אין ספק בכך שהסביבה משפיעה על התנהגותנו. השאלה היא מאיזה גיל אנחנו כבר מתחילים להתעצב לאורה וכמה בלתי מודעת השפעתה יכולה להיות? בהרצאה על בימת TED, הפסיכולוגית שרה ולנסיה בוטו שופכת אור על המסרים היומיומיים שאנו סופגים כבר מגיל שנה.
מי שטייל ביבשות שונות בעולם כנראה חווה כיצד אופי ההתנהלות האישית שלנו משתנה בטבעיות כשהתפאורה מתחלפת. בחלקים שונים של אירופה אנחנו עשויים למצוא את עצמנו אסופים וסבלניים יותר, משאירים מרווח מנומס לעוברי אורח לחלוף על פנינו ברחוב, בעוד שבהודו, האנגלית המצוחצחת שלנו משתבשת כאילו אנו חווים רגרסיה והחלל שנראה לנו הגיוני למידותינו מצטמצם למינימום – בכל חצי מטר רבוע יש מקום לעוד שלושה אנשים לפחות. כפי שמציע הפתגם העברי הידוע "ברומא התנהג כרומאי", אנחנו באופן – מודע ולא מודע – סופגים מהסביבה האנושית המקיפה אותנו מסרים לגבי מה נהוג ומה לא ומשנים את התנהלותנו בהתאם.
בצורה דומה, גם בבתי משפחות שונים התנהגותנו משתנה בהתאם לספר החוקים המקומי. זה שאינו כתוב בשום מקום אך מהדהד בין קירות הבית וקופץ מבין המשפטים שנאמרים בו, ואלו שלא. גם בבית הורינו קיים ספר ערכים כזה, שעל פיו גדלנו והתעצבנו. מה שעשוי להפתיע אותנו הוא שהתוכן החינוכי שנטמע בנו הוא לאו דווקא זה שהורינו ביקשו להנחיל לנו באופן יזום ובהיר, אלא האופן שבו הם ניהלו את חייהם.
"בניגוד למינים רבים אחרים", מסבירה הפסיכולוגית שרה ולנסיה בוטו על בימת TED שבאטלנטה, "בני אדם נוטים להתאים את התנהגותם כשהם בנוכחות אחרים כדי לזכות באישור". קוד לבוש לאירוע הוא דוגמה יומיומית שמוכרת לכולם. זה לא מפורסם בשום מקום אך ישנה הסכמה קולקטיבית לגבי מידת החגיגיות ההולמת, וכמעט כולנו מצייתים לה. סיטואציה שכזו, מסבירה בוטו, חושפת שני מאפיינים אנושיים בולטים: "הראשון הוא שאנחנו מודעים לדעות של אנשים אחרים […] והשני הוא שהמידע הזה מנחה את ההתנהגות שלנו".
3 ניסויים מלמדים על ערנותם של פעוטות לדעות הסביבה
מאיזה גיל אנחנו מתחילים להיות מודעים לדעותיהם של אחרים, גם מבלי שהם יספרו לנו עליהן בצורה ישירה? והאם באותו השלב אנחנו גם מתחילים להתאים את התנהגותנו ביחס אליהן? שתי השאלות הללו העסיקו את בוטו בארבע השנים האחרונות. בשביל לברר את התשובות היא ערכה 3 ניסויים שבהם הנבדקים היו תינוקות בני 14 עד 24 חודשים. התינוקות נחשפו לרובוט קטן שמופעל על ידי שלט. בשלושת הניסויים ישבו הנסייניות מול הפעוט כשהרובוט מונח על השולחן ביניהם. התנאים שנבדקו היו: האם ההחלטה של התינוק – לשחק בצעצוע או לא – מושפעת מהעובדה שהנסיינית צופה בו? והאם אותה החלטה תושפע מערך שלילי או חיובי שתעניק הנסיינית למשחק?
בניסוי הראשון לא הובע שום יחס של הנסיינית – שלילי או חיובי – אל הרובוט. היא השתמשה בשלט כדי להפעילו ותגובתה הייתה ניטרלית. הנסיינית חיכתה לראות האם בזמן שהיא מסתכלת יחקה אותה הפעוט וישחק ברובוט – וכן האם יעשה זאת כאשר היא מסתובבת ומפנה לו את גבה, מעמידה פנים שהיא מחפשת משהו. בניסוי השני נוספו הערכים: במצב אחד הנסיינית הפעילה את הרובוט ושמחה על כך ובשני – הביעה רתיעה. ושוב, חיכתה לראות האם יחקה אותה בעודה מסתכלת או כאשר היא מסובבת את גבה. בניסוי השלישי ישבו שתי נסייניות מול התינוק, האחת הביעה רגש שלילי ביחס להפעלת הרובוט והשנייה – רגש חיובי. לאחר מכן נבדקה פעילות התינוק כאשר כל אחת מהן הפנתה את גבה בתורה.
בצילומי וידיאו שמציגה בוטו נראות תגובותיהם של הפעוטות לכל שלב בניסוי. מהסבב הראשון עולה כי באופן כללי, תינוקות בגילאי 14-24 חודשים חשים יותר בנוח להתנסות בדברים חדשים כאשר הם לא מרגישים שצופים בהם. מהסבב השני עולה כי כשהמסר הלא ישיר כלפי האובייקט החדש הוא חיובי, תינוקות עשויים במידת מה להתנסות בפעילות בזמן שהנסיינית מסתכלת, וכאשר המסר הוא שלילי הם באופן מובהק ינסו זאת רק כאשר אינם מרגישים שצופים בהם. קטנטנים אבל כבר מתוחכמים.
אילו מסרים סמויים נפוצים אנחנו מעבירים לילדינו מבלי לשים לב?
הסבב השלישי חיזק את המסקנה שהסיקה בוטו מהסבב השני: כאשר שתי הנסייניות בחדר אבל זו שהביעה יחס שלילי כלפי האובייקט (רובוט) אינה מסתכלת, התינוק יאפשר לעצמו להתנסות עם הרובוט. כאשר היא תשוב לצפות בו – יימנע התינוק מהמשחק. "לא במקרה", מסבירה בוטו, "זה גם בערך הגיל שבו ילדים מתחילים להפגין מבוכה במצבים שעלולים לעורר תגובה שלילית, כמו להסתכל על עצמם במראה ולגלות שיש להם כתם על האף". בדומה לכך שהנסייניות לא הסבירו לנבדקים הקטנטנים במפורש מה עמדתן לגבי הרובוט, אלא פשוט הגיבו בצורה "אותנטית", לא בהכרח טרח מישהו להסביר להם שכתם על האף הוא עניין מביך – הם פשוט הבינו את זה מתגובות הסביבה.
"משלב מוקדם מאוד", היא מסכמת, "ילדים, בדומה למבוגרים, מפגינים רגישות לערכים שאנחנו מייחסים לחפצים ולהתנהגויות". כלומר, מעבר לכל מה שנאמר באופן ישיר, עשרות מסרים סמויים מועברים בצורה יומיומית לאנשים הסובבים אותנו, ולו רק על ידי התגובה שלנו לסיטואציות מסוימות. עכשיו מסתבר שבין אלו שקולטים את הרשמים ומעצבים את התנהגותם לאורם – נמצאים גם ילדים בני שנה וקצת.
"אנחנו כל הזמן מראים לאחרים, בעיקר לילדים שלנו, מה נחשב לאהוב, מוערך וראוי לשבח, ומה לא. והרבה פעמים, אנחנו עושים את זה בכלל בלי לשים לב", טוענת בוטו. כשאנחנו מחמיאים לילדות על השיער היפה שלהן או על השמלה החדשה ולילדים על החוכמה שלהם או על האתלטיות – אנחנו מעבירים מסר סמוי בנוגע לחוזקותיהם. כשאנחנו מציעים ממתק ולא פרי כתגמול להתנהגות טובה – אנחנו מלמדים אותם מה שווה ערך ונחשב לפרס. "מבוגרים וילדים מסוגלים לקלוט ביעילות מדהימה את הערכים על פי ההתנהגויות המרומזות הללו", מסבירה בוטו, "ובתגובה, זה מעצב את ההתנהגות שלהם".
כדי ללמד ילד להיות מאושר, היה ההורה המאושר שביכולתך להיות
כפי שקהל רחב שעומד מאופק בתור לקופה ילמד אותנו מהי הסבלנות המצופה באותו סופרמרקט, כך כל התנהלות יומיומית שלנו תלמד את הסובבים אותנו מה ראוי בעינינו ומה לא. כשמדובר בזרים, מידת ההשפעה של קבוצה כמובן עזה מאשר זו של היחיד, אך בתא משפחתי הורה יכול – במבט חטוף בלבד – לברוא ולבטל אמונה רבת משמעות בתפיסתם של ילדיו. "איזה ערך אנחנו משדרים כשאנחנו מחייכים אל הטלפון שלנו פעמים רבות יותר משאנחנו מחייכים אל אנשים אחרים?" שואלת בוטו. מה אנחנו מלמדים את ילדינו כאשר אנחנו מתבאסים על גזרת הגוף שלנו? איזה מסר אנחנו מעבירים כאשר אנחנו מזלזלים בעצמנו או מדברים רעות על אנשים קרובים מאחורי גבם?
ישנם לא מעט רבדים שבהם נוכל לעודד את מידת האושר של ילדינו, ואפילו של כל הסובבים אותנו. על בסיס מחקרה של בוטו ניתן לומר כי אם ברצוננו ללמד אותם להיות מאושרים, עלינו קודם כל ללמד זאת את עצמנו. הורה מאושר שאוהב, מכבד ומעריך את עצמו יכול ללמד את ילדיו, בצורה עקיפה אך כזו שתיספג היטב, להיות כאלו בעצמם.
תמונת כותרת: Tim Mossholder on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
פסיכולוגים: תנו לילדים להתחכך בחיים, רק ככה הם ילמדו איך לחיות
האדם נע על צירו – הפער בין מי שאנחנו שואפים להיות ובין ההתנהלות שלנו בפועל
עוד מרדיו מהות החיים:
