אינטליגנציה רגשית היא מיומנות חיונית וחידודה ישפר את האינטראקציה החברתית שלנו ואת איכות חיינו. אנחנו יכולים להבחין בין ניואנסים רגשיים שונים ולהעשיר את מאגר הרגשות המוכרים לנו אבל על פי הרצאתה של ההיסטוריונית טיפאני וואט סמית', זה לא מספיק. מסתבר שלא מעט הטיות, שפועלות עלינו באופן לא מודע, מעצבות את הרגשות שלנו לגבי הרגשות שלנו. איזה רגש באמת נעים ואיזה איננו? מסתבר שזה מאוד תלוי בתרבות שבה אנו חיים.
היכולת לזהות רגשות בפניהם של אחרים חיונית לכל הדעות. היא אולי אבן היסוד של הכישורים החברתיים שלנו. אנחנו מזהים עצב בפניו של חבר קרוב ומיד מורידים טיפה את הטונים, אנחנו מגיבים בחיוך לשמחה מתפרצת ונוקטים טקטיקות הרגעה כאשר אנחנו מזהים חרדה. לפחות כפי שזיהוי הרגשות הוא כלי שמיטיב משמעותית את הקשר שלנו עם הסביבה, כך הוא מיטיב גם את הקשר שלנו עם עצמנו, מה שבתורו משפר את חוויית החיים שלנו בעולם. כשאנחנו מבינים מה אנחנו מרגישים אנחנו יודעים כיצד להתנהל ביחס לכך ולנתב את עצמנו למקום טוב.
כדי לזהות רגש עלינו להבין מה מאפיין אותו. כיוון שרגשות באים לידי ביטוי בגופנו, יש שטוענים כי רגשות הם בעצם הפרשנות שאנו נותנים למכלול מסוים של תופעות פיזיולוגיות. ברמה פשטנית ניתן לומר כי אדמומיות בלחיים, דופק מואץ וזיעה קרה מתפרשים על ידינו כלחץ ואילו דופק מואץ, מצח מכווץ ולחלוחית בעיניים משמעותם התרגשות. האם ככל שנחדד את היכולת להבחין בין הניואנסים השונים שמאפיינים כל סט תופעות כך תתחדד יכולתנו לזהות ולהבין רגש? והאם זהו כל הסיפור? האם אינטליגנציה רגשית היא מעין כישור רציונאלי לאסוף שינויים מזעריים בסל ולקרוא להם בשם?
בהרצאה שנתנה ההיסטוריונית טיפאני וואט סמית' על בימת TED, היא טוענת שזהו רק חלק אחד מהפאזל. שיום – היכולת לקרוא לכל סל תופעות בשם – הוא באמת השלב הבא בסולם ההעמקה, לאחר שחידדנו את יכולת ההבחנה, אך גם הוא, כך מסתבר, עשוי להיות מושפע מגורמים רבים הסובבים אותנו ואף להשתנות בעוד 100 שנה מקצה לקצה. "למידת שמות חדשים ושונים עבור רגשותינו עשויה לעזור לנו לחוות היבטים מעודנים יותר של חיינו הפנימיים", היא אומרת ומסבירה כי תרבויות שונות העניקו חשיבות לחוויות רגשיות שונות על ידי שמות שהמציאו. ככל שמתרחב מאגר השמות של חברה מסוימת, כך גדלה קשת הגוונים שבה אנשיה חווים את המציאות.
שפה עשירה אמנם חושפת רגשות חדשים, אבל זה לא הכול
כדוגמאות מציגה סמית' את אילינקס (Ilinix): שם צרפתי שניתן לתחושת הטירוף הקלה שמתלווה למחשבה על לעשות מעשה הזוי ממש ברגע רגיל לחלוטין. כמו למשל, לקום פתאום באמצע אולם מלא, ולעיני כל, לרוקן את תכולת התיק שלנו על הרצפה. הוול (Hwyl), בשפתם של תושבי ויילס, מתארת את התרוממות הרוח שמופיעה כשמתכנסים יחד בקבוצה גדולה, וגיזליהייד (Gezelligheid) שבה משתמשים ההולנדים, מתארת את הרגש שעולה כשנמצאים בחברת ידידים, בבית חמים ונעים כאשר בחוץ רטוב וקר. "ככל שהשפה משתנה", אומרת סמית', "כך גם הרגשות שאנו חווים משתנים". כלומר, ברגע שלרגש מסוים יש שם, אנחנו מתחילים לזהות אותו בחיינו ואצל הסובבים אותנו והנה "צמח" לו רגש חדש במנעד הרגשות שלנו. אז נכון שהוא אולי היה שם כל הזמן, אבל אם לא הייתה לנו היכולת להבחין בו זה כמעט כאילו הוא לא היה קיים מבחינתנו קודם לכן.
השפעתה של השפה שבה אנו מדברים על היכולת שלנו לחוות ולהבין רגשות היא גדולה, אך ניתנת לשליטה באופן קל יחסית. אנחנו יכולים לאסוף מילים חדשות מלקסיקונים של שפות זרות ובין שנאמץ את ההגייה המקורית או שרק נהפוך מודעים להבחנה החדשה – כבר נעשיר את חוויית החיים שלנו ונשפר את האינטליגנציה הרגשית שלנו. הרובד העמוק יותר, שבו נוגעת סמית', הוא קצת יותר מורכב וסמוי מן העין. מסתבר שבסקירה היסטורית נמצא כי רגשות שבחברה המודרנית מוכרים ונתפסים באופן מאוד ספציפי, נתפסו בצורה שונה לחלוטין בתקופות זמן או בתרבויות אחרות. "במבט אל העבר", היא מספרת, "קל לראות שרגשות השתנו, לעיתים בצורה דרמטית מאד, בתגובה לציפיות תרבותיות ולאמונות דתיות חדשות. הם השתנו ביחס לרעיונות חדשים סביב מגדר, אתניות וגיל, ואף בתגובה לאידאולוגיות פוליטיות וכלכליות חדשות".
תפיסות שונות לגבי רגשות זהים
זמרים נודדים במאה ה-12 חשבו שפיהוק, שהיום מקושר באופן מובהק לשיעמום או עייפות, הוא אות לאהבה עמוקה. ונוסטלגיה, שבעבר תיארה געגועים הביתה ונתפסה כמחלה מסוכנת שעשויה לגרום למוות, היום מתארת מעין התרפקות נעימה על משהו מוכר מהעבר. "נראה שהשינוי קרה בתחילת המאה ה-20", מספרת סמית', אבל מדוע? האם המצאת הטלפון ושיפור התחבורה הם שהקלו את תסמיני הנוסטלגיה או שמא, היא מציעה, "זו התפיסה המודרנית שחוגגת את חוסר המנוחה, הנסיעות והקדמה?" ואולי זה גם וגם.
האם שינוי בתדמית הוא שהפך געגוע הביתה ממחלה לסמל סטאטוס? דוגמה נוספת שמציגה סמית' מתייחסת לאושר. "היום אנו מעלים על נס את האושר", היא מתארת, "האושר אמור להפוך אותנו לעובדים, הורים ובני זוג טובים יותר ואפילו להאריך את חיינו". במאה ה-16, לעומת זאת, מסתבר שראו בעצב את הגורם למרבית הדברים האלה. "אפשר אפילו לקרוא ספרי עזרה-עצמית מאותם ימים שמנסים לעודד את העצב אצל הקוראים בעזרת רשימות של דברים שאפשר להתאכזב מהם", היא מספרת בחיוך. אז, לדבריה, "חשבו שיש לטפח את העצב כמיומנות", שזוהי התמחות חיונית שתחשל אותנו ותשפר את איכות חיינו. עצב היה דבר נחשק, מי היה מאמין.
דוגמה נוספת היא המילה היפנית אמאי שמתארת את העונג שמופק מהיכולת למסור את האחריות לחיינו, באופן זמני, לאדם אחר. על פי עבודתה של סמית', אנתרופולוגים שונים טוענים כי מסורת התרבות הקיבוצית שביפן היא שמיתגה את התופעה כמכובדת ומספקת בעוד שבחברה המערבית, שבה ייחודיות האינדיבידואל ועצמאותו הם השאיפה הרווחת של הפרט – אותה חוויה נקראת "תלות" ולרוב נתפסת כמרתיעה.
מה משפיע על הדרך שבה אנו חווים רגשות וכיצד ניתן להישאר בשליטה?
אז איזה רגש הוא שלילי ואיזה חיובי? אפילו החלוקה ל"נעים" ו"לא נעים" פתאום מוטלת בספק. האם רגש אינו נעים כי כזה הוא – או שהסיבה לכך היא שיווק סמוי שמועבר מדור לדור בחברה שלנו? כמה הטיות מופעלות על מנגנון הרגש שלנו? בעולם שבו מסרים מוטמעים ביתר קלות ובצורה יומיומית ותמידית ישירות בתת-מודע שלנו – אחת המשימות החשובות בעיני סמית' היא פיתוח אינטליגנציה רגשית שמטילה ספק בניקיון הרגשות שלנו. עלינו לזכור, היא טוענת, "שהשמות שאנו מעניקים לרגשות אינם תגיות ניטרליות. הם כורעים תחת נטל ערכיה וציפיותיה של תרבותנו ונושאים רעיונות לגבי מי שאנחנו חושבים שאנחנו".
אינטליגנציה רגשית אמיתית, מציעה סמית', מחייבת אותנו להבין את הכוחות הפוליטיים והתרבותיים שעיצבו את אמונותינו ביחס לרגשותינו. "עלינו להבין מהו מקור הנחת היסוד שלנו בנוגע לרגשותינו ולבחור האם אנחנו עדיין מכירים בו", היא מסבירה. במילים אחרות, אל לנו לקחת כמובן מאליו את הצורה שבה אנו מרגישים לגבי הרגשות שלנו. זה אולי נשמע מבלבל, אבל הכוונה אינה דווקא להתנער מכל התפיסות הקיימות אלא רק להטיל בהן רגע ספק, להבין מה עומד מאחוריהן, ולבחור. יכול להיות שאת רובן נבחר להשאיר כפי שהן. להמשיך להאמין במה שדורות על גבי דורות של תרבותנו האמינו. אבל לפחות יהיה זה באופן מודע. ועצמאי, כמו שאנחנו אוהבים בחברה המערבית.
תמונת כותרת: Styve Reineck / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע חוויה רגשית מלאה חיונית לבריאותנו – וכיצד הגוף חושף את מה שאנו מדחיקים
מיהם האנשים בעלי החדות הרגשית המיוחדת – וכיצד הכוח הזה משפיע עליהם ועלינו?
אם אתה לא שם אתה לא קיים? מדוע מציאת כינויים לתופעות חיונית להתפתחות שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
