כמעט לכל בעלי הכלבים ישנה תחושה שהם מבינים מה ידידיהם השמחים אוהבים ועל מה הם חושבים. האם הכשכוש החמוד הזה בזנב באמת מעיד על האושר שטמון במפגש איתנו לאחר יום ארוך? או שבדומה למה שפבלוב הניח, אנחנו חלק מהתניה קלאסית למזון וחטיפים ותו לא? מחקר פורץ דרך סרק פעילות מוחית של כלבים והוכיח כי אנחנו באמת בראש סדר העדיפויות.
למעט כמה ענייני טריטוריה, כלבים באופן כללי הם יצורים חברותיים. אם ניגש אל כלב לאט ונתנהל על פי מערכת הסממנים הכלבית שמשדרת כי פנינו לשלום – רוב הסיכויים שהמפגש יסתיים בליטופים וליקוקים. בעיקר כשמדובר בכלב שחי בבית ורגיל לבני אדם. נשאלת השאלה האם כלב הוא יצור ידידותי ואוהב שמקבל בברכה ובכשכוש זנב כל אחד שמתקרב בצורה הנכונה? האם אדם זר שיגיש לו נקניקייה ייתפס חיובי באותה המידה שבה נתפס הבעלים שלו שדואג לצרכיו בצורה יומיומית, מטייל, מלטף ואוהב? או שקיימת הבחנה וקיים סדר עדיפויות המבוסס על עוצמת ההיקשרות? במילים אחרות, האם הכלבים שלנו באמת אוהבים אותנו או שאנחנו רק אמצעי להגשת נקניקיות אהובות?
עוד בשנת 1904 פיתח המדען איוון פבלוב את תיאוריית ההתניה הקלאסית. בניסוייו הראה כי כלבים מגיבים בהפרשת רוק לצליל פעמון שמבשר על הגעתו של מזון. ממש כמונו בשלב שבו עורכים לנו צלחת, סכין ומזלג על שולחן המסעדה. פבלוב כינה זאת גירוי מותנה, להבדיל מהמזון עצמו שנחשב לגירוי בלתי מותנה – הדבר האמיתי. ההתניה הקלאסית הוכיחה, בין השאר, כי לכלבים יכולת למידה והפנמה של סמלים, כאשר הפעמון היווה סמל למזון שמתקרב ובא. היא גם פתחה את הדיון לגבי טיב הקשר בין כלבים ובני אדם.
במחקר חדשני שמתבסס על מדידות במכשיר fMRI – כלי שאינו פולשני או מסוכן המספק מדד עקיף לפעילות מוחית, לוקח פרופסור לנוירו-כלכלה גרגורי ברנס את ניסוייו של פבלוב צעד אחד קדימה. בהרצאה שהעניק על בימת TED הוא מציג הוכחות מדעיות למה שכולנו תמיד רצינו לשמוע בנוגע לקשר הקרוב שלנו עם ידידינו ההולכים על ארבע.
להפעלת כתוביות בעברית לחצו על כפתור ההגדרות בתחתית הנגן בצד ימין
האם כלבים רק מזהים את ריחו של אדם קרוב או שהם באמת שמחים לקראתו?
במשך חודשים ארוכים אילף ברנס את כלבתו להיכנס למכשיר ה-fMRI ולשבת שם מבלי לזוז. מי שעבר סריקה שכזו בחייו יודע שאפילו מאיתנו זה דורש רמה גבוהה של משמעת עצמית, אבל מסתבר שמספיק נקניקיות ואילוף נעים, מחושב והדרגתי – בהחלט עושים את העבודה. עם השנים תפח הניסוי לכדי 20 כלבים מזנים שונים ובעלי רקע שונה, שבעליהם התנדבו לעבור איתם את אותו תהליך ולגלות, במובן מסוים, מה הם באמת חושבים עליהם.
ברנס התמקד במערכת הגמול במוחם של הכלבים. מדובר במספר אזורים ורשתות עצביות במוח שפעילותם מייצרת תחושה של עונג בתגובה לגירויים מסוימים. תחושה זו נועדה לנתב את בעל החיים להישרדות. בין הגירויים השכיחים נמנים מין, מזון, יחסים חברתיים או רווח כספי. מעבר להנחה הראשונית כי מזון מפעיל את אותה מערכת אצל כלבים, מה שמתחבר לניסויים שערך פבלוב, ברנס רצה לבחון האם – בדומה למה שחווים בני אדם – גם קשר קרוב עם הבעלים ישחק תפקיד משמעותי.
בניסוי הראשון למדו הכלבים שסימן של כף יד אחת מתריע על כך שנקניקייה הולכת להגיע ואילו סימן אחר של שתי כפות הידיים – מתריע על כך שאין נקניקייה באופק. את שני הסימנים הציגו לכלבים בעודם שוכבים מבלי לזוז בתוך מכשיר הדימות, וכפי שצפו החוקרים – בהינתן סימן של נקניקייה זרחה מערכת התגמול כמו עץ בחג המולד. לאחר שזוהתה המערכת, הוצגו לכלב חפצים שונים שמחלקם נידף ריחו של בעליו. בניסוי זה ניכר כי הכלב מזהה את הריח ואף, בדומה להשערת החוקרים, מתמלא תחושת עונג בשל הרחתו.
האם שמחתו של הכלב קשורה בחטיף הקרב ובא או באדם שממנו מגיע התענוג?
בהתבסס על ממצאים אלו טוען ברנס כי על השאלה "האם כלבים מתגעגעים אלינו כשאנחנו לא שם?" יש תשובה. "אני חייב להגיד שכן", הוא אומר "מפני שמצאנו הוכחות שהם זוכרים את האנשים שלהם, שאכפת להם מהם, ושזה קשור לתגובות התגמול האלו". ועדיין, האם באהבה מדובר? האם הכלבים מתמלאים תחושת עונג בשל ריחם של הבעלים שלהם כיוון שהם אלו שדואגים להם למזון וחטיפים או כיוון שהם באמת מעדיפים את נוכחותם?
על שאלה זו עונה הניסוי הבא שעליו מספר ברנס. "חזרנו על הניסוי […] שבו אנו מציגים סימני ידיים שונים, עם שינוי קל אחד: שינינו את מי שנותן את הסימנים. האם זה משנה אם הבעלים של הכלב הוא שנותן את הסימן? או שזר […] או אפילו מחשב נותן את הסימן?" על פי פבלוב, הוא מסביר, זה לא אמור לשנות, "כל סימן שמעיד על חטיף מזון שמגיע הוא אותו דבר". אבל בפועל, נמצאו הבדלים.
בהינתן אותו סימן לאותה נקניקייה, רוב הכלבים בניסוי הציגו תגובת עוררות גבוהה יותר של מערכת התגמול כשהסימן הוצג על ידי בעליהם הקרובים. כלומר, יש סדר עדיפויות. כשמדובר באותו הפינוק, כלב יעדיף לקבל אותו מהבעלים שלו מאשר מאדם זר. אם כך, כל מי שחיפש אישור רשמי – הכלב שלנו אכן מזהה אותנו ומעדיף את חברתנו. הוא כל כך מתענג על הריח שלנו שאם נשאיר איתו חולצה משומשת כשאנחנו בעבודה, זה יעשה לו את היום. ולא, הוא לא יחליף אותנו בקלות בכל אדם זר, גם אם הוא מחזיק חטיף עסיסי ביד.
תמונת כותרת: Tim Mossholder on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כלבים הם אומני שפת גוף – ויש לכך השלכות בריאותיות משמעותיות על חיינו
ההרצאה השבועית של TED: מדוע חיילים עורכים מסדרי כבוד לרובוטים?
לעוף עליהן – המסרים החכמים שציפורים נושאות עבורנו על כנפיהן
עוד מרדיו מהות החיים:
