ניסויי שטח מלמדים על מערך שלם של תקשורת הפרוש מתחת לאדמה, נסתר מעינינו, ומחבר בין כלל אוכלוסיית עצי היער. זנים שונים שולחים מסרים זה לזה, מזון מועבר ברובו אל עצים פגיעים וחלשים ולפטריות תפקיד מפתח בעלילה. היער "השקט", כביכול, שוצף וגועש, והחוקרת סוזן סימארד מזמינה אותנו להציץ פנימה.
אתם מטיילים ביער. אולי זה יער מקומי מלא אורנים ואולי אתם בארץ זרה, משוטטים בין עצי סקויה ענקיים, עוברים ביניהם ונעצרים מול אחד גדול במיוחד. הגזע שלו עשיר בטקסטורה, ענפים נשלחים לצדדים כמו זרועות ענק והצמרת ירוקה ומסוככת על הסביבה. מה שעשוי להרגיש כמו זמן איכות שלכם עם עצמכם דומה יותר להיקלעות לארוחה משפחתית של מישהו אחר. מנותקים זה מזה – למראית העין – מתברר שרוב העצים אינם עומדים בפני עצמם. מחקרים עדכניים מראים כי יער הוא מערכת מרושתת עצומה של עצים ממגוון זנים, גילאים וגדלים. כולם מחוברים זה לזה מתחת לפני הקרקע, חולקים חומרי מזון ומסרים הישרדותיים חיוניים כמעט כאילו היו "חברה" מלוכדת.
מחקרי מעבדה שנעשו בעבר הוכיחו כי שתילי אורן מעבירים חומרי הזנה מאחד לשני בעזרת שורשיהם, מסבירה היערנית והחוקרת סוזן סימארד על בימת TED. אך מה שעניין אותה היה מה שמתרחש בטבע בזמן אמת. סימארד הפכה חלקה מיער קנדי למעבדת שטח שבה שתלה 80 סטים של שלושה מינים: ליבנה נייר, אשוח דאגלס וארז מערבי אדום.
"ביום הראשון של הניסוי", היא מספרת, "יצאנו לחלקה והוברחנו חזרה על ידי דובת גריזלי ובנה". אולי בגלל זה רוב המחקרים עד אז נעשו במעבדות בטוחות, מצאה את עצמה סימארד חושבת בליבה, אבל זה לא גרם לה לחזור בה ולקפל את הציוד.
ניסוי חושף: העברה דו כיוונית של מזון ומסרים בין עצים
כל השתילים כוסו תחילה בשקיות מבודדות כדי שהתוצאות יהיו מדידות ואז, אל תוך המרחב הסגור של השתיל בשקית, הוזרקו סוגים שונים של פחמן שאחריהם ניתן לעקוב. הפחמן הוא רכיב במולקולת הפחמן הדו-חמצני שמהווה מזון לעצים, כך שהחוקרים יכלו לזהות כאשר מולקולות מזון מעץ אחד הופיעו אצל עץ שכן.
כעבור שעה ניגשה סימארד אל השתילים ובהתאם להשערתה, אצל שתילי הליבנה נמצאו מולקולות פחמן דו-חמצני שמכילות פחמן מהסוג שהוזרק אל שתילי האשוח, וכך גם אצל האשוח – שבו נמצאו סממנים של סוג הפחמן שהוזרק אל הליבנה. השניים הפליאו להעביר ביניהם את המזון. אל הארז, לעומת זאת, לא הגיעו חומרי מזון – לא מהליבנה ולא מהאשוח.
הניסוי נערך שוב ושוב במשך חודשים ארוכים והניב תוצאות מגוונות ומעניינות. "בקיץ", מספרת סימארד, "הלִיבנֶה היה שולח יותר פחמן לאַשׁוּחַ מאשר האַשׁוּחַ שולח בחזרה ללִיבנֶה, במיוחד כאשר האַשׁוּחַ היה מוצל. ואז, בניסויים מאוחרים יותר, מצאנו את ההיפך, האַשׁוּחַ היה שולח יותר פחמן ללִיבנֶה מאשר הלִיבנֶה היה שולח לאַשׁוּחַ. זאת כיוון שהאַשׁוּחַ עדיין התפתח בזמן שהלִיבנֶה היה בשלכת".
במילים אחרות, נראה כי כשעץ נמצא במצוקה (צל או שלכת: שני מצבים שבהם נפגע כושר הפוטוסינתזה -התהליך שבו נוצר מזון) הוא מקבל יותר מזון משכנו וכשהמצב מתהפך, הוא דואג לשכנו ומעביר אליו. ולא רק במזון מדובר. העצים, כך מסתבר, מעבירים אותות אזהרה כאשר סכנה תוקפת אותם למען ידעו האחרים ויתגוננו מפניה. אם עץ אחד נמצא תחת מתקפת מזיקים מסיבית, הוא יאותת לקרוביו ואלו יגבירו ייצור של אנזימי הגנה.
תפקידן של הפטריות ב"חברת העצים"
המילה "קרוביו" צנועה במקרה הזה. על פי הסבריה של סימארד, התקשורת הזו לא מתרחשת רק בין שני עצים שכנים. עץ יכול לשלוח מתחת לפני האדמה מאות שורשים שעשויים להתחבר ברשת מסועפת למאות עצים אחרים. לא רק למקורביו הוא דואג, כי אם למערך ענק של עצים ושתילים.
אם נעלה את הרזולוציה נגלה כי לא רק העצים משתתפים בחגיגה. לפטריות שמנקדות את היער יש תפקיד מפתח וגופם הציורי והמוכר לנו הוא רק "קצה הקרחון", כפי שמסבירה סימארד. גם לפטריות שורשים ארוכים והם המקשרים בין שורשי עץ אחד למשנהו. לפטרייה ולעץ ישנה מערכת יחסים פשוטה של משא ומתן שפועלת על פי חוק מפל הריכוזים. חוק זה מגדיר כי בטבע, חומר תמיד ישאף לעבור מהמקום שבו יש הרבה ממנו אל המקום שבו יש מעט. על כן, חומרים שחיוניים לפטרייה ונמצאים מלוא החופן אצל העץ עוברים ממנו אליה ולהיפך.
לגבי תפקיד הפטרייה כגורם מקשר, הדעות עוד חלוקות. הסבר הגיוני אחד הוא שברגע שאותה פטרייה מלאה בחומרי מזון שקיבלה מעץ בוגר וחזק נמצאת בקשר עם עץ צעיר הזקוק להם, לפי מפל הריכוזים יעבור החומר ממנה הלאה עד אליו. לא ניתן לומר אם העץ הגדול והחזק "דאג" לעץ הקטן והחלש או שמא זה הקטן ששאב מהגדול עזרה. בדומה לכך, לא ניתן לקבוע האם מדובר במערכת השואפת לאיזון ולשמירה על ה"חברה" כולה או שמא מדובר בתחרות שבה פרט שחסר לו משיג את רצונו מפרט שכן. כך או אחרת, מערכות היחסים הפתלתלות מתקיימות כאילו מדובר בטלנובלה, בזמן שאנחנו עשויים לחשוב שדממת אלחוט שוררת סביבנו.
עץ-אם הוא מוקד שמעלה את שרידות השתילים הצעירים בסביבה
ההפתעות לא נגמרות כאן. מניסוייה של סימארד עולה כי אמנם עצים מזנים שונים וגדלים שונים מחוברים זה לזה ובין כולם עוברת התמסורת, אך אינטנסיביות הקשר משתנה כאשר מדובר בעצים מאותו הזן, בטח ובטח כשמדובר בכאלו צעירים וחסרי אונים. לא כל הפרטים מקושרים למספר זהה של פרטים אחרים. לאלו שמקושרים למאות פרטים ברדיוס כמעט בלתי נתפס היא קוראת "עצי-אם" ומממצאיה עולה כי בין עץ-אם לשתיל צעיר מאותו הזן מידת הקישוריות היא הגבוהה ביותר. האם עץ-אם מטפל בילדיו או שבזכות הדמיון התוך-זני עוברים חומרי התקשורת בצורה טובה יותר? התשובה אינה ברורה אך החיוניות של קשר זה די מובהקת: הקשר בין שתילים צעירים לעצי-אם, מסבירה סימארד, מעלה את רמת ההישרדות שלהם עד לפי 4.
"יערות אינם פשוט אוסף של עצים", אומרת סימארד, "הם מערכות מורכבות עם נקודות ריכוז אינפורמציה ורשתות שחופפות, מחברות ומאפשרות לפרטים רבים לתקשר. זו תצורה שמספקת אפיקים של משוב והסתגלות, שבזכותם היער נשמר עמיד". אנשים לעיתים מסתכלים על יער רחב ידיים ומניחים שהורדה של עץ אחד מתוך האלפים האלו לא תעשה הבדל גדול, היא מסבירה, אך האמת היא שאם נוריד במקרה עץ-אם אנחנו עשויים לפגוע במאות עצים ברגע אחד. ולכך השלכות נרחבות בהרבה.
רחוקים מלהיות זאבים בודדים, העצים מתנהלים יותר כמו להקה. פיקניק מחתרתי שלם שמתקיים תחת האדמה שעליה כפות רגלינו דורכות מבלי משים. הודעות שעוברות, התראות על סכנות ותחזיות מזג אוויר נשלחות מצד לצד: העצים מדווחים זה לזה על כל מה שקורה מסביב. נהוג לומר שפרישת השורשים דומה בגודלה לצמרת העץ אך מסתבר שהיא שווה לה גם בהיקף הפעילות שהיא טומנת בחובה. אם לא יותר.
תמונת כותרת: veeterzy / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: הבנת הרגשות של בעלי חיים יכולה לשנות את גישתנו לעולם
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
יכול להיות שהסתכלנו לא נכון על עיקרון האבולוציה? מה המוות מספר על תכלית החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
