האדום שלי והאדום שלך – האם למציאות יש ממשות ללא אנשים שיסכימו עליה?

חוויה היא כשלעצמה עניין סובייקטיבי. אין בכך כדי לחדש מאומה. חושינו קולטים מידע בצורה שונה, מזווית שונה, בזמן שונה, אל תוך מוחות מחווטים באופן שונה ומלאים במידע שונה. המסננים האלה יוצרים אצל כל אחד ואחת מאיתנו חוויה שונה וייחודית במינה, מעין הצגה פרטית המותאמת בדיוק לנו. אבל אם כך הדבר, כיצד בני האדם מצליחים לשתף פעולה בצורה כל כך יוצאת דופן? והאם קיים דבר בעולם אשר כולנו נראה באותו אופן בדיוק?

טור אורח מאת תומר בר-עוז | 23 ספטמבר, 2019

בוקר יום ה-26 בפברואר בשנת 2015 לא הראה שום סימנים מיוחדים לכך שמיום זה ואילך העולם כבר לא ייראה אותו הדבר. תרתי משמע. אתם ודאי לא זוכרים את התאריך, אבל תדעו מיד על מה מדובר – אחד משיגעונות האינטרנט הגדולים ביותר שידעה הרשת מימיה. לא חתול נופל, לא תינוקות חמודים ולא שיר קוריאני קצבי. אלא שמלה אחת תמימה. תמונה אחת של שמלה אחת שגרמה לכל אדם להתרוצץ ולחקור את חבריו, מכריו ובני משפחתו מה הם רואים – שמלה בצבע כחול ושחור או שמלה בצבע לבן וזהב?

מתאריך זה, בתוך 24 שעות בלבד, הפכה השמלה לנושא השיחה ב-4.4 מיליון ציוצי טוויטר, כאשר עשרות מיליוני אנשים כבר נחשפו אליה, ביניהם כמות מכובדת של סלבריטאים הוליוודיים (מעניין לראות שדווקא הם מתפלאים כל כך מתצלומים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות). במהרה כיכבה השמלה גם באתרי החדשות המובילים ובמהדורות הטלוויזיה ברחבי העולם.

לאחר ימים לא רבים צבע השמלה אושר: כחול ושחור. הוצעו גם מספר הסברים מדעיים-נוירולוגים לכך שהשמלה נראתה בצבעים שונים לאנשים שונים. אך ישנו עוד גוון אחד בסיפור שכדאי להתעכב עליו – מדוע סיפור השמלה עורר כל כך הרבה רעש מלכתחילה? האם רובנו לא היינו מודעים לכך שלכל אחד מאיתנו חוויה סובייקטיבית? או שרק הופתענו מגילוי עוצמת ההבדלים? האם נחרדנו מהרעיון שאולי לא מדובר רק בשמלה – ושמא קיימים דברים נוספים שאיננו רואים באותו האופן?

האם אי פעם נוכל לדעת עד כמה החושים שלנו מעוותים את תפישת העולם שלנו?

צבעים הם דבר אובייקטיבי, לפחות עבור עדשת המצלמה או המדען. לכל צבע שנקלט בעינינו יש אורך גל מוגדר, שלא מותיר מקום לבלבל בינו לבין אורך גל אחר. ראיית צבע היא סיפור אחר לגמרי. החל מעיוורון צבעים וקוצר ראייה ועד הבדלים ביולוגיים בין גברים לבין נשים, לכל אחד ואחת מאיתנו יש תפישת צבע קצת שונה.

אז כיצד קרה שעד אותו בוקר שקט של ה-26.2.2015 אף אחד מאיתנו לא ייחס לכך חשיבות רבה? לא התפעל ולא חקר כל אדם בקרבתו אילו צבעים הוא רואה בכל מקום? התשובה לדעתי טמונה בכך שיש לנו מספיק שמות לצבעים, אך לא יותר מדי. טווח רחב למדי של אורכי גל הוא אדום, השאר כחול, וכך הלאה. פשוט יש לנו שמות מספיק כלליים לצבעים, כך שנדירים המקרים שבהם לא נסכים בסופו של דבר על שם הצבע של האובייקט המדובר. זה לא מדויק, אך גם לא נורא. יכולנו להסכים שדבר מה הוא "כחול", כי למדנו מגיל צעיר מה נקרא דבר "כחול". הורינו הצביעו אל השמיים ואל הים ואמרו "זה כחול". אין חשיבות ויכולת להתווכח על שם הצבע, זה שם הצבע שהענקנו כחברה לדברים אלה ומפאת כך שאורכי גל אלה היו מספיק דומים בעינינו, קיבלנו שני אורכי גל שונים (של צבע השמיים וצבע הים) הנושאים את השם כחול.

המקרה המתואר לעיל אינו ייחודי רק לצבעים, כך התפתחו למעשה כל המושגים שלנו – הצבעה (פיזית או כתיאור מילולי) על דברים ורעיונות, ונתינת שמות. נתינת שם לדבר היא האמצעי הראשון במעלה להכיר בקיומו ולהפריד אותו מדברים אחרים בעלי שמות אחרים. כבר בסיפור גן העדן מתוארת חשיבות תהליך נתינת השמות, כאשר כל דבר שהאדם קורא לו בשם, אלוהים בורא ושם אותו בגן עדן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ, וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ".

מחלוקת השמלה. אין מקום לשכנוע, כל מוח רואה מציאות אחרת ומוחלטת מבחינתו. קרדיט: Natali Brillianata / shutterstock

שימו לב כי בסיפור התנכ"י נתינת שמות לדברים והכרתם נועדה להפחית את הניכור והבדידות שחש האדם בגן העדן.

עד כאן הכול התנהל בצורה חלקה יחסית: ישנם דברים בעולם ולדברים האלה יש שמות. אך, כאמור, מה מתרחש כאשר איננו מסכימים על שם הדבר? האם זה גם אומר שאיננו מסכימים על מהות הדבר? האם חוסר הסכמה על צבע השמלה מעיד על חוסר צבע לשמלה? (שימו לב שלא מדובר על חוסר של אורך גל, אלא על היעדר תחושה סובייקטיבית ברורה שנובעת ממנו). ואם נשאל שאלה זו בצורה יותר כללית – האם חוסר הסכמה על מהות הדבר מעיד על חוסר מהות לדבר?

משמעות חוסר הסכמה על שם הדבר

אם נענה על שאלות אלו בהשראת סיפור גן עדן – חוסר יכולת להסכים על שמות לדברים סביבנו יגרום לאדם להרגיש הרבה יותר זר ובודד בסביבתו. לא יהיה לנו עזר כנגדנו להבין אותנו, ולא נוכל להכיר באמת דבר מלבד עצמנו.

אם נענה על השאלה מפרספקטיבה מדעית-היסטורית, נוכל למצוא את התייחסותו של הפרופסור וההיסטוריון הישראלי הנודע יובל נוח הררי, אשר מציין בספרו קיצור תולדות האנושות את הופעת השפה לפני כ-70,000 שנים כנקודת המפנה של ההיסטוריה האנושית. בנקודה זו למד האדם לספר ולהאמין בסיפורים משותפים, ובכך גם לשתף פעולה ולהפוך תוך זמן קצר יחסית לשליט העולם. כלומר, ללא שפה משותפת, גם כחברה נהיה פחות מגובשים ויותר חסרי אונים.

נדמה שאין עוררין על חשיבות השפה המשותפת, לאדם ולחברה כאחד. אך כאמור מה עושים כאשר לא מסכימים על שם הדבר?

כלומר, כאשר אנחנו לא מסכימים אם צבעי השמלה נקראים 'זהב' ו'לבן' או 'שחור' ו'כחול', יהיה לנו קשה יותר לשתף פעולה (חשבו למשל על שתי שמלות בצבעים אלו, כאשר נבקש מהמוכר בחנות שמלה כחולה-שחורה). בנוסף, חוסר הבנה זה מצד הסביבה עלול לגרום לנו להרגיש הרבה יותר בודדים בעולם.

מצב זה מעלה את השאלה האם אפשר בכלל להסכים על צבע השמלה?

משמעות חוסר הסכמה על מהות הדבר

כאן אני מרגיש צורך להבהיר על מה מדובר. כאשר אדם א' אומר "זה שחור" ואדם ב' אומר "זה זהב", ייתכן שכל אדם למד מהוריו שם אחר לאותו הצבע, ממש כפי שקורה בתרגום בין שפות שונות. אך ייתכן גם כי מובני הצבעים 'שחור' ו'זהב' זהים אצל שני האנשים, ופשוט כל אחד מהם רואה מהות אחרת של צבע אחר.

מקרה דומה אשר עשוי להבהיר את המצב הוא הברווז-ארנב, איור שהופיע בספרו חקירות פילוסופיות של הפילוסוף האוסטרי לודוויג וייטגנשטיין. האם לאובייקט זה ישנה מהות (מובן) אחת? הרי אם נביט באיור, נגלה כי נוכל בכל רגע נתון לראות או ארנב או ברווז, אך לא את שניהם. המוח שלנו פשוט לא מחווט לראות את שתי המהויות המצויות בברווז-ארנב.

האם כמו הברווז-ארנב, גם לתמונת השמלה באמת יש שני זוגות צבעים ובכל פעם אנחנו מסוגלים לראות זוג צבעים אחד?

האם יש דבר מה בעולם עם מהות אחת? או שכולנו בוחרים באופן קבוע ולא מודע לראות מהות אחת מני רבות המסתתרות באובייקטים שעליהם אנחנו מסתכלים?

מצב זה מעלה את השאלה האם בכלל יש לשמלה צבעים שאינם תלויים בנו ובתפישה שלנו?

משמעות חוסר מהות הדברים

מבין הדברים החסרים, לי אין ספק שהמפליא מכולם הוא חוסר המהות. מהות כאמור היא הדבר שהופך את הדבר ל"דבר" והופכת את הצבע ל"צבע", התכונה האחת שאם נבטל אותה, הדבר כבר לא יהיה אותו הדבר. המחשבה כי אין לדבר מהות משמעה כי אין הוא למעשה דבר, ומעולם לא היה. וזה מפליא כי אנו רואים אינספור דברים סביבנו.

אשליית ברווז-ארנב. קרדיט: ויקיפדיה.

משמעות האמירה כי לצבעים בתמונת השמלה אין מהות אחת היא שמדובר על גוש צבע, אשר הדבר היחיד שהופך אותו לצבע מסוים – הוא אנחנו והתפישה שלנו.

אנחנו הסתכלנו על גוש צבע או על גוש חומר, ואנחנו גידרנו, הבדלנו והדבקנו לו שם, על מנת שנרגיש מעט כי אנחנו מכירים את העולם המנוכר שבו אנחנו חיים, או לחלופין, על מנת להשתמש באותו דבר מוגדר לצרכינו (קיים קושי לנסר את העץ ולבנות ממנו שולחן, אם איננו מגדירים קודם מהו העץ וגבולותיו).

האם לעץ שמול חצר ביתנו ישנה מהות מלבד זו שאימצנו לנו בראשנו? או שמא מדובר באסיפת אטומים אקראיים וזמניים בלבד אשר רק נתפשים בחושינו כדבר המתקרא עץ? במילים אחרות, אם נפסיק להגדיר מהם עצים, האם לא יהיו יותר עצים, או שישנה מהות לעץ שאינה תלויה באדם?

אם צבעי השמלה הנראים לנו הם בסך הכל תוצאה של מה שהגדרנו ואימצנו עבורה בראשנו, עולה השאלה – האם קיימים לשמלה צבעים שאינם תלויים בנו?

מהות חוסר המהות (הצבע)

אם השמלה אינה בהכרח כחולה-שחורה ואינה בהכרח זהובה-לבנה, האם בכלל היא בהכרח שמלה? האם בהכרח ישנן שמלות?

כלומר, השאלה הרחבה שעולה היא האם יש בכלל דברים בעלי מהות בעולם, ואם נכיר אותם האם אכן נוכל לשתף איתם פעולה ולהפיג את הבדידות והניכור, ולא רק לנצלם למטרתנו?

לפי הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, "הקיום קודם למהות". קודם כל האדם קיים, ורק לאחר מכן הוא בונה ומרכיב את התכונות המגדירות אותו. כל זה טוב ויפה כל עוד מסגרת הדיון היא האדם עצמו, אך מה לגבי מהותם של הדברים שאינם 'אני' – האם מהותם ניתנת על ידי האדם לדברים שכבר קיימים, או נובעת מאופן הקיום של אותו קיים ומובנת ומתגלה על ידי האדם? שאלה זו תקפה גם ליחסים בין בני אדם: האם אנחנו קובעים את מהות האנשים הסובבים אותנו או רק מגלים אותה? האם אבינו יפסיק להיות אבינו אם נפסיק לקרוא לו ככה ולהתנהג אליו ככזה?

אלו שתי אפשרויות שונות בתכלית, בעלות יכולת השפעה מרחיקת לכת על האדם עצמו ועל פועלו בעולם.

1. אם האדם מסוגל רק ליצור את מהות הדברים כשם שהוא מעניק להם את שמם, אין הוא יכול למעשה לשתף איתם פעולה (בדומה לכך שאי אפשר לשחק באמת עם בובה אלא לשחק בבובה) ואין הדברים יכולים להפיג באמת את בדידותו (אם כי הם כן יכולים להשכיח אותה לעיתים).

ניתן להמשיל אפשרות זו לימאי בודד המסתובב בעולם ומעניק שמות ופרשנות לדברים שבהם נתקל במסע חייו, על מנת שיוכל להשתמש בהם בניווטיו ולהרגיש פחות זר בים הגדול.

2. אם האדם מסוגל לגלות את מהות הדברים כשם שהוא מגלה את שמם, יכול האדם גם באמת לשתף איתם פעולה וגם באמת להפיג את בדידותו. יוכלו הם להיות לו עזר כנגדו. אך מנגד, אין שום ביטחונות שאכן יגלה דברים אלה ואת מהותם, וייתכן שתמיד יקונן בו הספק בקשר לקיום מהות עצמאית. לכך נצטרך רק לקוות, ולחיות בינתיים עם השאלה.

את אפשרות זו ניתן להמשיל לימאי בודד שלעיתים מעלה אנשים וחפצים שונים לספינתו, מחליף איתם מסרים וסיפורים באמצעות שפה משותפת, ובכך הם עוזרים אחד לשני לנווט בבטחה ובשותפות בים הגדול. צריך כמובן לציין את החשש שמבקרי הספינה אינם אלא הזיה הנובעת מהתייבשות הימאי הבודד או מכוחות נסתרים. כאמור, זו שאלה שאיתה נצטרך לחיות.

האם אי פעם נוכל, כל אחד לעצמו, לענות על שאלה זו? על כך אין לי כרגע תשובה. אך ישנה אולי תקווה בכך שאם קיימים ימאים נוספים על ספינות נוספות, כולנו רואים בדיוק באותה צורה את הסיטואציה. ובמובן זה, כולנו נמצאים באותה הסירה.

אם הגעתם עד לנקודה זו ועוד לא הבנתם את השורה התחתונה של המאמר – אתם כנראה לא לבד.

*מאמר זה נכתב ברוח הקטע "הצגת הצבעים", השיר הראשון בספרו של תומר בר עוז "שירוסופיה", אוסף של 70 שירים והגיגים פילוסופים. תומר מפרסם מאמרים, הגיגים ושירים נוספים בדף הפייסבוק "שירוסופיה"