אפיגנטיקה הוא תחום מדע המאתגר את היסודות הבסיסיים של הרפואה המודרנית. הוא מכיר בכוחם של אורח החיים שלנו, המצב המנטאלי ודפוסי המחשבה שלנו להשפיע על בריאותנו ולשנות את גורלנו הפיזיולוגי. מחקרים מהעשור האחרון מראים כיצד.
העיסוק בשאלת הגורל מלווה את האנושות מאז ימי קדם ונדון כמעט בכל תרבות ודת. המיתולוגיה היוונית, למשל, מתארת את הגורל ככוח החזק ביותר השולט בחיים, והיחיד שאליו כפופים לא רק בני התמותה, אלא גם האלים עצמם.
על פי המיתולוגיה, לכל ישות חיה מחולקת מראש בעת לידתה "מנת" חייה בעולם, הניתנת בדמותו של "חוט הגורל", על ידי שלוש אלות הגורל המכונות מוירות (מוירה – "מנה" ביוונית). אלה אחת טווה את החוט ובכך קובעת את מסלול חייו של כל חי, השנייה מודדת את אורך החוט וכך קוצבת את אורך חייו, והשלישית קוטעת את החוט ובכך גוזרת את נסיבות מותו. מרגע שחולקה ה"מנה", לא ניתן לשנות את הגזירה.
תרבויות אחרות תפסו את מושג הגורל בצורה גמישה יותר. הגישה היהודית, לדוגמה, מציגה ראייה פרדוקסלית שבה למרות שהכול צפוי מראש על ידי האל, עדיין לאדם נתונה הרשות לבחור את מעשיו ובכך לעצב בעצמו את גורלו.
בעת המודרנית, נראה שמדעי החיים שמו לעצמם למטרה לענות על שאלות דומות. האם צדקו היוונים הקדמונים ואכן קיים "חוט גורל" שכזה לכל יצור חי? במידה מסוימת נראה שהדבר נכון, ומתקיים בדמותו של סליל ה-DNA המפותל הנמצא בגרעין כל תא ותא של כל אורגניזם חי. בביולוגיה הקלאסית נהוג לחשוב שבדומה לשליטתו הבלתי מעורערת של חוט הגורל בחיי היוונים הקדמונים, כך גם גוזר המטען הגנטי שב-DNA את גורלו של היצור החי הנושא אותו.
אולם בדומה לדיון האלמותי בקרב המסורות העתיקות, גם בשיח המדעי ממשיכה וצפה שוב ושוב סוגיית מידת ההשפעה על גורל זה. כפי שהיהדות תוהה מזה אלפי שנים האם הכול צפוי או שהרשות נתונה, כך דורות של מדענים מתווכחים בשאלה למי השפעה גדולה יותר על חיינו: לסביבה או לתורשה?
"אלות הגורל", תבליט מ-1883. באדיבות Thorvaldsens Museum
הגנטיקה שלנו אינה גזירת גורל
בעשורים האחרונים נראה כי תחום האפיגנטיקה מצא את התשובה לשאלה זו ובכך מטה את הכף לכיוון הסביבה כגורם הדומיננטי. "אפיגנטיקה", שפירושו בתרגום מילולי מיוונית – "מעל לגנטיקה", הוא ענף מחקר חדש יחסית בביולוגיה, הבוחן את ה-DNA לא כ"קוד סגור" וסופי כפי שהתייחס אליו המדע בעבר, אלא כ"קוד פתוח" בעל פוטנציאל לפונקציות שונות (לדוגמה, מוטציות העלולות להתפתח למחלות) שיכולות לבוא לידי ביטוי בתפקוד התא המכיל אותו. המחקרים האפיגנטיים מצאו כי השפעות הסביבה החיצונית לתא משמשות למעשה כטריגרים המפעילים את הפונקציות השונות שבו, וקובעות אילו מהן יבואו לידי ביטוי בתפקודו.
אחת הראיות החשובות לכך נתגלתה במטא אנליזה הגדולה ביותר בתחומה, המתפרסת על פני שני עשורים, שבה נבחנה השאלה עד כמה ניתן להסתמך על הגנום כמנבא תחלואה ומצבים רפואיים שונים. פרופסור לביולוגיה דייוויד ווישארט, מכותבי המחקר, מסביר למגזין Neuroscience כי "ברובן המכריע של מחלות, ביניהן מינים רבים של סרטן, סוכרת ואלצהיימר, התרומה הגנטית מסתכמת בכ-5% עד 10% לכל היותר". על אף הדעה הרווחת עד כה, "זה נהיה ברור יותר ויותר שהסיכון לחלות ברוב המחלות נובע מהתזונה, מהסביבה, מאורח החיים, או מהחשיפה לגורמים כמו כימיקלים, בקטריות ווירוסים".
המחקר קורא תיגר על התפיסות והמודלים הרווחים היום ברפואה לחיזוי הסיכון להתפתחות מחלות. ווישארט ועמיתיו ממליצים על בדיקת ההשפעה הסביבתית על הגוף כאמצעי חיזוי מהימן יותר מאשר הבדיקות הגנטיות המקובלות: "בפשטות, DNA הוא לא הגורל שלכם […] השורה התחתונה היא שאם אתם רוצים מדד מדויק לבריאותכם, לנטייה למחלות, או מה לעשות בקשר אליהן, מוטב למדוד את המטבוליזם, את המיקרובים ואת החלבונים – לא את הגנים".
סוף טלומר במחשבה תחילה
אך משמעותה האמיתית של האפיגנטיקה מרחיקת לכת אף יותר. השפעות סביבתיות אינן מסתכמות רק בגורמים חיצוניים שחודרים לגופנו, אלא גם בגורמים בסביבה הפנימית שלנו המשקפת את המצב המנטלי שבו אנו שרויים. אומנם ידוע זה מכבר שהלך הרוח שלנו משפיע רבות על בריאותנו, אך בשנים האחרונות נחשף נדבך חדש בקשר המתגלה כהדוק הרבה יותר מהסברה הרווחת בין גוף לנפש, ומדגים בדיוק עד כמה יכולים דפוסי החשיבה שלנו להשפיע על הפעילות הגנטית.
ב-2009 זכו הביולוגית המולקולרית ד"ר אליזבת בלאקבורן ועמיתיה בפרס נובל לרפואה הודות לגילוי הטלומרים – חלבונים המשמשים מעין מכסים העוטפים את קצות הכרומוזומים שלנו – והגורמים המשפיעים על אורכם. בהמשך חברה בלאקבורן לד"ר אליסה אפל, פסיכולוגית רפואית המתמחה בחקר השפעת המתח הנפשי על תהליכי הזדקנות והשמנה – ויחד הוציאו לאור ב-2017 את הספר The Telomere Effect: A Revolutionary Approach to Living Younger, Healthier, Longer הקושר את פועלן של השתיים.
הפסיכיאטר לויד סדרר סוקר את ספרן ב-Psychology Today ומסביר כיצד מומשלים הטלומרים לכיסויי הפלסטיק העוטפים את קצות שרוכי הנעליים: כפי שהם מגנים על השרוך מהיפרמות בזמן השימוש בו, כך מגנים הטלומרים על הכרומוזום ומוודאים חלוקה תקינה של התא. תאים מתחלקים ומתחדשים בגופנו כל הזמן. בכל חלוקה שכזו מתקצרים הטלומרים עוד ועוד, עד שהם קצרים מכדי לאפשר את חלוקת התא. התא אז מפסיק להתחלק ולהתחדש. במילים אחרות – כך התאים, ואנחנו איתם, מזדקנים.
כפי שכיסויי השרוכים שומרים על תקינותם ומבטיחים את צעדינו בתוך הנעל, כך הטלומרים שומרים על הכרומוזומים בתא. צילום: Kumud Chandra Lekhok / shutterstock
נראה שהטלומרים משמשים מעין שעון ביולוגי פנימי אשר משפיע על קצב ההזדקנות. המשוואה המתקבלת די פשוטה: טלומרים קצרים משמעותם הזדקנות מואצת ונטייה גבוהה יותר להתפתחות מחלות כמו סוכרת, סרטן, מחלות לב, שבץ, דמנציה ואוסטאופורוזיס. טלומרים ארוכים, לעומת זאת, משמעותם אריכות ימים ומערכת חיסון איתנה יותר.
החדשות הטובות הן שיש לסביבה הפנימית שלנו השפעה מכרעת על תהליך התקצרות הטלומרים. סביבה זו, שמיוצרת על ידי דפוסי המחשבה ואורח החיים שלנו, נתונה לשליטתנו. "הפתרונות לחיים ארוכים ובריאים זמינים לכולנו", מציין ד"ר סדרר. "יכולים להיות לנו טלומרים שאינם קצרים מדי […] הם אומנם דורשים קצת עבודה, אבל הם לא עולים כסף, אינם דורשים אישור מקדים מחברות הביטוח, וניתן להפעיל אותם באופן מיידי".
היו המהנדסים הגנטיים של עצמכם
מהם אותם פתרונות לחיים ארוכים ובריאים? ובכן, בלאקבורן ואפל, בדומה לווישארט, ממליצות גם הן לאמץ אורח חיים בריא המורכב מתזונה ים-תיכונית, התעמלות קבועה, שינה מספקת והימנעות מצריכה וחשיפה לרעלנים. אך מעבר לכך, הן ממליצות על אורח מחשבה בריא. נמצא כי דפוסי מחשבה שליליים כמו פסימיות, עוינות ונדידת מחשבות מייצרים הורמונים וכימיקלים בגופנו אשר מזרזים את התקצרות הטלומרים, בעוד דפוסי מחשבה חיוביים כמו הכרת תודה, אופטימיות, וביטחון הנובע מהימצאות בסביבה תומכת, מסייעים לשמירה על טלומרים ארוכים ותקינים. יתרה מכך – דפוס מחשבה חיובי משפיע על יצירת חלבון הטלומראז' הבונה ומאריך את הטלומרים. דרך נהדרת ומומלצת במיוחד לשלב בין אורח החיים ואורח המחשבה הבריאים היא באמצעות תרגולים המשלבים גוף ונפש כמו יוגה וצ'יקונג.
הבשורה המהפכנית של האפיגנטיקה טמונה במסר המעצים שלה לכל אחד מאיתנו: כבר איננו צריכים להרגיש חסרי אונים כפי שחשו היוונים הקדמונים, מפני שהגנטיקה איננה גזירת גורל. הגורל הגנטי שלנו מופקד בידינו והרשות אכן נתונה לנו לבחור איך לכוונו. למעשים שלנו, להתנהגות שלנו, לסביבה שלנו, ובעיקר לבחירות שלנו, יש השפעה עצומה על הפיזיולוגיה שלנו. המשמעות היא שאנחנו יכולים להיות מעין מהנדסים גנטיים – או מוירות, אם תרצו – של עצמנו, ובמודעות מכוונת להתחיל לעצב את חוט הגורל שלנו כפי שהיינו רוצים לראותו: ארוך, בריא ומשגשג.
תמונת כותרת: KieferPix / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
'תאי הגינון' של המוח – מסתבר שבכוחנו לכוון את החוזקות הקוגניטיביות שלנו
גבולות החיים הולכים ומיטשטשים – מדענים גילו גנים שמופעלים אחרי המוות
רמזים מהעבר שמסתתרים בגופנו מספרים על הקשר שלנו לטבע – וליקום בכלל
עוד מרדיו מהות החיים:
