כשמביטים על דיונים בנושאים שנויים במחלוקת – פוליטיקה במיוחד – נוצר הרושם כי אין להפיק מהם אלא אש וגיצים. בין אם אלו תגובות בפייסבוק ובטוויטר ובין אם במסגרת פאנל בתוכנית אקטואליה, המדיה מלמדת אותנו שאם אנו לא רוצים להיכוות, עדיף לשמור מרחק מוויכוחים פוליטיים. לעומת זאת, ניסוי שהחל בגרמניה והתגלגל לכל אירופה מראה כי אפשר להיכנס לוויכוח עם 'יריב' פוליטי ולצאת כששני הצדדים עם חיוך. כיצד?
לעיתים נדמה כי גם בשיא הקיץ אנחנו נאלצים לתמרן בין טיפות הגשם. קראנו כתבה מרתקת בנושא כלשהו? הס מלהזכיר בנוכחות השכנים. מישהו במשרד זרק הערה אגבית על נושא בוער? חלילה מלומר לו כי הנתונים למעשה מראים אחרת. שיחות פוליטיות יזומות? משעשע. שמישהו אחר יחפור לעצמו את הבור הזה. קצת מתיש וקצת כובל, אבל בשביל שקט תעשייתי אפשר להחניק את הדחף לשוחח ולהתדיין. אחרי הכול, זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שיצא לנו לדבר בפורום הזה, הלא כן?
יוכן ווגנר, העורך הראשי של צייט אונליין, אתר הבית של השבועון הנקרא ביותר בגרמניה, שולח מעל בימת TED קריאת הרגעה. לא רק שאפשר לצאת מדיונים פוליטיים ללא צלקות, הם יכולים אף לבנות קשרים חיוביים בין אנשים בעלי עמדות שונות. ואת זה הוא הוכיח בניסוי חברתי שהקיף עשרות אלפי משתתפים מעשרות מדינות באירופה.
באילו תנאים יכול דיון בנושאים רגישים לחבר בין בעלי עמדות מנוגדות? מה קורה לנו כשאנו מתעמתים עם דעה שונה בתנאים הללו? באמצעות אפליקציית "טינדר פוליטי" הפגישו ווגנר וצוות המערכת שלו אנשים שמתנגדים להגירה עם כאלה שמצדדים בה, אנשים שיוצאים נגד ברקזיט עם תומכים נלהבים ושאר נושאים, אפילו רגישים יותר. הניסוי החברתי מלמד על הדרך שבה אפשר לגשת בבטחה לדיונים ועל האפשרות לצמוח מהם על אף המחלוקת.
בועות הבידוד אינן המצאה של עידן האינטרנט
נאמן לאג'נדה שלו, ווגנר אינו מהסס לחשוף את פני האנשים, שמותיהם, משלח ידם והכי חשוב – דעותיהם בנושאים שונים. בחממה הזו הכול הולך. אתה לא נשפט על דעותיך, אלא נמצא שם כדי להציף אותן. ג'ואנה מפולין וכריסטוף מגרמניה חלוקים לגבי הגירה, טום מבריטניה ונילס מגרמניה חלוקים לגבי ברקזיט. וכל אחד מהזוגות הללו, כמו אלפים אחרים, בילה כמעט יום שלם בוויכוח על לב המחלוקת שלהם.
אבל הניסוי הפנים יבשתי החל הרבה יותר צנוע. הרי ווגנר, כעורך אתר חדשות, בהחלט מודע לנפיצות הפוטנציאלית של בדיקה כזאת. "דיבורים על פוליטיקה בין אנשים בעלי דעות שונות נהפכו לעניין קשה מאוד", הוא טוען, "לא רק באירופה. משפחות מתפצלות, חברים מפסיקים לדבר זה עם זה. כל אחד נשאר בבועה שלו". הבועות שעליהן הוא מדבר מכונות גם תיבות תהודה והן מתייחסות לנטייה שלנו להקיף עצמנו בדעות דומות לשלנו ובכך "לכופף" את המציאות למה שאנו חושבים ומאמינים. אלא שהמציאות לא סרה למרותו של אדם זה או אחר. אנחנו פשוט באשליה. ווגנר מסביר כי התופעה הזו התחזקה בעקבות הרשתות החברתיות, אבל היא לחלוטין לא תוצר מקורי שלהן. "בועת הסינון תמיד הייתה שם. היא נמצאת בתוך הראש שלנו". הטיית האישור, למשל, היא תופעה פסיכולוגית מוכרת משכבר המתארת את הנטייה שלנו לחפש מידע שהולם את תחושתנו הפנימית.
הבועות הללו יוצרות פילוג חברתי, וזה מצידו נחשב לאיום אסטרטגי על יציבותן של חברות. מלחמת אזרחים היא מושג שעד לפני שנים ספורות איש לא היה מעז להעלות על דל שפתיו. כיום, מיעוט קטן מתייחס לכך כהתפתחות לא-בלתי-מתקבלת-על-הדעת במדינות שונות בעולם. אבל ווגנר מאמין שיש דרך נבונה לשמור על הדבק החברתי למרות חילוקי הדעות. הכול שאלה של גישה.
כפי שאמר פילוסוף המדיה והטכנולוגיה מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר". אם פיד הפייסבוק או פאנל החדשות משמשים כבמות שמטבען מלבות אש, נראה כי מפגש פנים אל פנים עם זרים יוצר סביבה הפוכה בדיוק. בנסיבות אלה, מראה הניסוי, קל לנו יותר להיפתח לעמדות של אחר מחד, ומאידך לפתוח אותו לעמדות שלנו. במערכת הזו יש מקום לפעפוע וכתוצאה מכך – לאיזון לחצים. אם מכפילים את זה במספר הפרטים בחברה, זה מביא יציבות למערכת.
לא מסכימים? מעולה, אתם תהיו זוג נפלא
איך נולד הניסוי וכיצד התגלגל? ווגנר מספר כי ראשיתו בבחירות 2017 בגרמניה שאופיינו במחלוקת עזה סביב נושא ההגירה. כמערכת עם שאיפה לסיקור מאוזן ואובייקטיבי, הגיע הצייט אונליין למעין משבר. כבר לא ניתן היה לדבר בלי לקחת צד במלחמה. "ידענו בוודאות שעלינו להמציא מחדש את האופן שבו אנחנו עוסקים בפוליטיקה", אומר ווגנר. הדרך שלהם להמציא מחדש את השיח הייתה אפליקציית היכרויות פוליטית. הפרויקט זכה לכינוי "גרמניה מדברת" ועבד על עיקרון ממש פשוט: המשתמש ממלא סקר קצר ופשטני על עצמו ועל דעותיו בנושאים טעונים ואז משודך באמצעות אלגוריתם למשתמש בעל עמדות מנוגדות. השניים נפגשים ומתחילים לדבר. זה הכול.
"ציפינו שבערך 100 אנשים יירשמו, ותכננו לשדך את הזוגות באופן ידני", מספר ווגנר, "ואחרי יום אחד, נרשמו 1,000 אנשים. אחרי כמה שבועות, נרשמו 12,000 גרמנים כדי לפגוש מישהו בעל דעה שונה. אז הייתה לנו בעיה". כבר כאן מסתתר רמז לבאות, שכן מסתבר שרתיעה מדיונים פוליטיים אינה חד-משמעית. כדי להתגבר על הבעיה, האלגוריתם הפגיש בין אנשים על בסיס קרבה גיאוגרפית והניסוי יצא לדרך.
מטבע הדברים המהלך היה כרוך בחששות כבדים. "אולי אף אחד לא יבוא? אולי כל הדיונים יהיו איומים?" מספר ווגנר ומוסיף בהומור: "או אולי יש לנו במאגר רוצח סדרתי?"
לשמחתו, חששתיו נמוגו בתוך אלפי שיחות פוליטיות של גרמנים שהתרחשו ב-1 ביוני, 2017. כך למשל, אחד הזוגות הורכב משוטר לשעבר שמתנגד לנישואים חד-מיניים ומהנדסת שחיה עם בת זוג. אלה היו תוצאות המפגש הספציפי הזה: "הם דיברו במשך שעות על כל הנושאים שבהם דעותיהם היו חלוקות. בנקודה כלשהי, אנו [השוטר] סיפר לנו לאחר מכן, הוא הבין שאן נפגעה מדבריו בנוגע לנישואי הומוסקסואלים, והוא התחיל להטיל ספק בהנחות שלו עצמו. ואחרי שהם דיברו במשך שלוש שעות, אן הזמינה את אנו למסיבת הקיץ שלה, והיום, שנים לאחר מכן, הם עדיין נפגשים מדי פעם והם חברים".
תיאורים מהסוג הזה חזרו על עצמם לאורך ולרוחב. גם ניסיונו האישי של ווגנר כמשתתף במפגש הוליד תוצאה דומה. הוא פגש בחור בשם מירקו, מפקח במפעל, שלדבריו התגלה כאדם נפלא. אבל חלה תפנית דרמטית. "אחרי הדיון שלנו חיפשתי את מירקו בגוגל וגיליתי שבנעוריו הוא היה ניאו-נאצי", הוא מספר. "אז התקשרתי אליו ושאלתי, 'למה לא סיפרת לי?' והוא אמר, 'אתה יודע, לא סיפרתי לך כי אני רוצה לשים את זה מאחורי. אני לא רוצה לדבר על זה יותר'".
תנאי להצלחה, אם כן, הוא הכרה בכך שבמפגשים כאלה אנחנו לא באים סתם לשכנע אחרים באווירה כיפית, אלא מגיעים מוכנים גם להשתכנע. "אני חשבתי שאנשים עם עבר כזה לעולם לא יוכלו להשתנות", מתוודה ווגנר, "והייתי צריך לשקול מחדש את ההנחות שלי. כמו רבים מהמשתתפים".
הזרות וחוסר המחויבות משחררים אותנו להיות עצמנו
סיפורים כאלה הובילו את ווגנר ומערכת הצייט אונליין לחלום בגדול והם ניסו לרתום לניסוי כלי תקשורת נוספים. הפרויקט שלהם כנראה הדהד חזק בקרב הגרמנים, שכן המתחרים הטו שכם. "שיתוף הפעולה החי הזה בין 11 כלי תקשורת גרמניים מובילים היה בהחלט עניין חסר תקדים בגרמניה". בהתאמה, היענות המשתתפים נסקה – נרשמו יותר מפי 2. אפילו נשיא גרמניה נתן חסות למיזם.
לאחר הפעימה השנייה של שיחות נוצר בסיס נתונים מכובד. ווגנר ושאר המארגנים תהו האם הנתונים יכולים לספק תובנות חדשות. "אז ביקשנו מחוקרים לסקור את המשתתפים. ושני שלישים מהמשתתפים אמרו שהם למדו משהו על הגישה של השותף שלהם. שישים אחוזים אמרו שנקודות המבט שלהם הצטלבו. נראה שגם רמת האמון שלהם בחברה עלתה אחרי האירוע, כך לפי החוקרים. תשעים אחוזים אמרו שהם נהנו מהדיון שלהם". הניסוי, כפי שאומרים, הזיז את המחט. זה משך עניין מצד כלי תקשורת בינלאומיים וכך הפרויקט החל לשכפל את עצמו במדינות אחרות באירופה, כאשר מפגש אחד אף היה כלל-יבשתי.
מחד, ווגנר עם העין קדימה למפגש כלל עולמי. מאידך, הוא טוען כי המספרים הם לא העיקר. "מה שחשוב זה שבכל פעם כששני אנשים נפגשים כדי לדבר פנים אל פנים במשך שעות, בלי שאף אחד אחר מקשיב, הם משתנים. וכך גם החברות שלנו. הן משתנות לאט לאט, דיון אחר דיון".
השילוב של מפגש פנים אל פנים, סביבה סטרילית וזרות, גורם לאנשים להשתנות. אבל השינוי יכול להשתמע לשני פנים. ווגנר מדבר על שינוי תפיסות, לא על שינוי בדפוסי התנהגות. כי לאור תנאי הניסוי והתוצאות, נראה שבנסיבות הללו אנשים דווקא חוזרים להיות עצמם וזה הגורם שמאפשר להם את הנינוחות להשתחרר ובסופו של דבר להתחבב אלה על אלה. בלי צורך להוכיח דבר לאיש, בלי חשש מפני הרס יחסים. המפתח, נראה, הוא פשוט לדבר כמו שני בני אדם בגובה העיניים מבלי להתפתות להרגשה שגורל האנושות תלוי בניצחון שלנו. למעשה, סביר יותר שגורל האנושות תלוי יותר ביכולת שלנו לנהל שיחות מהסוג הזה.
תמונת כותרת: WeAre / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
3 תובנות של מומחה משא ומתן מה-FBI מלמדות כיצד ליצור הסכמה כמעט בכל סיטואציה
דן אריאלי: מדוע כדאי להיפתח לדברים חדשים, גם אם הם לא בדיוק כוס התה שלנו
המוח יעשה הכול כדי להוכיח שאנו צודקים, גם כשאנו טועים – כיצד להתגבר על הטיית האישור?
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
