אנחנו כבר יודעים שלפעמים אי אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו. אנחנו מנסים לשלוף פרט שבוודאות אחסנו שם איפה שהוא – והוא פשוט לא נמצא. מסתבר שזו לא נקודת התורפה היחידה של הזיכרון האנושי. כמו פלסטלינה רכה, גם את הזיכרון שלנו אפשר לערוך ולעצב מחדש. פרופסור אליזבת לופטוס מסבירה על בימת TED כיצד מידע שגוי וניסוח סוגסטיבי עלולים לשתול במוחנו זיכרונות שווא.
רובנו מתייחסים אל זיכרונות כאל אחד הרכיבים המשמעותיים המעצבים את מי שאנחנו. לצד הפעולות שאנו נוקטים, התשוקות העתידיות שמניעות אותנו, המחשבות הנוכחיות או מבנה האישיות – זיכרונות מהווים נתח מכובד בזהות שלנו. ואולי אפילו יש שיגידו כי כל אותם רכיבים אחרים מסתמכים אף הם על החוויות – החיוביות והשליליות כאחת – שאנו יוצרים בזיכרוננו. בתור אלמנט משמעותי כל כך, כיצד היינו מגיבים אם היה מתברר לנו שהזיכרון שלנו עוד הרבה פחות אמין ממה שנדמה לנו?
כנראה שכולנו חווינו, לא פעם ולא פעמיים בחיינו, את הקושי להיזכר באירוע מסוים. לפעמים אנחנו ממש רואים את הפרצוף של מי שישב לידנו אבל לא מצליחים להיזכר בשמו, ולפעמים אנחנו מאבדים סצנות שלמות מתוך ערב שהיה. מתברר שמעבר ליכולת השליפה שלנו (שידועה כמתעתעת), ישנם היבטים נוספים שהופכים את הזיכרון שלנו אפילו פחות מוצק משהעלנו על דעתנו.
בנוסף לנטייה לאבד מידע, נראה כי המוח האנושי נוטה לאסוף מידע שגוי ולעצב מחדש זיכרונות קיימים על סמך משתנים מגוונים. את השיר ירח פותח שלמה ארצי במשפט "וזיכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי". אחריו מגיע גם הספק שבזיכרון השני, אם עיניה אינן מטעות אותו. ארצי, אולי מבלי שהתכוון, מאיר את אחת הדוגמאות היומיומיות לאופן שבו הזיכרון שלנו אוסף מידע שגוי. בהרצאה שהעניקה על בימת TED מסבירה פרופסור לפסיכולוגיה, קרימינולוגיה וקוגניציה אליזבת לופטוס על היכולת האנושית לייצר זיכרונות שווא עבור עצמנו וגם – לעיתים מבלי שנתכוון – עבור אחרים.
כשהזיכרון מתעתע בבית המשפט
את הרצאתה פותחת לופטוס בתיק משפטי שבו עסקה כחוקרת זיכרונות שווא: בחור צעיר תבע את המשטרה על מאסר שריצה בעודו חף מפשע. במסדר הזיהוי הוצגה תמונתו ונבחרה כיוון שהיה "הכי דומה" למבצע העבירה. במשפט, הניסוח האמביוולנטי הפך לביטחון מוחלט בהיותו אשם והוא נשלח לכלא. כעבור שנה, בעזרת עיתונאי חוקר, מצא אותו בחור את האשם האמיתי (שהודה במעשיו), השתחרר והחל בהליך התביעה. בגיל 35, בעיצומו של המשפט, נפטר הבחור מהתקף לב.
לופטוס מסבירה כי ביקשה להבין כיצד יכול להיות שאדם שמעולם לא היה אפילו בזירת האירוע יכול להיתפס כאשם ויתרה מכך, מה הניע את המעבר מ"הכי דומה" ל"אשם בוודאות" מבלי שראיות נוספות יוכיחו זאת? מסתבר שאותו בחור לא היה יוצא דופן. בפרויקט שבוצע בארצות הברית נאסף מידע על 300 נאשמים שהורשעו בפשעים שמעולם לא ביצעו. "הם ישבו 10, 20 ו-30 שנה בכלא על הפשעים הללו, ורק עכשיו הוכיחו בדיקות דנ"א שהם בעצם זכאים", היא מסבירה, "כשניתחו את המקרים הללו, הסתבר ש-3/4 מהם נגרמו בשל זיכרון עדים שגוי".
אז מהו בעצם זיכרון שגוי וכיצד הוא נבנה? "אנשים רבים מאמינים שזיכרון עובד כמו מכשיר הקלטה", היא טוענת. אנחנו חושבים שאנחנו מקליטים מידע ואחר כך מאחזרים ושומעים אותו בכל פעם שהוא רלוונטי. אבל עשרות שנות מחקר בפסיכולוגיה מראות שזה רחוק מלהיות נכון. "הזיכרונות שלנו נבנים ומשוחזרים", מסבירה לופטוס ומדמה – בשביל הפשטות – את אופי פעולת הזיכרון האנושי לדף בוויקיפדיה, שאותו אנחנו יכולים לערוך מעת לעת. הסיפור מתחיל להסתבך כיוון שלא רק אנחנו, אלא כולם, יכולים לבצע עריכה.
מהם זיכרונות שווא ובאיזו קלות ניתן לשתול אותם במוחנו?
מתוך מחקרים רבים שהריצה, גילתה לופטוס כי האופן שבו נשאלים אנשים לגבי אירוע שהיו עדים לו משפיע רבות על הזיכרון שהם שולפים ממעמקי מוחם. שאלות כאלו ואחרות יכולות להטות את הנבדקים לדלות זיכרון שווא ולהאמין בו באופן מוחלט. נבדקים שראו תאונה מבוימת ונשאלו לגבי המהירות שבה "התנגשו" המכוניות העידו על מהירות גבוהה מזו שהעידו אחרים, שמהם 'נחסכה' המילה – המטה – "התנגשו". אלו שחזו במכוניות המתנגשות גם זכרו שברי זכוכיות מתנפצות שלא היו באירוע המקורי. תמרורי עצור הוחלפו בתמרורי זכות-קדימה ופנים שלא נראו מעולם זוהו כמקושרות לאירועים שונים. הכול בהשפעת התנסחות החוקרים.
"כשמזינים אנשים במידע שגוי על חוויה שאולי עברו (ואולי לא), ניתן לעוות ולשנות את הזיכרון שלהם", מסיקה לופטוס ומסבירה כי במציאות היומיומית שלנו מידע שגוי נמצא בכל מקום. היא משתמשת במונח סוגסטיה כדי לתאר את ההטיה הפסיכולוגית שמשפיעה כך על זיכרוננו. סוגסטיה היא אופן תקשורת מילולי או פיזי (מחוות גוף) שדרכו ניתן להשפיע על עמדותיו של אדם מבלי שישים לכך לב. בעולם הטיפול, סוגסטיה משמשת כדי לעזור לאנשים לחדול מהרגלים שפוגעים בהם, אבל בצורת שימוש נפוצה יותר, למשל כשמלצר בוחר לשאול אותנו אם נרצה לשתות משהו חם או קר – גם מדובר בסוגסטיה. אם היה שואל "האם אנחנו צמאים?" הוא לא היה מטמין מידע בתת המודע שלנו.
לופטוס ערכה מספר מחקרים שבהם השתמשה בסוגסטיה כדי לשתול זיכרונות שווא אישיים במוחם של נבדקים. כלומר לא רק אינפורמציה שגויה לגבי אירוע שאליו נחשפו, אלא זיכרון אירועים שלא היו מעולם. ברבע מנבדקיה, הצליחה לופטוס לשתול זיכרון ילדות שבו הם נשכחו, כביכול, בקניון. הלכו לאיבוד, פחדו, בכו ונמצאו על ידי איש זקן שהשיב אותם למשפחתם. זיכרונות של כמעט-טביעה הושתלו במחקר שנעשה בטנסי וזיכרונות של התקפה על ידי בעל חיים הושתלו בקנדה. "זה אולי נראה כאילו אנחנו גורמים לטראומה לנבדקים הללו, בשם המדע", מציינת לופטוס, "אבל המחקרים שלנו עברו הערכה יסודית על ידי ועדות מחקר אתיות שקיבלו את ההחלטה שאי הנוחות הזמנית שחלק מהנבדקים עלולים לחוש במחקרים הללו פחותה מחשיבות הבנת תהליכי זיכרון והשימוש בו לרעה, שמתרחש במקומות מסוימים בעולם".
הטלת ספק במידע שמקיף אותנו שומרת עלינו מיצירת זיכרונות שווא
ואכן, שאלות מוסר ואתיקה רבות עולות מדבריה של לופטוס שמציעה כי באותה צורה ניתן לשתול זיכרונות שווא חיוביים. "אם שתלנו זיכרון חם ונעים המעורב באוכל בריא כמו אספרגוס, יכולנו לגרום לאנשים לרצות לאכול יותר אספרגוס", היא מסבירה. לופטוס אומנם מסיטה את הדיון מהפן המקצועי ומצהירה כי "מבחינה אתית, מטפלים לא יכולים להשתיל זיכרונות שווא במוחות המטופלים שלהם, אפילו אם זה יסייע למטופל", אך היא פונה אל ההורים ושואלת האם אין זה סביר שהורים יעשו שימוש לטובה בעקרונות הללו בכדי להקל על ילדיהם המתבגרים?
בפנייתה אל ההורים מציפה לופטוס שאלות לגבי שיקול דעת – מי ערב לכך שהורים ישתלו זיכרונות שווא חיוביים במוחות ילדיהם ומי מגדיר מהו חיובי ומה לא? וגם אם השארנו את עולם הטיפול מחוץ לתחום – באילו מערכות יחסים סביר להשתמש בטכניקות ליצירת זיכרונות שווא? בין עובד למעביד? בין בני זוג? ואולי ננסה להקל על הורינו המזדקנים?
זיכרונות שגויים שמושתלים בזדון הם נושא בוער לשיח, אבל כמה צעדים לפניו ישנה תופעה הרבה יותר פשוטה ויומיומית שמקיפה את כולנו ואולי היא זו ששווה מחשבה. אם הזיכרון שלנו כה שברירי ונתון להשפעה, אולי כדאי לנו לשים לב לכמות המידע המטעה שעוטף אותנו. הוא עשוי להגיע אלינו ממכרים המביעים את עמדתם הנחרצת, מערוצי התקשורת ושלטי החוצות ואפילו, מבלי שנשים לב, מאיתנו: מהמחשבות שאנחנו מקריינים לעצמנו בלופ בתוך הראש ומההשלמות של פערי מידע שאנו עושים בצורה אינטואיטיבית. נראה כי קורטוב ספק יכול לשמור עלינו בתוך המרחב הדינמי של הזיכרון.
תמונת כותרת: Jakob Owens on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האתגר בלשכוח את מה שלמדנו – וכיצד זה יכול לשמור אותנו מעודכנים ורלוונטיים
מניפולציות קטנות שיכולות להגביר משמעותית את אחיזת הזיכרון במוח
על רציונליזציה, פיתויים והטיות קוגניטיביות – מה גורם לנו לעגל פינות?
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השע
