תחושת אמון כללית היא אולי מדד אינטואיטיבי לביטחון ולרווחה שאנו חשים בחיינו, אך מסתבר שהגדרתה מורכבת מכדי שנוכל להתייחס אליה בצורה גורפת. בהרצאה על בימת TED מסבירה הפילוסופית אונורה אוניל מה לדעתה אנחנו באמת מחפשים כשאנחנו מבקשים לחוש אמון גבוה יותר בחברה.
לעיתים קרובות, חוויות שאנו חווים ברמת המיקרו הופכות להשלכות גורפות ברמת המאקרו. כשמישהו חותך אותנו בכביש כולם במדינה הזאת נוהגים כמו מטורפים, וזאת אפילו ש-99% מהרכבים על הכביש נסעו בנחת לצידנו. אם טכנאי המזגנים האחרון שביקר אצלנו התגלה כרמאי אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתמרמרים על כל הטכנאים משל היו גוף זדוני מאוחד, על המוסדות שמכשירים אותם ואולי אפילו על יצרני המזגנים. הישראליים והסיניים כאחד.
אמון הוא מדד טבעי לאיכות חיים. כשאנחנו מדמיינים חיים של רווחה וביטחון, אין ספק שתחושת האמון הכללית נכנסת לתמונה. יחד עם זאת, בדומה לתחושה המתעתעת שנהג פרוע מייצר אצלנו, גם התפיסה שלנו לגבי אמון כמעין מצרך מופשט שהיינו רוצים שימלא את חיינו מושפעת רבות מחוויות מיקרו ומהנחות מוצא חלקיות.
בהרצאה שהעבירה על בימת TED, מסבירה פרופסור לפילוסופיה אונורה אוניל מהי, לתפיסתה, התמונה המלאה בנוגע לאמון בחברה. ישנן שלוש דעות רווחות, היא טוענת, שהן כה שגורות עד שהפכו לקלישאות עבור החברה שלנו. "הראשונה היא טענה: חלה ירידה גדולה באמון, השנייה היא מטרה: צריך שיהיה לנו יותר אמון, והשלישית היא משימה: עלינו לבנות אמון". הצעה שלנו, אל תיקשרו מדי לאף אחת מהטענות. אוניל הולכת להפריך אותן אחת אחרי השנייה.
כל מקרה לגופו – מתן אמון הוא תלוי סיטואציה ולכן אינו מתאים כאומדן כללי
ובכן, האם זה באמת נכון? האם מידת האמון הכללית אכן נמצאת בירידה? ואם כן, האם זה בהכרח שלילי כפי שזה נשמע? האם ישנה חשיבות לכך שהחברה שלנו תהיה רוויה באמון? וכיצד, אם כך, "בונים" מצב שכזה? אם מסתכלים בסקרי דעת קהל לאורך זמן, מסבירה אוניל, אין כל ראיה לכך שמידת האמון הגורפת נמצאת בירידה. "אנשים שלא זכו לאמון לפני 20 שנה, בעיקר עיתונאים ופוליטיקאים, עדיין אינם זוכים לאמון", היא אומרת, "והאנשים שזכו לרמת אמון גבוהה לפני 20 שנה עדיין זוכים לאמון רב, ביניהם שופטים ואחיות. כל השאר נמצאים באמצע".
במילים אחרות, אמון אינו משהו שאנו מעניקים באופן גורף. יכול להיות שמוסדות מסוימים שפעם זכו לאמון גבוה יותר היום זוכים לפחות, ולהיפך. אבל אפילו זה לא ניכר בסקרי דעת הקהל. אנחנו אולי חשים ברמת המיקרו כי פוליטיקאים מאכזבים אותנו יותר מאי פעם, אך האמת היא, לדבריה, שמאז ומתמיד נתפסו פוליטיקאים כלא אמינים על ידי החברה. אולי זו מידת המעורבות שהייתה לנו שהשתנתה.
בהמשך לטענתה כי אמון אינו משהו שאנחנו מעניקים או לא – באופן גורף – לחברה כולה, מציגה אוניל שאלות לגבי אנשים שונים שאנו פוגשים ביומיום. "אם מישהו היה שואל אתכם אם אתם סומכים על ירקנים, על מוכרי דגים או על מורי בית הספר היסודי, הייתם כנראה מתחילים ב'סומכים עליהם בלעשות מה?' וזו תהיה תגובה הגיונית לחלוטין". האמון, מסבירה אוניל, ניתן לאנשים מסוימים בתחומים מסוימים ובמידה מסוימת.
על הירקן נסמוך בנוגע לטיב הירקות אבל כנראה שנצא מנקודת הנחה שלא תמיד הוא יקלע בול וכי לא יקרה שום דבר דרמטי אם בחציל השבוע יהיו יותר גרעינים מהרגיל. ואל מול מוכר הדגים אולי נהיה קצת יותר חשדניים, בעיקר אם יש לנו ילדים קטנים שעצמות בפילה מסכנות אותם. "אני עשויה, למשל, לומר שאני לבטח סומכת על מורה מסוים שאני מכירה שילמד את ילדי כיתה א' לקרוא", מדגימה אוניל, "אבל בשום אופן לא שינהג ברכב ההסעה של בית הספר". היא עשויה לסמוך על החברה הפטפטנית שלה שתחיה את השיחה בכל פעם מחדש, משתפת אוניל, אבל כנראה שלא תיתן בה אמון עם סוד כמוס.
כושר הבחנה חד הוא שיזכה אותנו בתחושת אמון נרחבת
לגבי המטרה "יותר אמון" – שכמו מתנופפת על הדגל החברתי – היא לא משהו שאוניל הייתה ממליצה לשאוף אליו. "הייתי שואפת שיהיה יותר אמון כלפי אלה שראויים לאמון אבל לא כלפי מי שאינם ראויים", היא אומרת, ולמעשה מתכוונת במפורש לנסות לא לתת אמון באלה שאינם ראויים לו. השאיפה המדויקת בעיניה היא לחדד את כושר ההבחנה. "אמון שניתן או מסורב באופן אינטליגנטי" הוא מטרה ראויה לשמה, טוענת אוניל, ובשביל לקדם אותה אנחנו בעצם רוצים לבנות כושר שיפוט מוצלח.
וכאן אנחנו כבר נוגעים במשימה, הלא היא הדעה הרווחת השלישית, שלפיה יש לבנות אמון על מנת שיהיה יותר ממנו. אם נמשיך עם הקו המנחה של אוניל לגבי בניית כושר שיפוט כתחליף לבניית אמון, כדי להבחין בין מי שראוי לאמון ומי שאינו, היא מציעה שלושה מדדים: כישורים רלוונטיים לעניין, כנות ומהימנות. טכנאי מזגנים מוכשר שאינו ישר לא יהווה בחירה מוצלחת וכמותו גם חבר טוב – מהימן ומגויס ככל שיהיה – שאין בסל כליו את שדרוש לעזרתנו. "יש לי חברים", מדגימה אוניל, "שהם מוכשרים ואמינים, אבל לא הייתי סומכת עליהם שישלחו עבורי מכתב כי הם שכחנים".
כשאנחנו מדייקים את מה שאנחנו מחפשים אנחנו מגלים שלהבדיל מאמון, זו מהימנות שחסרה לנו. אמון הוא רק התגובה ואילו אמינות היא מה שאנחנו רוצים לייצר. אבל מכורח היותה תכונה פעילה ניכר כי אנחנו לא יכולים לייצר אותה בחברה אלא רק לחזק אותה בתוכנו. ביכולתנו לבנות את האמינות שלנו, אך לא את זו של הסובבים אותנו. "אמון", מסבירה אוניל, "הוא ייחודי כי הוא מוענק לנו על ידי אנשים אחרים. לא ניתן לבנות מחדש את מה שאנשים אחרים נותנים לנו", היא טוענת. אבל ניתן לבנות מחדש את הבסיס לנתינת אמונם בנו.
מסר זה מתכתב עם האמירה המפורסמת שמיוחסת למהטמה גנדי: "היו השינוי שברצונכם לראות בעולם". ואכן, בהרצאתה אוניל כמו מתמסרת עימנו בכדור, מעבירה אותו חזרה אל המגרש שלנו. היו אתם ראויים לאמון, היא מעודדת אותנו, ודייקו את המקומות שבהם אתם מניחים את מבטחכם. תחושת האמון הנעימה כבר תבוא בתגובה.
תמונת כותרת: Frans Delian \ Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אלן ווטס מסביר מה עושים חוקים לאמון בינינו – וכיצד קורטוב של תחמנות יכול לעזור
ההרצאה השבועית של TED: האם היושר שלנו מגיע מתמריצים חיצוניים או ממניע פנימי?
פנקסנות – האם בתוך הזוגיות שלנו אנחנו עסוקים בלתת או בלקבל?
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
