התחושה שהתודעה כלואה במוחנו עלולה להטעות. על פי פרופסור יוחאי עתריה, חוקר מוח ופילוסוף של המדע, התודעה שלנו קשורה בקשר ישיר והדוק עם החוויה בעולם החיצוני כאן ועכשיו. כל השאר הוא רסיסי מידע שאנו מחברים לאשליית זיכרון וידיעה. מובאה מספרו לא על המוח לבדו מנסה להסביר את טיב הקשר בין המוח, הגוף והסביבה שמחוץ לנו.
המחשבה שאנו יודעים או זוכרים משהו – כל דבר – עשויה להיות אשליה. ידיעה, על פי הספר לא על המוח לבדו, מתרחשת רק בהתנסות בזמן אמת, כאן ועכשיו. פרופסור יוחאי עתריה, מחבר הספר, מתבסס על מחקרים נוירולוגיים וכן על ראיונות עם פדויי שבי ומתרגלי מדיטציה כדי להוכיח שמעבר לרסיסי מידע אין ברשות הזיכרון שלנו יותר מדי. בצורה קולחת, עם התייחסויות אלגנטיות לתרבות פופולרית, הוא ממחיש כיצד העולם הפיזי החיצוני – ולא המוח גרידא – הוא מגרש המשחקים של התודעה.
להלן מובאה מספרו באדיבות הוצאת מאגנס. קטע זה נערך וקוצר מתוך פרק 5 בספר.
שיקום והחלמה: לחזור לסובייקט שנוכח בעולם דרך גופו
אני מביט מבעד לחלון. אני רואה עץ, וליתר דיוק, אני רואה רק חלק ממנו, רק היקף חלקי שלו, אבל די לי במידע החלקי הזה כדי לדעת שזה עץ. אני עוצם את עיני, ולזמן קצר מאוד אני ממשיך לראות את התמונה, אבל עם פחות פרטים: הרקע נעלם כמעט, החיוּת שבעץ מתפוגגת, הברק של העלים נעלם לחלוטין, קו המתאר מתפורר. אני עדיין חש בעוצמה את תחושת נקודת המבט שלי מתוך הגוף שלי על העץ. "זה רק עץ", אני חושב, אולי יש דברים שאוכל להעלות במחשבתי באופן חי יותר. אני עוצם את עיניי וחושב על הבן שלי, הזיכרון רגשי וחי יותר, אבל גם במקרה הזה קשה לי להעלות ברוחי תמונה זהה לתמונה המופיעה מולי כשאני רואה אותו כאן-ועכשיו-בעולם.
[…]
אני חוזר להתבונן בעץ וקולט, בזה הרגע, שצמרת העץ חורגת מגבולות הראייה שלי. עד עתה לא הייתי מודע לכך, חשבתי שאני רואה גם את צמרתו, אך כשאני מנסה לדמיין את הצמרת, אינני בטוח באשר לסנטימטרים שאיני רואה. אני מתכופף ומביט מזווית נמוכה יותר ורואה את הצמרת, מלמטה. מאחר שהיה צורך בפעולה פשוטה כל כך כדי לראות את הצמרת, החוויה הייתה "אני רואה עץ", ולא "אני רואה עץ בלי הצמרת שלו".
[…]
למוח מספיקים רסיסי מידע דהויים כדי להרכיב אשליה של ידיעה ברורה
על כל פנים, כשעצמתי את עיני, לפני שהתכופפתי, וניסיתי לדמיין את צמרת העץ, הבנתי לפתע ביני לביני שאיני יכול לראות את העץ ממש. אם איני רואה, הוא לא קיים ממש. אין בראשי ייצוג של עץ – לפחות לא במובן של עולם משוכפל. העץ נוכח רק כנסתר שהוא בעל פוטנציאל להפוך לגלוי. זו ידיעה בפוטנציה, וככל שהפוטנציאל גדול יותר, עולה תחושת המוּכרוּת. ואכן, כשאני מתכופף אני מופתע, הצמרת הפתיעה אותי, העולם תמיד מפתיע אותי ברמה כזו או אחרת. אם רק ארצה, אוכל לצאת מהדלת ולהקיף את העץ וכך להכיר את צורתו גם מאחור (Husserl, 1989). אבל לעולם לא אוכל לראות את כולו. אנו תמיד רואים רק חלקי עולם כי אנחנו תופסים את העולם דרך גופנו. אנחנו גוף בעולם. נוכחים עם גופנו המוגבל כאן-ועכשיו. המגבלה העיקרית היא שיש לנו רק נקודת מבט אחת על העולם, נקודת המבט הגופנית. הגוף הוא נקודת האפס שלנו. כפועל יוצא אנו רואים תמיד רק חלקי אובייקטים, פיאות וצדדים, חלקים של שלם. אבל, איננו זקוקים לראיית השלם כדי לזהות אותו. אנחנו חיים בעולם מפורק ואין לנו צורך ביותר מזה. הסיבה לכך פשוטה: אנחנו (כמעט) תמיד יכולים לנוע בעולם כדי להשלים את המידע החסר לנו ולכן מבחינה קוגניטיבית פשוט אין שום הגיון בהעמסת מידע מיותר על המערכת. במילים אחרות, אין צורך לדרוש מהמערכת הקוגניטיבית לייצג עולם שממילא נמצא שם בשבילנו, אוחז בנו וקורא לנו לחקור אותו.
[…]
העולם עצמו הוא אותו מחסן שלא מוצאים במוח. ואם העולם עצמו מאחסן את העצים רק טבעי ששם נחפש אותם. אני מזהה עצים בעולם עצמו ודי לי לקלוט מאפיינים אחדים כדי לקבוע שאני רואה עץ. די לנו בתכונה ייחודית כדי לזהות את האובייקט בעולם עצמו – שם כאמור נמצאים העצים.
[…]
כשמנסים להחיות זיכרון באופן מודע מגלים כי הפרטים מטושטשים, לא משנה כמה טרי האירוע. צילום: Suzanne Tucker / shutterstock
בפעמים שלא ברור לנו מה אנו רואים, אין זה אלא משום שחסרים לנו מאפיינים של האובייקט. אבל, כשאנו עוקבים אחרי האובייקט, קרבים אליו, מבצעים פעילויות אחרות, הוא נעשה מובחן יותר – בעיקר כשהוא נמצא בסביבתו הרגילה. לא רק מאפייניו של האובייקט עצמו הופכים אותו למזוהה, גם הקשרו משפיע על הזיהוי. כשאנו רואים נקודה רחוקה במדבר, איננו חושבים על עץ משום שעץ אינו אופייני למדבר, אבל נקודה זהה, במרחק זהה, על גבעה ליד הבית, תזוהה בלי שום ספק כעץ משום שאני מכיר את האזור ויודע שהוא מאופיין בצמחייה מסוג מסוים. זו אמנם רק ידיעה בקירוב, אבל לי די בה כדי לנהל את חיי; אנחנו תמיד ניגשים לחקור את העולם כשברשותנו ידע מוקדם, גם אם חלקי וראשוני.
[…]
על כל פנים, הידיעה, וכאן אסור להתבלבל, איננה שלמה ומוחלטת, היא תמיד רק בקירוב. אך אין לנו צורך ביותר מכך.
[…]
כל דימוי במוחנו אינו שלם, אלא אוסף טלאים של ניסיון העבר
אם ננסה לעקוב אחרי עולמנו הפנימי, לא נמצא שם עצים. לעולם איני מצליח לדמיין באופן עשיר את העולם שבחוץ, אפילו כשמדובר בחפץ פשוט: ברגע שאני עוצם את עיניי האובייקט מתפוגג, נגרעות ממנו החיות ורמת הדיוק.
[…]
אין לי במוח תמונה של שום דבר אחר. אם אני רוצה לדעת משהו על העולם, אני חוקר אותו, דולה ממנו את המידע כדי לבצע פעולה מסוימת כאן-ועכשיו. כשאני מנסה לדמיין משהו, אובייקט מסוים, אני משחזר בדרך כלל את החוויה הגופנית-עולמית של "לראות אותו", כלומר, איני רואה את האובייקט במנותק מהאופן שבו ראיתי אותו בפועל.
[…]
כשמדמים אובייקט, משחזרים את המפגש שלנו אתו "ורואים" אותו כפי שראינו אותו בעת המפגש המקורי (או מפגש אחר, או אוסף של מפגשים לצורך העניין) שלנו עם האובייקט […] המוקד של חיינו הוא הגוף-החי, ולא רק של חיינו בעולם החיצוני אלא גם של חיינו בעולמנו הפנימי. העובדה שיש לי יכולת לדמיין אובייקט מסוים לא מעידה על כך שהעולם כלוא בתוך מוחי, אלא שיש לי יכולת קוגניטיבית מוגבלת מאוד לשחזר את החוויה הגופנית של תפיסת האובייקט.
אין לנו דימוי כללי, אלא רק מפגש ייחודי פרטי או אוסף של מפגשים גופניים מסוגים שונים שהם נקודת העגינה של האופק הפנימי בחיינו […] ככל שמספר המפגשים שלנו עם אובייקט גדול יותר, אוסף הזיכרונות הגופניים שאפשר לחזור אליהם גדול יותר. כתוצאה מכך, נוצרת בנו אשליה שיש לנו תמונה של אובייקט שלם, אך אין זה אלא אוסף נקודות מבט גופניות. ככל שהמפגש עם האובייקט שלם יותר, וכולל נקודות מבט רבות יותר, אוסף זה של נקודות המבט משתכלל, וכפועל יוצא אנו מרגישים שבאפשרותנו להחיות אנשים קרובים בדמיוננו: אנחנו נוגעים בהם, מריחים אותם, מנשקים אותם, וכך נוצר אוסף גדול מאוד של מפגשים המאפשרים לנו ליצור אובייקט מחשבתי מובחן יותר, חי יותר. אבל, עדיין, אין זה אלא אוסף מפגשים של אדם עם אובייקט היכול, בתנאים מסוימים, ליצור אשליה שקיים דימוי.
[…]
זיכרון של כל אירוע טבוע עמוק בחוויה הפיזית שעברנו באותו אירוע
אני עושה לעצמי תרגיל, אני מתבונן היטב בעט שלידי, אני עוצם את עיני ומנסה להחזיק דימוי של עט זה. אולם, כשאני משחזר את החוויה, אני מגלה שבזמן שאני מנסה לייצר אותו דימוי, אני ממשיך להסתכל על העט מאותה נקודת מבט שממנה הסתכלתי עליו רגע לפני שעצמתי את העיניים. התחושה היא שאני עדיין מסתכל עליו, הזיכרון תקוע באותה נקודת מבט. מדובר בחוויה גופנית: אני מרגיש מאמץ גופני ממשי לראות את העט.
[…]
כעת אני עוצם את עיניי ומסיט את ראשי שמאלה, ונזכר איך קודם עשיתי אותו תרגיל עם הנעליים בפינת החדר. גם קודם, בזמן שהסטתי את הראש שמאלה, הרגשתי בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו: הייתה לי תחושה כאילו הראש שלי מוסט ימינה לעבר הנעליים שעדיין עומדות שם. כדי להיזכר בנעליים, היה עלי לשחזר את נקודת המבט, את הפעולה של הגוף, את החוויה הגופנית בזמן התפיסה הראשונית. הזיכרון חרוך בחוויה הגופנית. אני משחזר אובייקטים שראיתי הבוקר בביתי, ומגלה שהחוויה שלי היא שאני הולך בבית מחדר לחדר וסוקר אותו כמו שראיתי אותו הבוקר. החוויה הגופנית נוכחת שם כל הזמן. כשאני נזכר באובייקט מסוים, אני נזכר בו יחד (ולמעשה, דרך) עם הפעילות הגופנית, החקירה הגופנית, שעשיתי כדי להתוודע אליו כשתפסתי אותו לראשונה […] החוויה הגופנית היא אפוא המקור לעולם הדימויים העשיר שלנו.
[…]
נקודת המבט הפיזית (הייחודית) שלנו בעולם מגדירה את גבולות התודעה. צילום: Duet PandG / shutterstock
אני יורד לעומק הנושא ונזכר שוב בבן שלי אבל אני מבין, אף על פי שאני רואה אותו מדי יום ביומו, כי כעת, כשאני מנסה להעלות אותו בעיני רוחי, אני נזכר בו תמיד מנקודת מבט מסוימת: אתמול כשראיתי אותו רוקד, שלשום כשראיתי אותו משחק בדשא או לפני שנה, ביום ההולדת שלו, עם זר על הראש. אני לא זוכר אותו באופן אבסטרקטי אלא באופן מסוים, באירוע ספציפי. אין לי דימוי אובייקטיבי ובלתי תלוי אלא תמיד זיכרון מנקודת מבט בזמן מסוים.
[…]
אם כן, להיזכר פירושו לשחזר נקודת מבט, לחוות שוב דרך הגוף-החי. לשחזר את העולם עצמו – אפילו את כולו במובן מסוים (כך למשל בזמן פלשבקים, יש שחזור חזק מדי של האירוע הטראומטי). לכן, כאשר אנחנו נמצאים במקום כלשהו, אנו נזכרים במה שקרה לנו בפעמים אחרות שהיינו שם […] אין העולם גירוי פבלובי (כפי שמתייחסים אליו במדעי המוח הקוגניטיביים היום) למערכת קוגניטיבית סגורה. רחוק מכך, העולם הוא חלק מהמערכת הקוגניטיבית ולכן הוא מתפעל את המערכת הקוגניטיבית שכוללת את הגוף והעולם עצמו. לעולם תפקיד אקטיבי בתהליך ההיזכרות.
[…]
לדעת פירושו להיות אחד עם העולם, כאן ועכשיו
בסופו של דבר, הזיכרונות שלנו מתפוגגים והיכולת להחיות אובייקטים במחשבה מתפוגגת איתם […] מה שיש לנו אפוא הוא רצף של הבזקי תמונות קטועות וחלקיות ביותר של זיכרונות גופניים מאחר שהמפגש עם העולם צרוב בגוף, וגם האובייקט שבו אנו "נזכרים" אינו נטול רובד גופני.
[…]
לא פעם אנשים טוענים שהם זוכרים משהו כאילו היה אתמול, אולם כאשר מתעקשים ומבקשים מהם לפרט, הם מגלים שאין ממש פרטים אלא רק "תמונה" אחת דהויה.
[…]
אין אפוא איזו מערכת מרכזית ש"יודעת". מה שיש זה רק להיות כאן-ועכשיו-בעולם וכל השאר אינו אלא הבניה והשערות. בהתאם לכך, העולם הפנימי אינו קיים באופן שבו אנו חושבים עליו. אולם, מאחר שאנחנו מורגלים כל כך במפגש קבוע עם העולם, איננו מבחינים בכך. אנחנו מקרינים משלמות העולם החיצוני (לכאורה) על העולם הפנימי, אבל זהו רק הרגל. שכן, אם ננסה לבודד את עצמנו מן העולם לפרק זמן ארוך, נראה שהאופק הפנימי מקוטע ולא רציף ואין בו דימויים בהירים.
[…]
עם זאת, מבחינת החוויה שלי, איני יכול להכחיש שיש לי אופק פנימי, שיש זרם תודעה. זו חוויה מהותית, ואיננו יכול לערער עליה וזאת משום שרוב הזמן אנו נוכחים בעולם ואיננו עוקבים אחר עולמנו הפנימי.
[…]
אנחנו נוכחים עם הגוף בעולם. העולם הוא המקום שבו אנו הווים, חושבים ופועלים, ולכן אין טעם לחקור את המוח במנותק מהגוף ומהעולם, וכדי להבין את האדם יש לחקור כיצד הוא נוכח ופועל בעולם. אמנם אין בכך כדי לפתור את הבעיה הקשה בחקר התודעה [ההדגשה במקור]. אך אולי הוויתור על ההתמקדות במוח שמבודד מהעולם, והמעבר למחקר על האופן שבו אנו מושלכים לתוך העולם עם גופנו ודרכו, יאפשרו שינוי מחשבתי שבו הבעיה הקשה בחקר התודעה תשנה את פניה או אפילו תתפוגג לה. הצעד הראשון, כך אני סבור, הוא ויתור על הדיכוטומיה אדם-עולם. אנחנו יכולים לנסות לחקור את העולם, אבל לעולם לא נוכל לעשות זאת מנקודת מבט אובייקטיבית לחלוטין. אנחנו תמיד סובייקט גופני שמושלך בעל כורחו לעולם מגופן.
תמונת כותרת: ymgerman / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם כל יום הוא התחלה חדשה? פיזיקת הקוונטים מציעה תשובה מפתיעה
כמה חושים יש לנו באמת – וכיצד הם משפיעים על ההכרה שלנו?
האם גם מחר תזרח השמש? עד כמה אנחנו בטוחים ביכולת שלנו לדעת משהו
עוד מרדיו מהות החיים:
