פרויקט מוצלח יכול לבוא בעקבות רעיון מבריק וחד פעמי, והוא יכול גם להיות תוצאה של אינספור פרטים קטנים המצטברים לכדי שלם הרמוני מיוחד במינו. זוהי אומנותם של מנצחי תזמורות והיא יכולה לספק לנו נקודת התבוננות מעניינת על החיים. מהו בדיוק תפקיד המנצח, איך הוא מתקשר עם הנגנים, מה זה המקל שיש לו ביד וכיצד כל אלה יכולים לספק לנו יתרון, לא משנה במה אנו עוסקים?
הקפדה על פרטים קטנים, כך אנו מרגישים לפעמים, היא טרחנות מיותרת. מה זה כבר משנה אם המים לקפה רותחים או בטמפרטורה של 97 מעלות בלבד? מי כבר ירגיש הבדל בין יין שיושן בחביות עץ אלון לכזה שיישנו בחבית פלדה? מישהו מאיתנו אי פעם טעם אלון או פלדה כדי לקשור את טעם היין לטעם החבית? דוגמאות כאלה נתפסות לעתים כאליטיזם מעושה, או כהיתקעות באחד משלבי ההתפתחות על פי פרויד. לפעמים אפשר פשוט לזרום עם החיים ולא להתעכב על ניואנסים אזוטריים.
וזה נכון במקרים מסוימים (אם כי לאו דווקא בדוגמאות שלעיל). אך יחד עם זאת, במקרים אחרים הניואנסים והפרטים הזעירים ביותר הם ההבדל בין תוצר מצוין ותוצר בינוני. קסמם של ניואנסים ומחוות קטנות הוא בערכם המצטבר, ואין דרך טובה להסביר זאת יותר מתפקידו של מנצח על תזמורת.
למרות ההנחיות המדויקות, לתזמורת יש מקום לפרשנות ולתמרון
נאמר על מנצחים שהם החלק היחידי בקונצרט שלא מפיק אף צליל. ועם איך שבנויה מוזיקה קלסית, לכאורה אין בהם צורך. אחד המאפיינים המרכזיים של תזמורת מוזיקה קלסית הוא העבודה עם פרטיטורות – חוברות תווים שמציגות לנגנים את המוזיקה ברמה מתמטית. אין מקום לסטיות. עקוב אחר הוראות המלחין והיצירה תתנגן מאליה. ותזמורות אכן מנגנות לעתים ללא מנצח. כל שדרוש הוא אדם אחד שיזניק. אבל לתזמורות כאלה אין קהל רחב, אלא אם מדובר בגימיק. מדוע? כי רבים מבאי הקונצרטים מאזינים למוזיקה קלסית שנים רבות ופיתחו רגישות מאוד מיוחדת לצלילים. כפי שאנחנו לא יכולים לראות היום סרט באיכות נמוכה מ-HD, כך האוזן המתורגלת תאזין לקונצרט נטול מנצח ותשמע מוזיקה שטוחה ומכנית.
המנצח עושה את ההבדל, והוא עושה זאת באמצעות מחוות קטנות, לעתים כמעט בלתי מורגשות. סרטון של ערוץ היוטיוב Great Big Story מארח את גוסטבו דודאמל, המנהל המוזיקלי של פילהרמונית לוס אנג'לס, כדי לפצח את סוד המנצח. על פי הסרטון "מאסטרואים [כינוי למנצחים בכירים] הם פרדוקס. הם עומדים על מרכז הבמה בגבם לקהל. הם לא משמיעים צליל, אך מפיקים מוזיקה מעשרות כלים". המנצחים עומדים על הבמה ועושים תנועות שלעין הבלתי מיומנת אינן ברורות ואצל מנצחים בעלי סגנון מינימליסטי אף אינן מובחנות.
דודאמל מסביר כי תפקיד המנצח הוא לתקשר עם המוזיקאים ולהנחות אותם איך הוא רוצה שהיצירה תישמע. כאמור, יצירות קלסיות בנויות כך שניתן לנגנן על פי תוכנית מדויקת. ואולם, בשל היותן מורכבות מאוד, עדיין נותר מקום לתמרון ולפרשנות. וכאשר מדובר בעשרות כלים המפיקים ככל הנראה מאות אלפי צלילים אם לא יותר, הפרשנות האינדיבידואלית של המנצח מצטברת לכדי סגנון מובחן.
עכשיו לחלק הטכני – איך כל זה קורה? לכל יד תפקיד משלה. אין כאן חוקי ברזל, אבל בעיקרו של דבר תפקידה של יד ימין, האוחזת בשרביט, הוא סימון הקצב. השרביט הוא בסך הכול "הארכה של הזרוע, שכולם יוכלו לראות". הקסם מתחיל ביד שמאל, שאיתה המנצח מסמן בחופשיות כל מה שנראה לו נכון באותו רגע, או ליתר דיוק רגע לפני. הוא יכול לסמן, למשל, באיזו עוצמה הוא רוצה את כניסת החצוצרות, או אם הוא רוצה צליל ארוך יותר מהכינור וכן הלאה. פרט ועוד פרט, צליל ועוד צליל, היצירה מקבלת את חותמתו האישית של המנצח. היא אף יכולה לקבל חותמת אינדיבידואלית לערב מסוים, מה שתלוי באנרגיה של ההופעה.
הקפדה על הפרטים הקטנים משקפת תפיסת עולם של הערצה
וזה מוביל לתפקיד הבא המיוחס למנצח, שעל פי דודאמל אינו פחות חשוב – לעורר השראה בתזמורת. המנצח הוא למעשה מנהיג, וההיכרות האינטימית שלו עם הפרטים הקטנים של היצירה והדרך שבה הפרשנות שלהם יכולה לעשות הבדל בין קונצרט נחמד למופע ראווה וירטואוזי, היא זו שמעניקה לו את היכולת להפיח בנגנים רוח חיים מיוחדת. אגב, זו יכולה להיות עדינה ואלגנטית כשם שהיא יכולה להיות סוערת ואנרגטית. לא הסגנון קובע את ההצלחה, אלא היכולת לקחת את הסגנון למחוזות חדשים. ואת זה, במסגרת הנוקשה יחסית של מוזיקה קלסית, אפשר לעשות רק באמצעות ניואנסים מצטברים.
הגישה לניואנסים הללו היא עולם ומלואו עבור המנצח והתזמורת. "לכל מנצח יש מחוות שונות וקשר שונה עם התזמורת", אומר דודאמל, "לכן אם אתה מנגנן את הסימפוניה ה-5 של בטהובן, כל גרסה שונה לגמרי. יש לך רעיון וקונספט שאתה צריך להעביר לתזמורת".
דודאמל לא אומר זאת במפורש, אך במשפט אחד שלו מסתתר סוד נוסף של הפרטים הקטנים: "בסופו של דבר, הדבר העיקרי הוא המוזיקה. אנחנו רק האלמנטים שמביאים אותה לחיים". המילים הספורות הללו טומנות בחובן פילוסופיה שלמה. כאשר אנחנו לא תופסים את עצמנו כמרכז ההתרחשות, אלא שמים את הדגש על הדבר עצמו, בין אם זה מוזיקה, קפה או יין, פשוט בלתי ניתן 'לזרום עם החיים'. התשוקה לתחום מסוים שואבת אותנו לפרטים ולניואנסים, כיוון שאנו רואים את היופי שבהם, מבינים את החשיבות והתרומה שלהם לחוויה השלמה. זה הבדל בין שימוש פונקציונלי במשהו לבין הערצה והערכה כלפיו. בגלל זה דודאמל מדבר במונחים של השראה.
המנצח האמריקאי ג'יימס גאפיגן, שעובד עם מבחר מהתזמורות המובילות באירופה, מעניק הצצת עומק לעולם הניואנסים של ניצוח על קונצרטים. בסרטון מבית Vox הוא מסביר כי תחת 'הפרטים הקטנים' אפשר למצוא נושאים כמו תגובה חושית שונה אצל נגנים, יסודות פסיכולוגיים שבאים לידי ביטוי ועוד כהנא וכהנא ניואנסים שחומקים מהעין בדיוק כמו הסימנים של ידי המנצח.
ככל שגדל הניסיון גדלה ההכרה בערכם המצטבר של ניואנסים
כך למשל, "נגני מיתר הם מאוד פיזיים במובן של תגובה למה שהם רואים. אם אתה מחזיק את יד שמאל פתוחה וגם מעט את יד ימין ואתה אוחז את הצליל כאילו היית מערסל תינוק – כך הם ינגנו". דוגמה אחרת, מסביר גאפיגן, היא נגני כלי הקשה שזקוקים לבהירות מהמנצח, כיוון שלא פעם יש להם מעט מאוד מה לעשות במהלך קונצרט, אבל הפעמים הספורות שבהן ינגנו קריטיות להצלחת היצירה. זה ממשיך עם נגני כלי הנשיפה, ש"הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות להם לפני שהם מנגנים זה סימן עצור עם היד. כי אם הם יראו את היד לפני שעליהם להוציא את הצליל היפה שהם צריכים להוציא, זה יחסל את הביטחון שלהם".
הדוגמאות הללו הן ככל הנראה רק קצה הקרחון של מידע שהמנצח צריך להחזיק בו כדי להפיק את המקסימום מהנגנים שלו, וזה עוד לפני שהגענו לאופי האינדיבידואלי של נגנים מסוימים. אחד נמהר וצריך ריסון, אחר מעודן וצריך דחיפה והיד נטויה. אלה הדברים שעשו את ההבדל בין מנצח כמו ליאונרד ברנשטיין, ש"הקצב שלו היה מידבק", לקאראיין ש"האמין בסאונד יפהפה, מרופד ויוקרתי", לקרלוס קלייבר, ש"החזיק בידו שרביט קסם, הוא היה פנטזיה, פנטזיה טהורה". ולמרות הסגנון האישי של כל מנצח, גאפיגן מאמין שזה לא צריך לבוא ממקום תיאטרלי, אלא כמו דודאמל, "הפוקוס צריך להיות על המוזיקה, לא על המנצח". כשמו באנגלית (Conductor), המנצח הוא לא האנרגיה, אלא המוליך.
כפי שאוזן המבקרים בקונצרט מורגלת במוזיקה מורכבת ובפרשנות שונה על סמך צלילים דומים, כך אם החך שלנו התרגל לטעום יינות במשך שנים, נוכל להבחין גם בהבדלים הקטנים של השפעת חבית העץ; אם הידיים שלנו חותכות מזון משך שנים, נוכל לזהות הבדל של גרמים באיזון הסכין; אם אנחנו מצלמים כבר עשור, הבדל של 3 דקות בזמן הזריחה נראה לנו כמו סצנה שונה לחלוטין. כלומר, האפקט המצטבר של ניואנסים כפול – הן בהצטרפותם יחד לכדי שלם הוליסטי, והן מבחינת הניסיון המצטבר הדרוש להבחין בהם. אז אם הפוקוס שלנו הוא על הדבר עצמו, אם כרוכה בכך תשוקה, הפרטים הקטנים והניואנסים האזוטריים אינם טרחה. אדרבא, ככל שהם מעודנים ומרומזים יותר, כך הם יכולים להעמיק את החיבור שלנו למה שאנו אוהבים, להגביר עוד ועוד את השלם שאנו יוצרים או חווים ולהוות מקור בלתי נדלה לחדוות הגילוי.
תמונת כותרת: furtseff / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז
הטיעון בעד התפשרות על האיכות – מתי השאיפה לשלמות הופכת לדריכה במקום
על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
