מהם התיוגים שאספנו בילדות וכיצד הם עיצבו את מי שאנחנו מאמינים שאנחנו?

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

גם כשהן שגויות או אפילו נועדו להחמיא, כותרות שהוצמדו אלינו בילדות מלוות אותנו לאורך החיים ומשפיעות על התפיסה העצמית שלנו. פיתוח היכולת לחקור את ההתנהגות הנראית לעין ולהבין מה עומד בבסיסה מאפשר לנו חוויה אותנטית ומקבלת יותר של המציאות הסובבת אותנו ושל התפיסה שלנו את עצמנו.

תום לב-ארי בייז | 27 ינואר, 2020

כמו פאטצ'ים צבעוניים שמדביקים בגיהוץ על גב המעיל, כולנו מתהדרים (או שלא) בתיוגים שנצמדו אלינו בגיל צעיר. אחד גדל בתור "המצחיק" ואחרת תמיד הייתה "ילדה טובה שהסתדרה עם כולם". וישנם אלה ששמעו מילדות שהם "איטיים, מעכבים ולא מתחשבים באחרים", או שהם "תמיד עושים עניין מכל דבר". גם אם התיוגים היו חיוביים ונועדו להחמיא, הם עיצבו את התפיסה העצמית שלנו, ובמקרים נפוצים – גם כשלא בא לנו להסתדר עם כולם או להיות המצחיק התורן – מאוד קשה להפר אמונים לאותה כותרת שתמיד אפיינה אותנו.

מתי נוצרים התיוגים הללו ועל ידי מי? מהן הסיטואציות היומיומיות הפשוטות, שלרוב נחוות כחסרות חשיבות כמעט, שדווקא בהן נולדות תוויות שמלוות אותנו כל החיים? וכמה הן בכלל נכונות לגבינו? בתוכנית הקול יחסים של רדיו מהות החיים מספרת השחקנית, הבימאית ואחת ממייסדות עמותת פלטפורמא, דנה דבורין, על התגית שליוותה אותה במשך שנים. "כשהייתי ילדה, רוב הזמן שמעתי שאני עצלנית. שאני לא מספיק לומדת ולא מספיק עובדת", היא משתפת את דליה אילת וגליה אלכסנדר – מנחות של קבוצות הורים מטעם מכון אדלר. באותה תקופה לא נהגו לשלוח ילדים לאבחונים ורק סביב גיל 16, אחרי שהתפיסה של דבורין את עצמה כעצלנית כבר די התמצקה, היא אובחנה כדיסגרפית (לקות למידה שמתבטאת בקשיי קריאה וכתיבה). אז הבינו, היא והוריה, שכל הזמן הזה היא בעצם התמודדה בסתר מול אתגר מאוד לא פשוט. ואולי, נעז ונוסיף, ביחס למורכבות האובייקטיבית של הסיטואציה – דווקא דבורין היא זו שהתאמצה מעבר לממוצע כדי להישאר בלופ.

באופן כללי, מסבירה אלכסנדר, הדרך שבה אנו תופסים את המציאות היא סובייקטיבית. אנחנו מפרשים סיטואציות בהתבסס על סך הכלים שלנו ומייצרים מסקנה שעלולה להיות רבת השפעה על הסובבים אותנו. בטח ובטח כשמדובר בילדים שלנו. כשאנחנו מתייגים ילד בכותרת כלשהי, מוסיפה אילת, גם הוא וגם אנחנו מתחילים בהדרגה להאמין בה יותר ויותר. "אנחנו מחפשים הוכחות כדי להצדיק את התיוג הזה ושוכחים שישנה קשת רחבה של אפשרויות שעשויות להסביר את הסיטואציה בצורה שונה", היא טוענת. אולי לילד ה"איטי והלא מתחשב" ממש קשה לזכור איפה הוא שם את הדברים שלו? אולי זה חוסר הביטחון החברתי שלו שמייצר אצלו צורך להקפיד להתארגן בצורה כה מדויקת, כזו שמעכבת את כולם? ואולי זה ש"עושה עניין מכל דבר" באמת נורא רגיש לרעשים או סוחב על כתפיו טרדות שהופכות אותו כה נפיץ?

האם יש לנו שליטה עצמית גבוהה או שהיעדר החיכוך הוא שמקדם אותנו?

מה שנכון לגבי תיוגים מילדות תופס גם לגבי תיוגים שמוצמדים אלינו בחיינו הבוגרים. אמנם שיקול הדעת שלנו שונה, וכמותו היכולת להטיל ספק באמירות שמופנות אלינו, אך ההשפעות עודן קיימות. מה אם החבר הזה שלנו שכבר שנתיים מנסה להיכנס לכושר ולא מצליח הוא לא "חסר שליטה עצמית" כמו שתייגנו אותו? אולי, בתור כאלו שבמידה כזו או אחרת עסקו בספורט כל חייהם, אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין את גודל המאמץ הדרוש לאדם שבערך 40 שנה לא הניע את גופו להתחיל לעסוק בפעילות גופנית? במאמר שפרסם ארש אממזדה ב-Psychology Today הוא כותב על הקשר בין שליטה עצמית גבוהה והצלחה. מתוך מסקנותיו ניתן להבין כמה דברים מעניינים לגבי אלו שאנו ממהרים לכנות "חסרי שליטה עצמית" או אפילו "עצלנים" – כוורסיה יומיומית יותר של אותה אי-עשייה.

אנשים בעלי שליטה עצמית גבוהה סובלים מ"פחות קונפליקטים בין התשוקות היומיומיות שלהם והמטרות שהם מציבים לעצמם", טוען אממזדה. השאלה המתבקשת היא: האם הם מלכתחילה נתפסים כבעלי שליטה עצמית גבוהה רק מכיוון שהתשוקות שלהם תואמות למטרות שלהם, מה שמפחית את הצורך שלהם בשליטה עצמית? במילים פשוטות, תשוקה לראות טלוויזיה למשך שעה ביום לא מתנגשת עם למידה למבחן, אבל תשוקה למרתון סדרות של 8 שעות – כן. נחשו מי ייתפס כחרוץ ומי כעצלן.

בנוסף, טוען אממזדה, נראה שלאנשים בעלי שליטה עצמית גבוהה ישנם הרגלים שמקדמים את מטרותיהם. ושוב, האם מכיוון שבמהלך החיים הם פיתחו, לבדם או בעזרת הסביבה, הרגלים שמפחיתים את הצורך שלהם לשלוט בעצמם הם נחשבים מוצלחים יותר בשליטה עצמית, או להיפך? אולי דווקא אלו שכל הקלפים לרעתם ומצליחים לעשות חצי עבודה יכולים להתפאר בשליטה עצמית ובחריצות יוצאת דופן – גם לעומת מי שסיים את העבודה כולה, אבל באפס חיכוך?

הנקודה השלישית שבה נוגע אממזדה היא ש"אנשים בעלי שליטה עצמית גבוהה בוחרים לעצמם מטרות אותנטיות יותר". הכוונה למטרות שמשקפות את הכמיהות האמיתיות שלנו ולא כאלו שמונעות ממה שמקובל בחברה. אלו מטרות "בעלות ערך אישי ומלאות משמעות עבורנו", הוא מסביר. האם יש מישהו שלא קל לו יותר להתאמץ עבור מטרה שבה הוא מאמין? האם מה שאנחנו בעצם לומדים מהמסקנה של אממזדה הוא שאולי אותם "עצלנים" פשוט לא פועלים למען מטרות אותנטיות מספיק? אולי אותו חבר שתמיד בוחר לצפות בסרט במקום לצאת להליכה לא באמת מאמין בצורך להיכנס לכושר אלא רק מנסה לרצות את הסביבה?

מהן הסתירות הפנימיות שמעכבות אותנו מלהתאמץ עבור המטרות האותנטיות שלנו? Brett Jordan / Unsplash

מהם הרבדים הסמויים מהעין שעומדים מאחורי כל תיוג?

נמשיך צעד נוסף קדימה עם אותו חבר ששרוע על הספה. במאמר של אלן דה בוטון מ-The School of Life הוא יוצא להגנת ה"עצלנים". "עצלות נתפסת כחטא אל מול הפעלתנות השוקקת של החברה המודרנית", הוא כותב. "נראה כאילו שהיא מכשול המונע מאיתנו לחיות חיי הצלחה". לטענתו, ההיפך הוא הנכון. זה לא ה"כישלון שבלהיות עסוקים" אלא "אי-היכולת שלנו להיות עצלנים מספיק" שמהווה את האיום האמיתי על האושר וההתפתחות האישית שלנו.

דה בוטון מבדיל בין עבודה פרקטית ורגשית. בעוד שמבחוץ זה עלול להיראות כאילו אותם 'עצלנים' יושבים ובוהים בחלון, יכול להיות שברגעים אלו ממש הם משקיעים את מיטב האנרגיה בלעבד אירועים שחוו, בלשקף לעצמם נקודות חוזקה ותורפה של התנהגויותיהם או בלחולל רעיונות חדשים. לעומתם, אלו שנמצאים בעשייה בלתי פוסקת ומתויגים אוטומטית כ"חרוצים", "מלאי מוטיבציה" או "מוצלחים" עלולים להיות מונעים מהפחד להישאר לבד עם המחשבות שלהם. אולי הם "באופן מתמיד דוחים את החקר העצמי", מציע דה בוטון ואפילו טוען כי אם כך, אזי הם "עצלנים בכל הנוגע להבנת הרגשות שלהם".

אז פרודוקטיביות עלולה להיות צורה של עצלות ואילו אי-עשייה אינה בהכרח עצלות וגם ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו יוצאים מנקודת הנחה כי התמונה שאנחנו רואים לרוב אינה שלמה, מסבירה אלכסנדר לדבורין, אנחנו מאפשרים מרווח של למידה ודיוק בין התיוג השיפוטי האוטומטי שלנו ובין ההבנה העשירה והמורכבת יותר של האדם שעומד מולנו. גדול או קטן ככל שיהיה.

כשהשכנות במעלית מתייגות את הבן שלה כ"ביישן" בעודו נצמד לרגלה של אילת היא מרחיבה את התיוג ומסבירה כך שישמע ש"יש לו את הקצב שלו להיפתח לאנשים". ואכן, למה שיגדל בתפיסה שהוא ביישן אם בפועל הן אולי פשוט לא מצאו חן בעיניו? כשהבת של אלכסנדר מספרת שנדחתה ממשחק היום, במקום לתייג את זו שלא שיתפה אותה כ"חברה לא טובה שהתנהגה לא יפה", היא שואלת אותה אם יש לדעתה סיבה לכך שזה קרה. אולי המשחק התאים לכמות משתתפים מוגבלת? אולי אתמול היא בעצמה דחתה את אותה ילדה? על ידי כך, לדבריהן, הן מלמדות את ילדיהם ומתרגלות בעצמן את השיח שחוקר מה עומד מאחורי הנראה לעין. כשאנחנו מטילים ספק בתיוג האוטומטי של אחרים אנחנו גם לומדים להטיל ספק באלו שאנו נושאים, אולי לחינם, על כתפינו.