"זה לא הגיל – זה התרגיל", קובע פתגם עממי. אך אם מביטים על ההצלחות הגדולות בתחומים שונים, נראה כי הפריצות החשובות ביותר מתרחשות בשנות ה-20 וה-30 לחיינו. ואולם, הפיזיקאי אלברטו-לסלו ברבאשי טוען כי הנתונים הללו מטעים. על בימת TED הוא מציג סטטיסטיקה חלופית שעל פיה האפשרות להצליח לא תלויה בגיל, אלא בנפח התפוקה שלנו.
חגיגת הנעורים היא מהמאפיינים המגדירים את דורנו. הגיל שבו מצופה מאנשים להצליח בענק רק הולך ויורד. די בחשבון אינסטגרם כדי ליצור הכנסה שלא הייתה מביישת אף מבוגר. לכן, המגמה שהולכת וצוברת אחיזה היא שכדאי להצליח כמה שיותר מוקדם – רצוי כבר בגיל הנעורים, אם לא דרומה מכך – כי בבגרות אנו מאבדים מהרלוונטיות ומהאטרקטיביות שלנו, וממילא מכושר ההכנסה.
אומנם הגיל הולך ויורד, אבל תפיסת שעון החול לגבי הצלחה אינה חדשה. למעשה, על פי הפיזיקאי אלברטו-לסלו ברבאשי, אפילו איינשטיין טען שהתרומה המשמעותית של מדענים לא תגיע אחרי גיל 30. בהרצאה בכנס TED הוא אף חושף נתונים שמחזקים את הטענות הללו ומראים כי אכן בבגרות חלה ירידה בכמות ההצלחות על פני מגוון תחומים.
ואולם, כל זאת רק לכאורה. שכן כאשר ברבאשי, הרבה מעבר לשנות ה-30 בחייו, יצא לחקור לעומק מדוע הצלחה כה מקושרת לנעורים, הוא גילה כי אנחנו מסתכלים על כל התמונה מהזווית הלא נכונה. ניתוח סטטיסטי שערך הראה כי לא הגיל, אלא גורם אחר הוא זה שאחראי לירידה בהצלחה. הגיל הוא משתנה מתווך שמשבש את הנתונים, אבל למעשה הצלחה יכולה לבוא באקראי בכל גיל. כדי להסביר את העיוות, ברבאשי מציג הגדרה מאירת עיניים להצלחה, שמעוררת תקווה למבוגרים בפרט ולאדם הממוצע בכלל: לא צריך להיות צעיר וגאון כדי להגיע להישגים יוצאי דופן.
מי באמת אחראי להצלחה שלנו?
ברבאשי הוא חוקר רשתות. בעבודתו הוא חותר להבין את האינטראקציה שבין אלמנטים בתוך מערכת קשרים רחבה ואת ההשפעות ההדדיות שהם מייצרים. התחום, מסתבר, רלוונטי כמעט לכל היבט בחיינו. הוא גילה כי עקרונות הרשת חלים גם על הביולוגיה של גוף האדם, שם חלבונים וחומרים מטבוליים מנהלים מערכות יחסים שמשפיעות על מחלות, ואף בחברה האנושית, שבה רשתות של קשרים בינאישיים עשויים להשפיע על מידת ההצלחה שלנו. במחקר זה, שמיפה גלריות הקשורות זו לזו במוזיאונים שונים, התגלה כי "אנו מסוגלים לחזות באופן מדויק את הצלחתו של אומן אם ניתנות לי חמש הגלריות הראשונות שהוא או היא ערכו בקריירה שלהם".
חקר הצלחה דרך פריזמה של רשתות הוביל את ברבאשי לתובנה לא שגרתית בנוף: לדבריו, הצלחה היא לא משהו שנובע מאיתנו, אלא מה שניתן לנו על ידי הסביבה. כיצד הגיע לטענה זו? אחד הרכיבים הדומיננטיים ביותר בהצלחה, ויש שיאמרו החשוב ביותר, הוא רמת הביצוע. כמה מקצועיים אנחנו. אבל כשבודקים את ההבדלים הסטטיסטיים בין רמות ביצוע של אינדיבידואלים שונים מגלים כי ברוב המקרים הם זניחים. ברבאשי מציג כדוגמה את יוסיין בולט, ללא עוררין אחד הספורטאים המצליחים בהיסטוריה. אבל בכמה הוא מהיר יותר מהבא בתור? מספר מאיות שנייה. כמעט לא ניתן להעלות על הדעת תרחיש מחיי היומיום שבו הפער בין 5 או 10 האנשים המהירים בעולם משפיע על משהו.
ועדיין, ההצלחה של יוסיין בולט היא הרבה מעבר לפרופורציה של הבדל הביצועים מול עמיתיו. המסקנה היא שביצועים הם פקטור חשוב בהצלחה, אבל חלקי ומוגבל. חקר רשתות מגלה כי מה שיותר משפיע הוא התגובה הסביבתית לביצועים. ההגדרה להצלחה שנובעת מהמחקר היא: "במה הקהילה מבחינה מתוך מה שעשיתם, מהביצועים שלכם, איך היא מכירה בהם, ואיך זה מתגמל אתכם?" אומר בראבשי. וכאמור, הקורלציה אינה ליניארית. כדוגמה נוספת הוא מביא את דן בראון, שעותקיו נמכרים במיליונים לעומת סופרים אחרים שמוכרים במאות אלפים, אך ללא הבדלי כתיבה מהותיים ביניהם.
אם כן, הצלחה היא מדד שמוענק לנו על ידי הקהילה וניתן לכימות, ואילו ביצועים הם מדד שקשור בנו וגם אותו ניתן לכמת. ברבאשי מסביר כי כשמודדים את היחס בין שני המשתנים עולה תמונה מפתיעה. "אחד הדברים שהבנו הוא שביצועים, הדברים שאנו עושים, הם מוגבלים, אבל להצלחה, שהיא דבר קולקטיבי, אין גבולות".
הרשתות החברתיות שלנו, מסתבר, משפיעות על ההצלחה יותר מהביצועים, היכולות והכישרון. אומנם ברוב המקרים דרושה חפיפה סבירה בין ביצועים להצלחה, שכן אחרי ככלות הכול הקהילה זקוקה לערך כדי לקדם משהו. ואולם, במקרים מסוימים הצלחה יכולה לבוא עם ביצועים בינוניים, נמוכים ואפילו גרועים, אם האינדיבידואל מצליח לייצר ערך אחר בתוך הרשת שמפצה על חוסר יכולת.
גאונים עובדים קשה יותר בגיל צעיר
פתיחת אופק ההצלחה מעבר לביצועים גרידא הוביל את ברבאשי לבחון אלמנט מגביל נוסף שלה – גיל. הוא עשה זאת בעקבות אמירה של איינשטיין, שקבע כי "אדם שלא תרם את תרומתו הגדולה למדע עד גיל 30 לעולם לא יעשה זאת". כפיזיקאי שמביט על איינשטיין בהערצה ושחצה זה מכבר את קו ה-30, חריצת גורל שכזו היא עניין מדכדך. אבל מכיוון שמדובר בגדול הפיזיקאים, סביר להניח שהוא לא ירה מהמותן כשאמר זאת. ואכן, בתקופת איינשטיין חלו תגליות משמעותיות במכניקת הקוונטים ובפיזיקה המודרנית, פרי עבודה של מדענים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם.
התופעה שאיינשטיין זיהה היא חלק מדפוס רחב, מסביר ברבאשי. "ישנו תחום שלם של חקר גאונות שתיעד את העובדה כי אם אנו מסתכלים על האנשים שאנו מעריצים מהעבר ובודקים באיזה גיל הם תרמו את תרומתם הגדולה, בין אם זה מוזיקה, ובין אם מדע או הנדסה, רובם עשו זאת בגילאי ה-20, 30, תחילת גיל ה-40 לכל היותר".
אבל, האם פיזיקאי הקוונטים או גאונים בכל תחום אחר מייצגים בהכרח את כלל האוכלוסייה? כדי לענות על שאלה זו ברבאשי הרים מיזם סטטיסטי מרשים שבוחן את כל הפרסומים של כל המדענים החל משנת 1900 – ובודק באיזה שלב בקריירה זכו להצלחה הגדולה ביותר. תזכורת – הצלחה מוגדרת כמוענקת על ידי הסביבה, מה שמתורגם במקרה הזה לפרסי נובל ולהכרה מהקהילה המדעית. הגרף שלו מראה כי גם במקרה זה איינשטיין וחקר הגאונות דייקו: "רוב המדענים נוטים לפרסם את מאמריהם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר ב-10, 15 שנים הראשונות לקריירה שלהם, וזה צונח לאחר-מכן". אך למרות כל הראיות, לברבאשי זה לא הספיק. הוא חש כי משהו בנתונים האלה מייצר אשליה אופטית.
כדי לבדוק סופית אם יש אמת בטענה שהצלחה היא נחלתם של צעירים, ברבאשי היה צריך לבדוק עוד דבר אחד: מה אם לא ההצלחה מגיעה בגיל צעיר, אלא משתנה אחר מתערב וגורם לצעירים להצליח? כדי לבדוק זאת הוא הסתכל על נתון קריטי – תפוקה ביחס לגיל. האנליזה האחרונה הזו הראתה כי רוב המדענים מפרסמים את המסה העיקרית של מאמריהם בדיוק בשנים שבהן זוכים להצלחה, ואילו בשלבים מאוחרים בקריירה מספר הפרסומים צונח. במילים אחרות, הוא גילה חפיפה כמעט מלאה בין תפוקה להצלחה. לא הגיל, אלא כמות הפרסומים היא שניבאה הצלחה.
כל מאמר מדעי הוא בעל סיכוי שווה להצליח. זה מובנה במתודולוגיה המדעית. "זה אומר שתגלית היא כמו כרטיס הגרלה", מסביר ברבאשי, "וככל שנקנה יותר כרטיסי הגרלה, גדלים הסיכויים שלנו. ויצא שכך זה קורה מפני שרוב המדענים קונים את רוב כרטיסי ההגרלה ב-10, 15 השנים הראשונות בקריירה שלהם, ואחר-כך הפרודוקטיביות יורדת. הם לא קונים יותר כרטיסי הגרלה. אז נראה כאילו הם לא יצירתיים".
רוח צעירה פירושה רוח יצירה
כדוגמה לרנדומליות של הצלחה הוא מציג שני מקרי קצה. האחד הוא פרנק וילצ'ק, שזכה בפרס נובל על המאמר הראשון שאי פעם פרסם לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה. מנגד, ג'ון פון שבגיל 70 אולץ לפרוש מאוניברסיטת ייל, עבר לאוניברסיטה ציבורית, פרסם מאמר בגיל 72 וזכה עליו בפרס נובל כעבור 15 שנים.
נכון, מקרי קצה אינם מייצגים בהכרח. אבל בדיקה של תעשייה נוספת, יזמות הייטק, מחזקת את התובנה של ברבאשי. בתחום זה שוב נראה כי צעירים זוכים להצלחה, כיוון שבמחלקת הפרסים הם אכן מובילים בפער. אבל גם כאן הנתונים מטעים. צעירים מובילים ביזמות, בהקמת חברות, אבל זה משול לרכישת כרטיסי הגרלה, לפרודוקטיביות. "ואולם", מסביר ברבאשי, "רובן פושטות את הרגל. וכשמסתכלים על האקזיטים המצליחים, מה שניתן לראות […] זה ככל שאתם מבוגרים יותר, עולה הסבירות שתביאו את המכה בבורסה או שתמכרו את החברה בהצלחה". ביזמות הייטק היתרון המשמעותי הוא לאנשים בשנות ה-50 לחייהם.
"אז, בסופו של דבר, מה אנחנו באמת רואים? אנו רואים שליצירתיות אין גיל. לפרודוקטיביות יש", מסכם ברבאשי, "מה שאומר לי שבסופו של יום, אם תמשיכו לנסות. אתם עדיין יכולים להצליח שוב ושוב. אז המסקנה שלי היא מאוד פשוטה: אני יורד מהבמה וחוזר למעבדה שלי".
אם מביטים אחרי הדברים האלה על נערים ונערות עם סמארטפון שמשיגים מאות אלפי עוקבים ומתפרנסים מכך, זה לא בגלל שהעולם שייך לצעירים. זה בגלל שני דברים – הם יודעים לרתום את הקהילה, והם פשוט מנסים. עבור הוותיקים בינינו זוהי קריאת השכמה. אנחנו לא חייבים להיות גאונים כדי להצליח, אלא להבין שהצלחה, בעיקר כלכלית, היא תוצאה של אינטראקציה עם הסביבה. הקהילה יכולה לתגמל אותנו גם על תוצר נחות משל ואן גוך או בטהובן. במקביל, עלינו להמשיך ליצור בכל זמן. שילוב של השניים מסיר מהמשוואה את הגיל, ומוריד אפילו מחשיבות התרגיל.
תמונת כותרת: ArtSvetlana / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
חוכמת חיים שלא תסולא בפז – תמצאו אותה אצל המנוסים שבינינו, בני גיל הזהב
הזמן 'טס' לכם ככל שאתם מתבגרים? אל דאגה, אפשר להאט אותו בדרכים פשוטות
כמו יין טוב – אנחנו ממשיכים להשתכלל קוגניטיבית ומנטלית במשך כל החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
מרחב ריפוי - אורי בנקהלטר בונה עולם מופלא של קולות, צלילים ותדרים מרפאים
