מרגע שדעה התגבשה בתוכנו, קשה מאוד לשנות אותה. גם אם מגיעות ראיות חדשות והגיוניות, שלל הטיות קוגניטיביות חוסמות אותנו משקלול שלהן. לכן, פסיכולוגים מציעים להאט קצת בתהליך גיבוש הדעות ובשיח, ולזכור שרובנו ממילא מבססים אותן על ידע בלתי-מושלם. בפרט כשמדובר בדעות על אנשים שחושבים שונה מאיתנו, ענווה ופתיחות עשויות דווקא לחזק את הבנתנו.
כבישים הרריים נסללים פעמים רבות בצורת זיגזג על מנת להתגבר על השיפוע החד. השיטה המתוחכמת הזו לא באה בלי סכנות. הטיפוס והירידה אמנם מתונים יותר, אך זה בא על חשבון מהירות. ואם לא מוכנים לשלם את מחיר המהירות, כשמגיעים לנקודות הפיתול כבר אין לנו דרך לעצור ולהישאר על הכביש.
שיחות על נושאים בוערים, על ערכים ועל עמדות, עשויות פעמים רבות ללבוש מאפיינים דומים. וכפי שממליצים התמרורים בכביש, כדי לשמור על המסלול עדיף להישאר בהילוך נמוך. החיפזון, כפי שאומר הפתגם הערבי, הוא מן השטן, והאינטראקציות שלנו עם אחרים בנושאים טעונים בפירוש מועדות לחופזה.
אבל האם אנחנו בכלל מסוגלים להאט?
לא פעם הדעות שלנו מתגבשות בשניות, ואולי פחות מכך. רושם ראשוני הוא דוגמה נהדרת. לא רק שהרושם שלנו נוצק בברזל ממבט ראשון, אנחנו אפילו לא מודעים לגורמים שיצרו את הרושם. גם בגיבוש דעות מורכבות יותר לא תמיד יש לנו שליטה על הגורמים ועל המהירות. עם חלק מהדברים באנו מהבית, אחרים אספנו בתנועת נוער, העמדות התעצבו גם באוניברסיטה וכמובן באמצעות הניסיון האישי. בחלק גדול מהצמתים האלה היינו צעירים ונוחים להשפעה. לכן, מופרך לחיות תחת ההנחה שכל דעה ועמדה שלנו היא ההתגלמות הרציונליות עלי-אדמות.
ולמרות זאת, שיחות על עמדות מנוגדות מתנהלות באותו קצב שבו נוצרו הדעות. בלי לעצור ולבדוק האם אנחנו מחזיקים במידע מהימן, בלי לשאול את עצמנו איזו הטיה מסלפת את המציאות שאנו רואים, בלי להניח שאולי לאחר יש סיבות טובות להחזיק בדעותיו והן לגיטימיות בדיוק כמו שלנו. הסרט רשומון היטיב לתאר את הבעיה: כשמחליפים זווית התבוננות המציאות נראית שונה לחלוטין. אנחנו רוצים פתרונות פשוטים למציאות מורכבת, וזה מוביל אותנו לתסכול והתנגשויות.
אכן, אין לנו שליטה רבה על מהירות גיבוש הדעות, אך ג'ונתן היידט מאמין כי יש לנו שליטה הן על מהירות הדיון והן על מה שאנו עושים עם הדעות לאחר שהתגבשו. היידט, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת ניו יורק ומרצה פופולרי, הסביר בכנס של החברה המלכותית לאומנויות בלונדון כי המפתח ליכולת לדבר מבלי להתדרדר בפיתולים, הוא ענווה.
היום, נוסף לפזיזות הטבעית המאפיינת אותנו, נוספו למשוואה המיידיות והכמות של הרשתות החברתיות. היידט מסביר כי הסביבה הווירטואלית מנפחת משמעותית את החשיפה לדעות מנוגדות ויוצרת עבורנו מציאות לעומתית כל הזמן. מישהו עשה דבר מה שמכעיס אותנו, ובפעולה זו צובע את כל מי שמחזיק בעמדות דומות, אפילו אם זה רק בנושאים אחרים. העיקר שנוכל לגבש דעה ולהגיב במהירות. אין זמן להמתין, עוד רגע יהיה פוסט אחר ואנחנו נפסיד את רכבת המדון.
החיים במרחב הווירטואלי עלולים לעורר תהליכי התפוררות של החברה. כדי לשמור אותה, אומר היידט, "עלינו ללמד את ילדינו כבר בבית ספר יסודי עד כמה קשה הדמוקרטיה, מה הסכנות ועד כמה דרושה ענווה […] לאפשר לאנשים חשיפה לדעות הטובות ביותר בשני הצדדים".
ענווה היא הגורם להטלת ספק בדעותינו, לשאילת שאלות, לבירור וחקירה מעמיקה. במילים אחרות, היא מאלצת אותנו להוריד הילוך. גלגלי השיניים נאלצים לעבוד לאט יותר, אך עם יותר כוח. הכותב והעיתונאי פיליפ אליס מעיד על עצמו במגזין Man Repeller כי הוא שייך לפלח האוכלוסייה שאוהב לבוא בדין ודברים עם אחרים לגבי נושאים שנויים במחלוקת, ושמח לפזר את דעותיו. אך לעתים אנו חוטאים בתחושה שבמקום דעות אנו מפזרים אבקת פיות על הסובבים אותנו ומעשירים אותם במתנת חוכמתנו. אליס מסביר שעם התדרדרות השיח הציבורי חלה אצלו תפנית ועתה הוא מנסה להאט ולחשוב לפני שהוא מגיב.
הוא טוען כי הניסוחים הקצרים והפומפוזיים על נושאים מורכבים – מה שאופייני לשיח ברשתות – טומנים בחובם פיתוי גדול לתגובה מיידית של הזדהות או התנגדות. אבל, אם אנחנו מאמצים ענווה ביחס לעצמנו כפי שמציע פרופסור היידט, אנו יכולים לבחור ולא לפעול מתוך רפלקס. "זה בסדר גמור לומר 'אני לא יודע', או 'אין לי דעה בעניין'", הוא כותב, "כי מחר הכותרת הפרועה תיעלם ואתם תישארו עם התשישות שלכם". שכן ויכוח מהיר ואינטנסיבי שמתעלם מטיעונים רציונליים ונעשה בצעקות (גם אם דרך המקלדת), יכול לעייף גם את גדול הווכחנים.
דווקא ההנחה שאנחנו לא יודעים מגבירה את הידע שלנו
הוא מוסיף ומסביר כי זה לא אומר שלא צריך להתדיין ולהחליף דעות. פשוט להאט את מהירות התגובה ולהשקיע יותר מחשבה, הן בדברים שאנו אומרים והן במה שאנו שומעים מאחרים. "זה לא יעצור התקדמות או יהפוך אותנו לאדישים – אלא יעמיק את מחשבתנו ויעניק לנו את המרחב לבחון את תרומתנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום, במקום להניח שאנחנו צודקים ללא תנאי".
להנחה של אליס, מסתבר, יש תימוכין חזקים. ד"ר כריסטיאן ג'ארט מציג באתר ה- British Psychological Society מחקר שבדק את הקשר בין ענווה אינטלקטואלית למידת ידע כללי. במחקר נבחנה מידת הביטחון של אנשים בידע של עצמם וכן מידת הידע הכללי שלהם. החוקרים מצאו כי "ענווה אינטלקטואלית נמצאת בקורלציה עם ידע כללי רחב יותר". על פי החוקרים התוצאה הזו הייתה צפויה, שכן "למידה דורשת את הענווה להכיר בכך שלאדם יש משהו ללמוד". עוד נמצא כי ענווה אינטלקטואלית קשורה גם לנטייה לרפלקסיה עצמית, חיבה לפתרון בעיות מורכבות, סקרנות מפותחת ופתיחות מחשבתית. ואולי הכי רלוונטי לענייננו, המחקר גילה כי ענווה קשורה פחות לנטייה לתפוס את דעותיהם של אחרים כנחותות.
הדרך שבה מתגבשות הדעות המוקדמות שלנו היא מצב נתון. אין לנו הרבה מה לעשות עם זה בתור ילדים. אבל כאנשים בוגרים יש לנו הזדמנות לעשות הערכה מחודשת, כמו ביקורת תקופתית שעורכים לבניינים עתיקים. כדי לבדוק את עצמנו עלינו להאט בפיתולים. אלו הם הקצוות של דיונים בנושאים שנויים במחלוקת ובדיוק שם טמונה הזדמנות לשמוע משהו שונה, להטיל ספק, ואם צריך – גם לעדכן את עצמנו. אם עושים את זה בקצב הנכון, אנחנו יכולים לחזור בצורה חלקה לישורת. הפרדוקס הוא שדווקא ההכרה בכך שאנחנו לא יודעים הכל מחזקת את הידע שלנו ומאפשרת בסיס יציב אך גמיש לדעותינו, בדיוק התכונות של צמיג איכותי, שמגבירות את האחיזה בכביש.
תמונת כותרת: Kikujungboy / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כשאנו מאפשרים לאחרים להתבטא אנחנו לומדים רבות גם על עצמנו
תשכחו מגינוני השיחה – על פי אריך פרום, הקשבה איכותית לאחרים נובעת מהלך רוח פנימי
להפוך את הקערה על פיה – סיבות לא שגרתיות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו אוכלים
עוד מרדיו מהות החיים:
