האוכל הוא לא אויב – התמודדות עם אכילה רגשית מנקודת מבט מפייסת

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

בניגוד למחשבה הרווחת כי הקושי להשתחרר מאכילה רגשית טמון בשליטה עצמית נמוכה, אנשי מקצוע שונים מסבירים כי הגורמים עמוקים יותר. ממה נובעת אכילה רגשית ובאילו דרכים ניתן להתמודד עם שורש הבעיה?

תום לב-ארי בייז | 19 נובמבר, 2019

האם כל אכילה שאינה למטרת שובע היא אכילה רגשית? הרי כבר מאות ואולי אלפי שנים אוכל משמש כלי להנעמת החך בחברות נרחבות בעולם. אולי בימינו הראשונים כלקטים וציידים המטרה הרשמית והבלעדית הייתה לשרוד, אך מאז זרמו הרבה מים בנהר. היום – כאשר טובי המוחות עוסקים בשיפור טעמם של מעדנים וחטיפים למיניהם וקולינריה הפכה לתחביב של רבים שנוסעים ברחבי תבל בשביל לחקור שילובים ומרקמים חדשים – אין ספק שהחלוקה החדה הזו כבר לא ממש רלוונטית.

אז איפה עובר הגבול בין הנאה מאוכל ובין אכילה רגשית? מתי תחושת המלאות הנעימה, העונג מהטעם הטוב והנחמה המהנה מפסיקים לשרת אותנו והופכים לבעיה? אכילה רגשית מוגדרת כאכילת יתר בתגובה לרגשות קשים. היא אינה רשומה בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי להפרעות נפשיות (DSM) אך נחשבת לסוג של הפרעת אכילה ומטופלת ככזו. במילים אחרות, אולי ההבדל טמון במניע ולא בתועלת? ואולי, באופן הכי פשוט, ההבדל בין הנאה מאוכל לאכילה רגשית חל כאשר היא מתחילה להפריע לנו?

רוב הסובלים מאכילה רגשית יבקשו להשתחרר ממנה בשל בעיות משקל ובשל הרגשות הקשים שנלווים אליה. "אנשים שסובלים מאכילה רגשית אוכלים אומנם על מנת לשכך ולדכא רגשות שליליים, אך הם נוטים לחוש אשמה ובושה לאחר מכן, מה שמותיר אותם בלולאה סגורה", כותבת אשלי מרצ'ין במגזין HealthLine. אז מהו בעצם הקושי להשתחרר מאותה לולאה? "רבים סוברים כי חוסר היכולת לעצור אכילה רגשית טמון ביכולת השליטה העצמית", מסבירה דוקטור לפסיכולוגיה ג'ניפר קרומברג ב-Psychology Today. לדעתה, תפיסה זו שגויה ומעודדת מאמץ מיותר בכיוון הלא נכון.

על אופיואידים, סוכרים והימנעות

קרומברג מונה מספר גורמים – אולי אלו שנמצאים בשכבה שמתחת לחוסר שליטה עצמית – שעלולים למנוע מאיתנו להשתחרר מאכילה רגשית. ביניהם חוסר מודעות (כאשר אנחנו ממשיכים לנשנש הרבה אחרי ששבענו רק מכיוון שהאוכל נמצא בקרבת מקום) וחולשה פיזיולוגית (רעב שנמשך עד קצה הסיבולת או עד עייפות גדולה שמותירים אותנו חלשים אל מול הפיתוי).

בנוסף לאלו מדברת קרומברג על מקומה של הנאה בסיפור: "כשאני שואלת אנשים שסובלים מאכילה רגשית על מה יוותרו אם ייפטרו מבולמוסי האכילה, רבים עונים כי לא יהיה להם שום דבר לצפות לו", היא כותבת. כלומר, הנאות החיים כולן הצטמצמו לכדי תחביב מורכב אחד. "מחקרים רבים מעידים כי אכילה של סוכרים ושומנים משחררת אופיואידים במוח. אלו אותם רכיבים פעילים שנמצאים בקוקאין, הרואין וסמים נרקוטיים אחרים", היא מסבירה, "כך שהאפקט המרגיע והמשכך שאנחנו מרגישים כשאנחנו אוכלים מיכל גלידה או חטיף צ'יפס הוא אמיתי". אנחנו יכולים לנסות להקל את התלות על ידי הוספת אלמנטים מהנים לחיינו, היא מציעה. הם אומנם לא יעשו את אותה העבודה אבל יעזרו במידה מסוימת.

כדי להצליח "להיגמל" מההשפעה הממכרת של בולמוסי סוכרים ושומנים עלינו להשתפר ביכולת שלנו לסבול רגשות לא נעימים, טוענת קרומברג. "אנחנו חיים בתרבות שמלמדת אותנו מגיל צעיר להימנע מדברים שמעוררים בנו תחושה לא נעימה". זה אולי נכון בהיבטים שונים, אך לא בכולם. ישנה חשיבות רבה ליכולת להכיל סיטואציות לא נוחות ולדחות סיפוקים. כמו להמתין בסבלנות שריב ייפתר או רגש לא נעים יחלוף. אותה יכולת תאפשר לנו להתמודד עם אי נוחות במקום להטביע אותה בעוגת מוס מפנקת.

מגוון סכסוכים פנימיים עלולים להוביל לאכילה רגשית

אמירותיה של קרומברג מוליכות אותנו אל תוך עולמות הרגש. אל קונפליקטים פנימיים שמניעים אותנו לתור אחר נחמה. "שיפוטיות עצמית, בייחוד בנוגע לגופנו, היא אחד מהגורמים הנפוצים ביותר לאכילה רגשית", כותבת קרומברג ומרחיבה כי אנשים רבים נוטים לומר שיפסיקו לשנוא את גופם כאשר יפסיקו עם בולמוסי האכילה ויגיעו למשקלם הרצוי, אך האמת היא שלפני שיצליחו להשתחרר מהאכילה הרגשית, ככל הנראה יהיה עליהם להשתחרר מרגשות השנאה והכעס העצמיים.

כששני הילדים הפנימיים נמצאים בשיח מכבד. Andrew Seaman / Unsplash

על רגשות מורכבים בינינו לבין עצמנו מדבר ניסים אמון, מורה לזן בודהיזם: "אף אחת משיטות הדיאטה לא מגיעה אל המרחב שבו מתרחשת הדרמה האמיתית – המרחב הרגשי". על פי שיטת הטיפול שפיתח אמון, טרילותרפיה, אכילה רגשית נובעת מסכסוך פנימי, שלאו דווקא מתנהל בינינו לבין הגוף שלנו. גליה קידרוני, מאמנת אישית ובוגרת השיטה, מציגה זאת כך: "כמה ילדים יש לכם – שניים? שלושה? ארבעה? ובכן, תוסיפו למספר הזה עוד שניים. שני ילדים פנימיים אבל אמיתיים לגמרי, שעושים לכם לא פחות בלגן מהילדים שהולדתם, ובין השאר גורמים לכם לאכול גם כשלא התכוונתם. בכל פעם שהילדים האלה רבים ביניהם, אתם מטביעים את יגונכם בפסטה, בגלידה, בשאריות שבסיר – בקיצור, זה מה שנקרא אכילה רגשית".

שני הילדים הנוספים שאנו מגדלים, על פי שיטתו של אמון, הם הראש והרגש. הראש הוא החלק הלוגי, הרציונלי והשיפוטי שלנו, ואילו הרגש הוא החלק הסוער, המתמסר, המורד. אין ביניהם טוב ורע. הם משלימים כאשר הם נמצאים באיזון. הבעיה היא, מסביר אמון, שבחברה הישגית כמו שהתפתחה במערב הרגש מדוכא רוב הזמן. אנחנו לומדים לשים את רגשותינו בצד כדי שלא יפריעו לנו להתקדם ולהתפתח מקצועית. אנחנו רוב הזמן בלחץ לקראת משהו כך שאנחנו בקושי מרשים לעצמנו לנוח וסתם לבלות. "אנשים לא מרשים לעצמם לבכות, לרקוד, לנוח ולאהוב", הוא טוען. במצב כזה, על פי הגישה, כל שנותר לרגש המודחק הוא "להתנחם באוכל או בהתמכרויות אחרות. האוכל הופך תחליף לחופש, להגשמה, להערכה עצמית וגם לאהבה". מצד שני, על פי אמון, ישנן תרבויות שבהן הרגש הוא זה ששולט וגם שם מופר האיזון בין השניים.

הראש, הרגש וההורה הפנימי

אמון מסביר כי יש להתייחס אל שני הצדדים: לתת במה גם לראש וגם לרגש. "שני הילדים האלה הם לא מי שאנחנו […] הם רק מצטרפים לאני האמיתי: הישות הבוגרת שהיא מי שאנחנו באמת". אם נלמד לגבש חלק נוסף – ההורה הפנימי כפי שמכנה אותו אמון, שמתייחס לשני ילדיו בכבוד וברצינות ו"מלמד אותם לנהל דיאלוג, לא מאפשר להם להשתלט האחד על השני, מאזן ביניהם ומוביל את שניהם קדימה" – נוכל להתקרב אל ה"שלום בית" המיוחל.

אכילה רגשית, לפי גישה זו, היא סימפטום אחד מני רבים של חוסר איזון. כדי להשיב את הסדר על כנו מציע אמון טריק פשוט שעובד עם רוב הילדים בעולם. "אם רוצים לקחת לילד משהו מהיד צריך לתת לו משהו אחר עם היד האחרת. כך גם עם הרגש שלנו". דבריו מחברים אותנו לדבריה של קרומברג על הנאות נוספות, אך ניכר כי אמון מרחיב את היריעה. לא מדובר רק בתוספת של שמחה וכיף למנעד הפעילויות, אלא למרחב ביטוי לקשת רחבה יותר של רגשות. בין אם מדובר בפעילות יצירתית ומלאת הבעה כמו ציור, ריקוד או שירה, בין אם במענה על בדידות ויצירת מסגרות חברתיות חדשות שבהן ניתן לשתף ברגשות ובחוויות היומיום, ובין אם בשיפור חיי המין או טיפול בפצע רגשי שנותר פתוח. "במקרים של אכילה רגשית", כותב אמון, "גם הריפוי צריך להיות עמוק ורגשי".

ואולי אפילו איננו חייבים לחכות לסימפטום טורדני כדי לדאוג לשלום בית. אולי הרבה לפני שאכילה רגשית מתחילה לכבול אותנו, אנחנו יכולים לבחון – כמה מקום מקבל כל אחד מהילדים הפנימיים שלנו ומהו טיב השיח ביניהם?

תמונת כותרת: thipjang / Shutterstock