוהה, יכולות גינון מפותחות ואהבה בלתי נדלית. מגדלי בונסאי מפתחים היכרות עמוקה עם העצים שלהם ועם השנים נרקם ביניהם קשר שאין דומה לו.
ההיכרות העמוקה עם העצים הביאה את ניל למסקנה שחיי האדם וחיי העץ זהים כמעט לחלוטין, לבד ממספר הבדלים. אחד מקווי הדמיון הוא זמן. "זמן משחק תפקיד חשוב אצל בני אדם, מבחינת האישיות והזהות שלנו", הוא אומר. השנים גורמות לנו לראות דברים בצורה אחרת, מיושבת יותר, מתונה יותר. "כשאתה מתחיל להביט על איך שהזמן משפיע על עצים, זה דומה מאוד: צלקות שנראו מאוד מלאכותיות כשנוצרו, מתחילות להיראות טבעיות". הזמן, במילים אחרות, מקהה את החדות של האירועים בחיי האדם והעץ ומוביל לאינטגרציה שלהם בזהותם האינדיבידואלית.
במקרה של הבונסאי, את הצלקות של העץ יוצר המאסטר בתהליך העיצוב. גיזום העץ חיוני לבריאותו, אבל באומנות הבונסאי, להחלטות הגיזום נכנס גם שיקול אסתטי חשוב. ניל טוען שעיצוב הבונסאי לוקח את העץ לנקודה הקצה מבחינת שרידותו, והמאסטרים משקיעים דם יזע ודמעות כדי לשמור את העצים בחיים. "לראות את העץ שורד, מגיב, הופך לבריא יותר, גדל לעיצוב, מתקשר לך מה הוא אהב ומה לא, ואז להגיב לזה שוב […] העץ לובש את מה שקיווה לו ואתה לובש את מה שהעץ קיווה לו […] התהליך הזה הוא כמו סם".
אנחנו דואגים לוותיקים ולצעירים במשפחה שלנו
בריאות העץ נמצאת בראש מעייניו של המאסטר, הרבה לפני הפן העיצובי. ניל מאמין שבבסיס הגישה הזו עומד הכבוד לעץ. "אם אתה לא מכבד את העובדה שחיים ומוות הם חלק מאוד אמיתי מהתהליך היצירתי עם בונסאי […] אם אתה לא מכבד את הקו הזה, בסוף אין לך דבר מלבד עץ גדול ומת". כאן חוזר ניל על מחשבה שכבר פגשנו קודם. "מה אם העץ הזה בן 1,000 שנים?" הוא אומר, "האם יש לך זכות לא לכבד את זה? אני חושב שלא".
כדי להבטיח את שרידותם ובריאותם של עצי הבונסאי דרושה מנטליות מיוחדת. ניל טוען כי מאסטר הוא אדם שהציב את משלח ידו כתכלית חייו. מאסטר, לדבריו, אף פעם לא פורש ולעולם אינו חדל ללמוד ולהשתפר. הלך הרוח הוא של צמיחה אינסופית. בכל יום המאסטר שואף לעשות את עבודתו קצת יותר טוב מהיום הקודם. הוא לעולם אינו מגיע לרוויה. בכך, עם או בלי להתכוון, משרטט ניל קו דמיון בולט נוסף בין האדם לעץ.
הצצה זו אל אומנות הבונסאי מגלה לנו ממד אחר של כבוד ואהבה לעצים. מאסטרים של בונסאי מטפלים בעצים בני 300 או 400 שנים בחרדת קודש, משל היו רכונים על מיטת הניתוחים, נאבקים על חיי אדם. זהו סדר יומם השגרתי. האם זו ההמשכיות שמעוררת בנו יראת כבוד כלפי העצים? האם העמידה שלהם מול איתני הטבע בלי היכולת להתגונן באמצעות בריחה או הסתתרות מעוררת בנו חמלה? ואולי היותם עדים להיסטוריה שאנו לומדים עליה בספרים היא שמעוררת בנו את יצר השימור? כנראה זה שילוב של אלה עם גורמים נוספים.
שהרי אומנם רובנו לא מאסטרים של בונסאי, אבל בכולנו מפעם החשש שמה הצמח בעציץ יקמול וכולנו מתמלאים שמחה כשאנו רואים את עלה-תינוק צץ בוקר אחד. הלב של כולנו נכמר למראה עץ עתיק שנכרת, ולצד זאת כולנו זוכרים את הזהירות האימהית שבה נהגנו בשתיל רענן ושברירי באירוע נטיעות זה או אחר שבו השתתפנו. אנו דואגים לעצים ותיקים וצעירים, ביתיים ובר, שלנו וציבוריים.
אז אולי תחושת הבטן של סאקס לגבי הדחף שלנו לדאוג לצמחים נובעת משיוכנו לטבע. כפי שדאהל מכנה זאת, "ציביליזציה רחבה יותר של כדור הארץ". לא בכדי מוצא ניל דמיון בינו ובין העץ. לא בכדי שירים נכתבים על עצים וגננים מדברים עליהם במונחים של הצלה. עבור רבים מאיתנו, עצים אינם שונים בהרבה מחיות מחמד. אנו רואים את תפקידנו להגן עליהם, פשוט מפני שהם חלק מהמשפחה.
תמונת כותרת: Thanun Patiparnthada / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
התחדשות מנטלית – כך יערנות מלמדת אותנו עקרונות חשובים לשימור האיזון הרגשי שלנו
הכירו את "מקלחת היער" היפנית – המדע מסביר את יתרונותיה של הליכה מודעת בין העצים
השורשים העמוקים של חיי החברה אצל צמחים נחשפים
עוד מרדיו מהות החיים:
