המוח המודע שלנו מרגיש אמיתי, צלול ועקבי, אך מחקרים העוסקים בתודעה מגלים כי ייתכן שהתודעה מייצגת גרסה חלקית ביותר למה שבאמת קורה בנבכי הקשרים הנוירולוגיים שלנו. כיצד נוצרת החוויה המודעת שלנו, ומהיכן צצה ההשערה שהיא לא אמיתית כמו שאנו תופסים אותה?
בהתנהלות היומיומית אנו יוצרים זהות בין התודעה שלנו ובין המציאות – השתיים נראות לנו אחת. אבל מחקרי מוח המנסים להתחקות אחר טבע התודעה מגלים כי המנגנון הנוירו-ביולוגי המתווך לנו את העולם אינו חלון שקוף, אלא מערכת מורכבת של תרגום, הכוללת לא מעט שינויים ועריכות.
חוקר המוח פרופסור מייקל גרציאנו מאוניברסיטת פרינסטון לוקח אותנו באנימציה של TEDEd למסע אל תוך מנגנוני התרגום של המוח ומסביר כיצד הם מתווכים לנו את העולם שבחוץ. מתוך כך עולה ההשערה שהמוח מתווך לנו גם את העולם שבפנים. כלומר, שמה שאנו חווים הוא רק מודל מנטלי של מה שקורה בתוכנו.
הלהטוטים המחשבתיים הללו עשויים לבלבל, אך גרציאנו מוביל את הצופה דרך דוגמאות פשוטות ומסייע לעקוב אחר הלוגיקה: הוא מציג הוכחות מדעיות לכך שמוח מסנן מידע מבחוץ כדי ליצור תמונת מציאות, ואף מסנן מידע פיזיולוגי כדי ליצור תמונה של עצמו במרחב. ואם כך, ככל הנראה הוא גם מסנן מידע על אופן פעולת התודעה עצמה, מה שאומר שאפילו המודעות העצמית שלנו היא אשליה של המוח.
המוח מכיל מידע רב מעבר לחוויות שלנו
לא פעם מדע הרפואה מתקדם דווקא באמצעות שיבושים בתפקוד המערכות בגוף. כשהכול עובד כרגיל, אין לנו למה להשוות. לעומת זאת, כשחלק מפסיק לתפקד, כמו במקרה של נבדקת מפורסמת שגרציאנו מכנה פ.ס., החוקרים זוכים להצצה אל מאחורי הקלעים של הביולוגיה. לאחר שבץ שעברה, פ.ס. איבדה מודעות לכל מה שמתרחש בצד שמאל שלה. ואולם, בסדרה של בדיקות שעברה התברר כי המוח שלה עדיין מקבל את האינפורמציה ומעבד אותה.
כך למשל, כאשר הוצגו לה תמונה של בית רגיל ושל בית שעולה באש בצדו השמאלי, היא תיארה שני בתים זהים. אך כשנשאלה באיזה תעדיף לגור, בחרה באופן עקבי את הבית הרגיל. כלומר, על אף שלא הייתה מודעת לשריפה, תהליך העיבוד במוחה הוביל אותה להימנע מבחירה בבית העולה באש. סיפורה של פ.ס. "מגלה הבחנה חשובה בין עיבוד המידע במוח ובין החוויה של התהליך בתוכנו". את תהליך עיבוד המידע אנו חווים בצורה של תודעה, והמקרה הזה מלמד כי ייתכן שמתקיים פער ניכר בין התהליך עצמו לבין הדרך שבה הוא מתורגם לחוויית מציאות.
התודעה שלנו, מסביר גרציאנו, מחולקת בגסות לשלושה חלקים: מודעות לעולם החיצוני, מודעות לגוף שלנו ומודעות למחשבות שלנו. כדי להבין את התודעה, אם כן, מדענים בודקים כיצד המוח מעבד מידע מהעולם החיצוני, מה שקל יותר לביצוע שכיוון שמדובר במנגנוני הקלט החושי. כלומר, גם לחוקר ולגם לנבדק יש אינטראקציה עם המציאות החיצונית, לעומת מצב של מודעות מנטלית שבה רק לנבדק יש גישה למתרחש במוחו. בהתבסס על מנגנון העיבוד של קלט חושי הם מנסים להבין גם את המודעות למצבנו המנטלי.
והדרך שבה המוח ניגש לקלט חושי היא מודלים. אלו הם "תיאורים מופשטים המתעדכנים כל הזמן של עצמים ואירועים בעולם האמיתי", מסביר גרציאנו. "כל מה שאנחנו יודעים מבוסס על המודלים האלו. הם לעולם לא לוכדים כל פרט של הדברים שהם מתארים, רק מספיק כדי שהמוח יקבע תגובות מתאימות". למשל, הוא מדגים, כשאנו רואים אור לבן אנו חווים אותו כנטול צבע, ואילו בפועל הוא מכיל את אורכי הגל של כל הצבעים. "התפיסה שלנו ביחס לאור לבן היא שגויה ומופשטת, אבל מספיק טובה בשבילנו כדי לתפקד". כך גם לגבי המודעות לגופנו: "המודל במוח של הגוף הפיזי עוקב אחרי המצב של הגפיים שלנו, אבל לא של תאים בודדים או אפילו של שרירים, בגלל שרמה כזו של מידע לא דרושה כדי לתכנן תנועה".
האם יש לנו גישה למי שאנחנו באמת?
כלומר, המודעות שלנו למתרחש בעולם היא ייצוג חלקי של המציאות, זאת למרות שהנתונים הנוספים קיימים ולמוח אף יש גישה אליהם. אנחנו פשוט מקבלים תקציר מנהלים עם הפרטים החשובים ביותר לצורך קבלת החלטות. כאן מתחיל החלק המוזר. אם ידוע שהמוח יוצר תרגום של המציאות החיצונית ואפילו הפנים-גופנית, הגיוני מאוד שהוא ייצור את התמונה של עצמו באותה דרך. דהיינו, המודעות המנטלית, אותם קולות שחושבים על המחשבות שלנו, גם הם מודל מתורגם של פעילות נוירולוגית מפורטת וענפה. המשמעות היא שהתודעה שלנו אינה ייצוג שקוף של עצמה, אלא חוויה שנוצרה לאחר שעברה תיווך.
כדי להבין זאת גרציאנו מדגים עם תפקוד מאוד חשוב של המוח – חלוקת קשב. קשב הוא יכולת המיקוד של המוח בפעולות ובאובייקטים. כדי שהמוח יוכל לשלוט בקשב, קרי להעביר אותו ממקום למקום, צריך להיות לו מודל של הקשב. כשם שאחראי משמרת במסעדה צריך להכיר את כל השולחנות, את מספר המלצרים, את המקומות השמורים וכן הלאה, המוח צריך להכיר את מסגרת הפעולה של הקשב. הוא משמש הן כמנהל והן כמוציא לפועל.
אלא ש"עם 86 מיליארד נוירונים המתקשרים אחד עם השני כל הזמן, אין דרך שהמודל של המוח לעיבוד המידע של עצמו יוכל לתאר את עצמו בצורה מושלמת". נסו לדמיין שכדי להתחיל לקרוא מאמר הייתם צריכים לחוות את כל נפח הפעילות הנוירולוגית הכרוכה בכך. מה זה בכלל היה אומר? שהיינו חווים סגירת מיליארדי מעגלים חשמליים? כדי שהחוויה שלנו לא תהיה מציפה, אפוא, המוח מתרגם את הפעילות לחוויה פשוטה ומתומצתת.
המשמעות היא, כפי שמסביר גרציאנו, ש"הוודאות שלנו שיש לנו חוויה מטאפיזית סובייקטיבית עשויה להגיע מאחד המודלים של המוח – תיאור מקוצר של מה זה אומר לעבד מידע בצורה ממוקדת ועמוקה יותר". דהיינו, ההרגשה שאנו והמחשבות שלנו אמיתיים עשויה להיות בסך הכול ממשק משתמש שעוזר לנהל את המבוך הנוירולוגי. לחוויה המודעת שלנו יש קשר עם המציאות, החיצונית או הפנימית, אבל היא ככל הנראה שיקוף חסר מאוד שלה.
מה זה אומר על חוויית העצמי שלנו? האם בכלל יש לנו גישה למה שמכונה 'עצמי'? האם קיימת תהום של תפיסה בינינו ובין עצמנו? אנחנו יודעים איזו גרסה אנחנו קוראים בכל פעם שאנו מנהלים שיח פנימי, אבל אין לנו מושג כיצד נראה ומה טיבו של המאמר המקורי.
תמונת כותרת: Lia Koltyrina / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת
מה בעצם מפריד את התודעה שלנו מזו של אחרים – וכיצד זה מסביר תכונה בסיסית של היקום
כמה חושים יש לנו באמת – וכיצד הם משפיעים על ההכרה שלנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
