האמנם הולך ופוחת הדור? לא מעט מחזיקים בתחושה הזו, אבל כאשר פסיכולוגים יצאו לבדוק זאת הם גילו כי מדובר באשליה תפיסתית שנובעת מהציפיות שלנו. צלילה לנבכי מנגנוני המוח מגלה כי אנו רואים מה שאנו רוצים לראות וכשהמציאות רחוקה מדי, אנו חווים תסכול. כיצד ניתן לעקוף את ההטיה ולקבל תמונה יותר מדויקת של העולם?
אמירה הומוריסטית נודעת טוענת שהמפתח לאושר טמון בציפיות נמוכות. ועל אף הניחוח הציני שעלול לעלות ממנה, נראה כי עם ההתאמות הנכונות היא הופכת מדויקת להפליא, וזאת מבלי להפחית מאום מהשאיפות שלנו בחיים. כי מסתבר שהציפיות שלנו מעורבות עמוקות בשרטוט תמונת המציאות במוחנו, והכרה בכך יכולה לסייע ביצירת מגע אובייקטיבי יותר עם העולם. כתוצאה מכך, אולי, נוכל לבוא באינטראקציה שלווה יותר עם הסובב אותנו.
כדי לפרק למרכיביו את המנגנון המנטלי של עיצוב תמונת המציאות ביחס לציפיות ניתן להיעזר בדברים שמרגיזים אותנו. לא דברים מעוררי חמה, אלא דברים קטנים ומעצבנים. במאמר ב-National Geographic כותב הפסיכולוג והעיתונאי ד"ר ג'ו פלקה כי "הצקה עשויה להיות הרגש הנפוץ ביותר והכי פחות נחקר מבין הרגשות האנושיים". מאנליזה שערך לסקר של קוראי המגזין חילץ פלקה שלושה מאפיינים של טרדה או הצקה: זה צריך להיות מפריע אך לא מסוכן; בלתי צפוי ולסירוגין; ולהימשך לתקופה בלתי ידועה.
אם יורדים לעומקם של שלושת המאפיינים רואים כי חוט השני המקשר ביניהם הוא שבירה של הציפייה שלנו מסיטואציה מסוימת. אנחנו, למשל, מצפים לישון בנחת אחרי יום עבודה קשה, אבל זמזום היתוש משבש פעם אחר פעם את התוכנית שלנו. מרגיז.
אנחנו בוחנים אחרים לאור נקודות החוזקה שלנו, ומצפים מהם להצטיין
גם כשמנתחים תופעות רחבות בהרבה מיתושים טורדניים מתגלה דפוס דומה של ציפייה-רוגז. קחו למשל את התחושה אפופת מורת-הרוח שהדור הצעיר הולך ומתדרדר. נדמה לנו שהיא מקננת בעיקר בליבם של מבוגרים, אך אם ניקח דגימה חברתית נוכל בוודאי למצוא שהטוענים כי הדור הצעיר 'מקולקל' נמצאים לכל רוחב הסקלה מגיל 100 עד לשנות העשרה המאוחרות. העקביות של האמירה הזו בכל סולם הגילאים, שעומדת בפרדוקסליות לעיקר הטענה, שלחה את אנשי ה-BBC לנבור בארכיונים ולאתגר עצמם באיתור הרטינות העתיקות ביותר כלפי צעירים. מטבע הדברים מצאו שפע של טענות נגד צעירים בשנים האחרונות, אבל מסתבר שאלה שרוטנים עכשיו היו נתונים לביקורת של מבוגרים בצעירותם. כך, למשל, בקטע עיתונות מ-1925 מתואר הדור הצעיר כ"חסר התחשבות, גס רוח ואנוכי לחלוטין". מדובר באנשים שהיום צריכים להיות מעל גיל 100. הממצא הפיקנטי ביותר הוא מכתב למערכת של עיתון פריזאי שבו הכותב מתלונן על דור הלוקה ב"הערצה עצמית" ומרבה ב"קשקושים סוררים". המכתב פורסם בשנת 1771.
האם זה אומר שהאנושות בצניחה ליניארית? השערה לא מאוד סבירה. לכן חוקרים הלכו רחוק יותר מחיפוש ארכיון, וניסו לרדת לשורש התופעה. הממצאים שלהם מלמדים משהו על ציפיות מהעולם וכיצד הן משפיעות על הגישה לחיים. במאמר במגזין Discover מציג נתניאל שארפינג את עיקרי המחקר שנערך במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה.
התלוננות על הדור הצעיר היא מנהג עתיק יומין. אבל האם יש לו הצדקה אמפירית? צילום: Wyron A on Unsplash
החוקרים שאלו נבדקים מה דעתם לגבי שלושה מאפיינים של ילדים בימינו: כבוד למבוגרים, חיבה לקריאה ואינטליגנציה. מהסקר עולה כי הנבדקים האמינו, בממוצע, כי לילדים אין כבוד למבוגרים וכי הם לא קוראים. ביחס לאינטליגנציה הדעות היו חלוקות. הממצאים המעניינים התגלו בחלק השני של הסקר, שבו דירגו החוקרים את הנבדקים עצמם ביחס למאפיינים. שארפינג כותב שהם ראו ש"ככל שאדם הזדהה יותר עם [חשיבות] אחד המאפיינים, כך הוא נטה יותר להאמין שילדים היום לא עומדים בסטנדרט". חובבי קריאה, למשל, היו משוכנעים יותר שילדים בימינו לא קוראים.
"אנחנו נוטים לשפוט אנשים לחומרה בתחומים שבהם אנו מצטיינים", הוא מסביר. מדוע? כי יש לנו בראש אידיאל של איך צריך העולם להיראות – כמונו – והדור הצעיר לא מצליח להגיע לרמה הנדרשת. החוקרים מסבירים כי "אנו כופים את העצמי הנוכחי על העבר", כלומר מייחסים את היכולות שלנו למי שהיינו פעם, ואז ההשוואה לא הוגנת. במילים אחרות, אנו מצפים מהילדים של היום להיות מי שאנחנו עכשיו – ועוד בתחומי ההצטיינות שלנו – מבלי שתהיה להם הזדמנות לצבור את השנים של ניסיון ולמידה שנדרשו לנו להגיע הנה. אגב, בדיקות שונות הראו כי דווקא הדורות הולכים ומשתפרים במגוון מדדים.
בחדר השינה כשאנו רוצים לישון או כשאנו מביטים על עתיד החברה, הציפיות שלנו מעצבות את תפיסת המציאות. אנחנו מצפים ללילה שקט ונעים, או לשיפור איכות החיים, אבל אז בא יתוש או זאטוט זב חוטם וחומס מאיתנו את העתיד שרצינו. ההתנגשות בין המציאות שהיינו רוצים לראות למציאות עצמה כואבת. אחד ההסברים לכך קשור למנגנון יצירת תמונת המציאות. במאמר ב-Aeon מסביר ד"ר דניאל יון, חוקר מוח וקוגניציה, כי מערכת יצירת תמונת המציאות נשענת חזק מאוד על הציפיות שלנו. אנו מפרשים את הקלט החושי ביחס למידע שקיים ברשותנו ויוצרים תמונה פרטנית של המתרחש מולנו. במקרים שבהם העולם מזכיר לנו שזה לא מנגנון חסין-כשל, ע"ע יתוש ודור צעיר, אנחנו חווים פער שדורש תיקון. ככל שהתיקון יותר עמוק המשימה קשה יותר ומידת הכאב עולה בהתאמה. לכן יתוש הוא רק מטרד ואילו מצב הדור הצעיר עלול לעורר באנשים סלידה, בוז ואף היעדר תקווה לגבי העתיד.
כרוניקה של ציפיות ידועה מראש
האם יש לנו דרך להביט על העתיד בצורה יותר אובייקטיבית? להפחית מעט את השפעת הציפיות על תמונות המציאות? האם התעסקות במנגנון הזה בכלל רצויה? התעמקות ברזי הפעולה של מנגנון יצירת תמונת המציאות עשויה להציף תשובות.
אחת האסכולות הדומיננטיות שמובילים חוקרי מוח היא שמקסום תפוקה באנרגיה מינימלית היא עיקרון יסוד במערכת הקוגניטיבית. יון מסביר כי המוח מתקשה מאוד לעקוב אחר מה שקורה בעולם ולכן מסתמך על קיצורי דרך בדמות של ניסיון עבר. אנו מפרשים את המציאות האובייקטיבית ביחס לציפיות שלנו מהמציאות. כך המוח לא צריך לקלוט ולעבד מידע רב כדי ליצור תמונה, אלא להסתפק בכמות נמוכה ולהשלים את השאר על בסיס מה שקיים. לדבריו, המנגנון הזה חיוני כדי להתקיים בצורה נורמלית בעולם, אך "עלול לגרום לחוויות שלנו להתרחק מהמציאות האובייקטיבית".
האם יש לנו דרך להביט על העתיד בצורה יותר אובייקטיבית? להפחית מעט את השפעת הציפיות על תמונות המציאות? האם התעסקות במנגנון הזה בכלל רצויה? התעמקות ברזי הפעולה של מנגנון יצירת תמונת המציאות עשויה להציף תשובות.
אחת האסכולות הדומיננטיות שמובילים חוקרי מוח היא שמקסום תפוקה באנרגיה מינימלית היא עיקרון יסוד במערכת הקוגניטיבית. יון מסביר כי המוח מתקשה מאוד לעקוב אחר מה שקורה בעולם ולכן מסתמך על קיצורי דרך בדמות של ניסיון עבר. אנו מפרשים את המציאות האובייקטיבית ביחס לציפיות שלנו מהמציאות. כך המוח לא צריך לקלוט ולעבד מידע רב כדי ליצור תמונה, אלא להסתפק בכמות נמוכה ולהשלים את השאר על בסיס מה שקיים. לדבריו, המנגנון הזה חיוני כדי להתקיים בצורה נורמלית בעולם, אך "עלול לגרום לחוויות שלנו להתרחק מהמציאות האובייקטיבית".
המוח מקרין טמפלטים של אירועים עוד לפני שהם מתרחשים במציאות. צילום: JOSHUA COLEMAN on Unsplash
בעולם החושים זה בולט מאוד, בפרט בראייה. התמונה שאנו רואים היא תרגום של אורכי גל לצבעים, צורות, מרקמים וכן הלאה. בתהליך התרגום יכולים לחול שיבושים רבים, כפי שאכן קורה באשליות אופטיות, אבל המוח לא יכול לעבוד על סמך מקרי קצה. שהרי אם היינו צריכים לחקור כל פוטון ולאמת את משמעותו לא היינו מתקדמים הרבה. במקום זה המוח מקבל מידע ומתאים אותו למה שהוא חושב שהמידע הזה אמור להיות. "כשאנו מצפים שאירוע יתחולל, תבניות שלו עולות בפעילות הוויזואלית של המוח בטרם הדבר האמיתי נראה". יתרה מכך, נראה כי המוח מסנן החוצה מידע לא צפוי ובכך יוצר תמונה חדה יותר, אך גם כזו שמיושרת יותר עם הציפיות שלנו. כך נתיבי התעבורה הנוירולוגיים הופכים מהירים יותר, אך גמישים פחות.
ניסיון עשיר מגדיל את ההסתברות שהתמונה בראש תהלום את המציאות האובייקטיבית
למוח יש שני כלים להתמודד עם ההטיה, ושניהם תלויים במידת הניסיון והחשיפה שלנו. ראשית, חיבוריות גבוהה. יון מסביר כי "הקישוריות רחבת ההיקף בין חלקים אזורים במוח מאפשרת לנו להשתמש בידע קודם כדי לתעדף 'אמונות' מסוימות על פני אחרות". המשמעות היא שסט אמונות רחב מאוד ושיווי משקל בין האמונות יעניק לנו מאגר פרשנויות גדול יותר ויגביר סטטיסטית את הדיוק שלנו. שנית, בכוחנו ללמוד ולעצב מחדש את הציפיות על בסיס התנסות בחוויות שונות. חוקרים הראו בניסוי כי נבדקים ישנו את הציפיות שלהם מאירוע לאירוע בהתאם להתניה ספציפית.
המאפיינים הללו מסייעים לעקוף הטיות חזקות מדי, אבל הם מחייבים אותנו לצאת לעולם ולהתנסות בו. אם ישנתם במגוון רחב של תנאי אקלים, יתוש לא יפתיע אתכם כל כך. אם נפגשתם באופן אישי עם הרבה ילדים, תגלו שקיים בהם גיוון רחב, בדיוק כמו בדור שלכם.
ואולם, ברמה החברתית זה לא פשוט כמו שזה נשמע. יון מסביר כי כאשר מיישמים את תיאוריית הציפיות על קשרים בינאישיים מתגלה כי יש לנו חיבה יתרה לאנשים שמחקים אותנו. הם עונים על הציפיות ממש באופן מעשי, מה שמגביר את האמון שלנו בהם. ובמקביל, ההתנהגות שלנו משפיעה על הדרך שבה אנו תופסים אחרים. יון מסביר, למשל, שתנועה איטית שלנו גורמת לעולם כולו להיראות כנע באיטיות. כתוצאה, "התנועות הכבדות שאנו עושים כשאנו עצובים עלולות להטות אותנו לתפוס אחרים כנעים באיטיות וכבעלי מצב רוח ירוד".
זה מקרה קלאסי של חרב פיפיות. כשם שנפעל בעולם – כך נחווה את העולם. על יום שעבר בכבדות אנו יכולים לפצות ביום של אנרגיה גבוהה. אם נעשיר את מנעד החוויות, המפגשים הבינאישיים והפתיחות לאפשריות שונות, תיבנה במוחנו מפה מפורטת ועשירה מאוד של המציאות. זה ייצור אצלנו שפע של ציפיות לברור מתוכן את המדויקת ביותר עבור כל סיטואציה, וכתוצאה להגביר את האובייקטיביות שלנו. המפתח, נראה, הוא ציפיות נמוכות, אבל רק בעוצמתן. במגוון שלהן, לעומת זאת, כל המרבה הרי זה משובח.
תמונת כותרת: Joshua Sortino on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההבדל בין מציאות לדמיון הוא בסך הכול המקום שבו אנו מציירים למוח את הגבול
להישאר עם טעם של עוד – כיצד להפוך את הזיכרון ארוך הטווח לחיובי יותר
בראי ההיסטוריה – היכן כדאי להשקיע את המשאבים, במי שאנו היום או במי שנהיה בעתיד?
עוד מרדיו מהות החיים:
